בשנת תש"ח (1945) כשהרבי הריי"ץ לא הרגיש טוב, הרבי התחיל לדבר בהתוועדויות. בשבת מברכים כשהרבי דיבר על העניין שבמצרים היכו את זקני ישראל על זה שבני ישראל לא מספיקים לעשות את מיכסת העבודה היום-יומית, קולו נסדק ופרץ בבכי. זו הפעם הראשונה שכולם ראו שהרבי בוכה. 

בכל פארברענגען בשבת הרבי דיבר על כל מיני נושאים, במיוחד כשנוכחו אורחים מכובדים.

פעם אחת שמואל רשבסקי, שחמטאי בעל שם עולמי ותושב קראון-הייטס, הגיע לפארברענגען בשבת מברכים. הרבי דיבר בדיוק על כך שיש ללמוד לקח כיצד לעבוד את ה', מכל דבר בעולם. "חוץ מזה, אנחנו יכולים לעשות את זה עם שחמט" – המשיך הרבי והסביר פרטים.

"יש מלאכים, ויש נשמות יהודיות, - אמר הרבי – נשמות יהודיות יכולות לזוז רק צעד אחד כל פעם, אבל כאשר ישיגו את המטרה, הן תעלנה לראות גבוהות, אפילו עד רמת המלכה. אבל מלך יש רק אחד, וזהו מלך מלכי המלכים הקב"ה".

 הסיבה שהרבי התחיל לדבר על שחמט לכבוד האורח רשבסקי היא שרשבסקי קיבל מהרבי משימה סודית וחשובה: להביא מצות לחסידים בברית המועצות.

כאשר רב-האמן שמואל רשבסקי קיבל הזמנה להגיע למוסקבה, הוא כבר ידע שבכל העניינים הקשורים לברית המועצות יש להתייעץ עם הרבי. הרבי שלח את רשבסקי לחתנו הרמ"ש (כך כונה הרבי לפני קבלת הנשיאות), שאמר לרשבסקי שאין לסרב להזמנה כזאת. הרי קשה ליצור קשר עם יהודי ברית המועצות, ואין להחמיץ הזדמנות כזאת: - אבל צריך להעמיד לסובייטים תנאי: אתה יהודי דתי ואינך יכול לחלל שבת ומועדים, אבל תחרות השחמט אמורה להתקיים בפסח, ואתה רוצה לבלות את החג אצל הרב הראשי של מוסקבה הרב שליפר. אם הסובייטים יסכימו לתנאי זה, נמשיך בשיחתנו.

שמואל רשבסקי

אחר זמן מה הגיעה הסכמה לתנאי זה מפדרציית השחמט של ברית המועצות שהיא אחראית על המשתתפים בתחרות שיגיעו מחו"ל, והבטיחו לסדר לו הכל.  רשבסקי קיבל הנחיות מדויקות מהרמ"ש וטס למוסקבה. אחת הבקשות היתה לעזור לר' מרדכי דובין ששהה באותה תקופה במוסקבה. וכך כותב על זה בזיכרונותיו ר' ישראל פינסקי:

הרב הרשמי בבית הכנסת הגדול היה הרב שלמה שליפר. היו לו קרובי משפחה חסידיים, ובהם חתנו ר' עמנואל מיכלין, שהיה ממשפחה חסידית.

אחת מדמויות המפתח בפרשת המאסר והגאולה היה, כידוע, החסיד ר' מרדכי דובין. בשנת תרפ"ז הוא היה ראש הקהל בריגה וחבר הפרלמנט הלטבי והיה בידו כוח פוליטי עד כדי שממשלת רוסיה התחשבה בו.   לימים, אחרי מלחמת העולם השניה, כשלטביה איבדה את עצמאותה והפכה לחלק מברית המועצות, הוא היה ברוסיה וחי כאדם פרטי, עד שנאסר והוגלה.

אני זוכר אותו היטב במוסקבה. הגיע מידי שבת בשבתו לבית הכנסת בשעה שבע או שמונה בבוקר והתפלל עד הצהריים. בדרך כלל היה ממעט בדיבור. ישב בצד והתפלל או למד. רק פעם אחת בשנה, בשמחת תורה, יצא מגדרו. הביא "לעקאח" ו"משקה", עמד ליד הבימה וחילק לציבור "לחיים", ובמיוחד רקד עם הילדים. ביתו של הרב שליפר היה הבית היחיד שר' מרדכי דובין הרשה לעצמו להיכנס אליו. סוכני ה-ק.ב.ג. עקבו אחריו כל הזמן.

וכך מצא את עצמו החסיד ר' שמואל שגלוביץ' בליל הסדר בביתו של הרב שליפר, ושם הוא "שכח" את החגורה עם הכסף עבור ר' מרדכי דובין.

ליל הסדר בביתו של הרב שליפר

כששגלוביץ' הגיע לארוחת החג ביום השני, סיפר לו הרב שליפר שרשבסקי הביא הרבה מצות מהרבי. כשרשבסקי נחת במוסקבה, הוציא מהמטוס קרטונים מלאים  מצות. הפקידים הרוסים מאד התפלאו. מה זה? רשבסקי הסביר שאלו המצות שלו לסדר פסח. הפקידים אמרו שאין מקום לכל הקרטונים ברכב המפואר שיסיע  את האורח הנכבד. רשבסקי ענה שלא איכפת לו שיביאו את הקרטונים ברכב אחר. כשהגיע לביתו של הרב שליפר, הקרטונים כבר היו שם. עכשיו אמר הרב שליפר , קח את המצות לחלוקה בין החסידים.

רשבסקי חזר ממוסקבה מלא התלהבות מכך שחסידי חב"ד עוזרים לקהילה, לראש הישיבה ר' טברסקי, למוהל יעקב אליישביץ', לר' מוטל ליפשיץ, לר' מוטל חנזין ועוד.

אנחנו לא יודעים אילו הנחיות נתן הרבי לרשבסקי, אבל ככל הנראה העצות וההנחיות של הרבי עזרו לו מאד. הוא השתתף בתחרות. באחד המשחקים הוא סירב לשחק והמשחק נדחה למחרת היום. הדת בברית המועצות לא נהנתה מכבוד יתר אבל מעשה זה שלו רק עשה לו מוניטין. זה שהמשחק נדחה ביום הביא לו גם תועלת חומרית- הוא הרוויח יום מנוחה נוסף, כי הרי השתתפות בתחרות זה עסק די מעייף.

רשבסקי התכתב עם הרבי עד יום מותו. מספרים שבתחרות השחמט לאליפות העולמית בשנת 1948, באחד המשחקים רשבסקי הרגיש שהוא עומד להפסיד. בזמן ההפסקה הוא שלח מברק לרבי הריי"ץ וביקש ברכה. את הברכה קיבל מיד, חזר לשלחן המשחקים וניצח במשחק! אחרי מעשה זה, לפני כל תחרות היה נכנס לרבי כדי לבקש ברכה ועצה.

הפרק מוקדש לע"נ אמו ע"ה של כותב השורות ר' בצלאל שיף שיחי', שביום שישי האחרון ג' אדר, חל היארצייט שלה.