טור פרידה מרגש: "שירת חייו של סבא" | הרב אליהו שוויכה
שירת חייו של סבא
איך נפרדים מסבא דגול, שהיה אור מאיר ומורה דרך למשפחתו, לנכדיו ולאנשים רבים כל־כך? אחרי מיטתו של סבי, הרב שמעון־גד אליטוב, וסיפור חייו המרתק
ילד קטן הייתי, עוקב אחרי דמותו ההדורה של סבי בשולחנות השבת, באירועים משפחתיים, בחתונות ובבר מצוות, בכנסים גדולים וקטנים. תמיד סבא היה מדבר אותו הדבר, לא משנה איזה אירוע, אף הכמות לא משנה.
נאום דרמטי, מלא פאתוס.
"אם כן אחים יקרים", היה פותח את נאומו, ומסיימו תמיד בברכה "באתי כאן לברך".
לא נאום בלבד היה נושא, גם פס קול מוזיקלי נהדר, ייחודי לו בלבד, היה תמיד נישא.
השירה הייתה חלק ממנו, השירה הייתה פס חייו.
השיר הראשון שלו היה השיר העתיק בשפת הלאדינו שנכתב בספרד בתור הזהב, לפני מעל חמש מאות שנה:
קוּאַנְדוֹ אֶל רֵיי נִמְרוֹד אַל קַמְפוֹ סַלִיה
מִירְבַה אֶן אֶל סִיאֶלוֹ אִי אֶן לַה אֶסְטְרֶרִיה
וִידוֹ אוּנַה לוּז סַנְטַה אֶן לַה דְג'וּדֶרִיה
קֶה אַוִיה דֶה נַסֶר אברהם אבינו.
תרגום: כאשר המלך נמרוד יצא לשדות,
הוא הביט אל השמיים ואל הכוכבים
וראה אור קדוש על הרקיע
אות להולדתו של אברהם אבינו.
שמעתי ביצועים שונים לשיר הזה, אבל כמו שסבא שר לא שמעתי, כל מילה קיבלה דרמטיות ומשמעות, גם אם לא הבנתי את המילים, התוכן היה ברור.
כשהיה מגיע לפזמון הוא היה רוקד עם השיר:
"אברהם אבינו, פַּדְרֶה קֶרִידוֹ, פַּדְרֶה בּנְדִיצ'וֹ, לוּז דֶה ישראל".
תרגום הפזמון: אברהם אבינו, אבינו היקר, אבינו המבורך, האור של ישראל.
לאחר מכן היה פורץ בניגון עוצמתי ללא מילים, מקורו לא ברור לי, אך סגנונו אשכנזי. אחריו היה פותח במנגינה המזרחית של הפייטן מאיר לוי, על הפסוקים משיר השירים, כשאותו הוא שר באיטיות יפה, מילה לאחר מילה.
הֱבִיאַנִי אֶל בֵּית הַיָּיִן וְדִגְלוֹ עָלַי אַהֲבָה. סַמְּכוּנִי בָּאֲשִׁישׁוֹת רַפְּדוּנִי בַּתַּפּוּחִים כִּי חוֹלַת אַהֲבָה אָנִי.
כשהוא היה מסיים את הניגון הספרדי, היה פותח בשיר חסידי-ירושלמי שמח: "טַאטֶע איך דאַנק דיר", אבא – ה' אני מודה לך, "אשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו ומה יפה ירושתנו".
הקהל היה שבוי ברצף הנגינה, והשמחה הייתה עולה. אשרינו.
כזה היה סבי, הוא נולד בפורים, והשמחה הייתה עיקר חייו. הוא העיד על עצמו בצוואתו, שהגיע לכל מה שהגיע בזכות שני דברים: ברכותיו והוראותיו של הרבי מליובאוויטש, ו"השמחה שפורצת גדר והיא השער העולה בכל העניינים של קודש".
יש שמחה ויש שמחה.
יש שמחה של שחרור ויש שמחה של מלאות, השמחה של סבא הייתה שמחה של מלאות. שמחה שנבנתה בעמל רב, בזמנים לא קלים שהיו לו בצעירותו. סיפורו של סבא הוא מסר לכולנו, על שמחה בכל זמן, גם כשקשה ולא קל, יש לשמוח.
# חבלי לידה
סבא, הגאון החסיד הרב חיים שמעון גד אליטוב זכרו לברכה, היה חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, ראש ישיבת עוז מאיר חב"ד, רב העיר מבשרת ציון ויישובי מטה בנימין. אבל מעל כל תפקידיו, הוא היה איש חב"ד שמח ומשמח.
סבא נולד בירושלים העתיקה שבין החומות בפורים תרצ"ז (1937) לאביו הרב יוסף רחמים ולאימו מרת שושנה, עליהם השלום, שעלו ממרוקו. אביו היה סגי נהור, לא ראה בשתי עיניו, סבא היה לוקח אותו ממקום למקום כילד קט ומשמש לו באהבה כמקל נחיה. אימו מרת שושנה, הייתה מטופלת במשפחה גדולה, הבית היה בית שמח, מלא בשירה תמידית, על אף העוני הרב שהיה מנת חלקי הרובע היהודי באותם השנים.
כשסבא היה בן 10 געשה הארץ. רוחות מלחמה נשבו ברחובות ירושלים העתיקה. אימו ראתה את המצב ולקחה את סבא איתה הרחק מן הבית, לישיבת נובהרדוק בחדרה, שם קיבלו הרב אלחנן פרלמוטר לישיבה. את בר המצווה שלו עשה בחיקו של אחיו הגדול, הרב מאיר אליטוב, שלמד אז בישיבת תפארת ישראל בחיפה.
את ביתו לא ראה שנתיים. הוא ידע שבמלחמת העצמאות המשפחה נדדה מהעיר העתיקה לשכונה אחרת בירושלים, אבל הדרכים לבירה היו בחזקת סכנה. כשהגיע העת שניתן היה לעלות לירושלים הוא נסע, אבל לא ידע היכן ביתו. לשאול אנשים לא בא בחשבון, היש בושה גדולה מכך, שילד בן 13 לא יודע היכן ביתו?
רעיון מקורי עלה במוחו, אביו הרי היה עובד בבית חינוך לעיוורים, הוא ימתין לו שם, ילך אחריו עד שאביו יגיע לביתו, וכך יכיר הוא את ביתו. בסוף יום העבודה, הגיע המלווה ולקח את רבי יוסף. סבא הלך בעקבותיו, יחד עלו לאוטובוס, יחד ירדו בשכונת קטמון הישנה והיפה, שם צעדו עד שבאו לבית אבן גדול עם חצר גדולה.
אביו נכנס לבית. כמה דקות אחר כך סבא דפק בדלת. "הגעתי", אמר בהתרגשות.
# איש חב"ד
ניגוני חב"ד עמוקים הם, רובם ללא מילים. סבא חי אותם והיה מנגן אותם לפתע, בהתוועדות או לאחר תפילה בבית הכנסת בו קבע את תפילתו בשיכון חב"ד בירושלים.
העט לא יוכל להעביר את רגש הניגון, שהרי ללא מילים הוא.
סבא סיים את חוק לימודיו בישיבת נובהרדוק לצעירים ולאחריה התלבט היכן להמשיך. דרך המוסר לא התאימה לנפשו הרגישה והשמחה. רב העיר רחובות חש בכך. "נשמה חסידית יש לך, לך לחב"ד", המליץ לו.
סבא נשא את רגליו לתחנת הרכבת בעיר, שם פגש חבר מירושלים, שסיפר לו שהוא בדרך ללמוד בישיבת חב"ד ששכנה בלוד. שני ירושלמים נפגשים ברכבת בדרך לחב"ד.
סבא הגיע לישיבת חב"ד ששכנה בבית ערבי וחייו השתנו.
נפשו דבקה במשפיע הרב שלמה חיים קסלמן, ובראש הישיבה הרב אליעזר הורוביץ. הוא נכנס עמוק לעולמה של חב"ד.
אבל הקשיים לא עזבוהו, קשיי התקופה בצירוף גיל ההתבגרות גרמו לו לדאגות ולעצבות. ידיד יעץ לו לכתוב על כך לרבי מליובאוויטש. סבא תמה, מה לרבי הגדול, ולילד הצעיר בן העולים ממרוקו, אך סבא ידע שהרבי הוא של כולם, וכתב לרבי מכתב, והרבי ענה.
מכתב נוסף, ושוב הרבי ענה.
כמאה (!) מכתבים קיבל סבא מהרבי מליובאוויטש. הרבי הדריך אותו כיצד להיות שמח ולראות את הטוב בחיים, ואיך לצאת מהטיט והבוץ ולראות רק אור.
לא סתם סבא זכה לקבל מהרבי מכתבים כה רבים; סבא יישם את ההדרכות מהרבי, התרחק מדרך העצבות והיה בשמחה.
בשנים מאוחרות יותר, הרבי לא ענה כבר בתכיפות כבשנים הראשונות. סבא חשב שלאור העובדה כי זמנו של הרבי יקר, ראוי שלא יכתוב בתכיפות כבעבר. מה רבה הייתה פליאתו לקבל מכתב מהרבי, בו הרבי כותב לו בכתב יד קודשו: "ולפלא שתיקתו מאז, ומצער אם מנהל חשבון על העדר המכתבים מכאן, ואני עמוס הטרדות והתלאות וכו'". הרבי העביר מסר לסבי: המשך לכתוב לי, גם אם אני לא כותב לך, אני עמוס טרדות ותלאות אבל אני קורא הכל, אל תפסיק.
הרבי עטף אותו באבהות לבבית. כשהגיע עת דודים, דאג הוא מהיכן ישיג את הכסף הדרוש לחתונתו. הוא שלח מכתב לרבי, והרבי כתב לו באהבה רבה, שלא ידאג, ה' זן ומפרנס לכל. במקביל הורה הרבי למנהל הישיבה לקיים את החתונה על חשבון הישיבה, וכן את הדירה והמגורים לשנה הראשונה.
# חינוך
שיר נוסף אותו סבא הירבה לשיר, בחיות ובשמחה הוא שיר באידיש, המתאר כיצד מורה מלמד את אותיות הקודש:
אוֹיפְן פְּרִיפֶּעטְשִיק בְּרֶענְט אַ פַיֵיערְל
אוּן אִין שְׁטוּבּ אִיז הֵייס,
אוּן דֶער רֶבִּי לֶערְנְט קְלֵיינֶע קִינְדֶערְלֶעךְ
דֵעם אַלֶף־בֵּית.
זָאגְט זְשֶע, קִינְדֶערְלֶעך, גֶעדֶענְקְט זְשֶע טַייעֶרֶע,
ווָאס אִיר לֶערְנְט דָא;
זָאגְט זְשֶע נָאךְ אַ מָאל, אוּן טאַקֶע וידער מָאל:
קָמֶץ־אַלֶף: אָ!
תרגום: על הכירה בוערת אש קטנה ובבית חם, והרבי מלמד ילדים קטנטנים את האלף־בית.
אִמרו נא ילדים, זִכרו זאת יקרים, מה שאתם לומדים פה; אִמרו נא פעם נוספת, ושוב פעם נוספת: קמץ־אלף: אָ!
לא סתם סבא כה אהב את שיר זה. סבא היה איש חינוך בכל מהותו. עוד בהיותו בחור בן עשרים, הוא שלח לרבי מליובאוויטש את תמונתו, הרבי כתב לו שעל פי התמונה התחזקה אצלו הידיעה שעל סבי לעסוק בחינוך!
ואכן, סבא החל לעבוד כמחנך וכמורה עוד לפני חתונתו, ולאחר חתונתו עם סבתי שתחיה, יצאו יחד בשליחות הרבי לעיר קרית גת, ומשם לברוש, שם לימדו ילדים רבים והעמידו דור ישרים. בשנתיים וחצי שהיו הם בברוש, סבא השאיר חותם כה גדול, עד שתלמידים שלו כמו הרב יורם אברג'ל ואחיו, לא שכחו אותו מעולם.
מברוש נשלחו לירושלים, הפעם לשכונת האזבסטונים, להקים בית ספר לילדי העולים. סוף סוף סבא גר לצד הוריו ואחיו, אך האידיליה לא האריכה ימים. פחות משנה לאחר בואם לירושלים התרחש אסון. אחיו הגדול, תלמיד חכם מוכשר מאוד נהרג בתאונת דרכים קשה והוא בן ל"ג שנים בלבד. זמן קצר אחרי זה נפטר אח נוסף מניתוח שלא צלח, ולבסוף האבא, רבי יוסף רחמים נפטר והשאיר את משפחתו שבורי לב.
במקביל סבא נפל בתמימותו הרבה ברשתו של 'עוקץ' שלקח ממנו את דירתו. התקופה הייתה קשה, אבל גם מזה סבא צמח והתהפך לטובה.
סבא יצא עם משפחתו הצעירה למטרות שחיטה בחו"ל, משם הזרים תשלומים על מנת להציל את הדירה, כך הגיע ליוגוסלביה, רומניה ולארגנטינה. בארגנטינה השתנו חייב לטובה.
בהדרכת הרבי מליובאוויטש בפגישה אישית שערך לסבי ב'יחידות', הורה הרבי לסבא להתחיל להתעסק ברבנות בקהילות הספרדיות בארגנטינה. אז כשרונו הגדול החבוי של סבי יצא לאור: רבנות.
# התמסרות בארגנטינה
חון תָּחוֹן עַל בָּנֶיךָ. לְךָ שָׁבִים.
וּבְפַחַד לְפָנֶיךָ נִצָּבִים.
יְרֵאִים עֵת יִקָּרְאוּ לַדִּין. כִּי עַל כֵּן בָּאוּ. נִכְאָבִים:
זָכֹר תִּזְכּוֹר רַחֲמִים. יוֹם הַדִּין.
הָפֵר כָּעַס וּזְעָמִים. עֵת תָּדִין.
לִירֵאֶיךָ וּלְחוֹשְׁבֵי שְׁמֶךְ. הֵמָּה יוֹשְׁבֵי עַל מִדִּין:
קָרֵב לִי שְׁנַת גּוֹאֵל וּפְדֵנִי.
עַל מֵי מְנוּחוֹת הָאֵל תַּנְחֵנִי
וּזְכֹר לִי זְכוּת אִישׁ תָּם. עַל לִבְּךָ כְּחוֹתָם שִׂימֵנִי:
הפיוט הזה לימי הסליחות וימים נוראים, היה חביב ביותר לסבא בימים אלו בארגנטינה. "הרב של הסליחות", היו קוראים לו שם, ולא בכדי. הרבי ייעץ לו לנצל את ההתעוררות של ימי הרחמים והסליחות בכדי לסחוף את האנשים לבתי הכנסת. הרבי הוסיף ואמר לו: "הכל תלוי בהתמסרות".
והוא אכן התמסר וחולל מהפכה. שמונה שנים בלבד היה בארגנטינה, שמונה שנות עשיה שנדמו כנצח מחמת ההספק האדיר: רבנות קהילה, הקמת קהילה נוספת, ניהול תלמוד תורה, ניהול והוראה בבית ספר תיכון לבנות, וזאת בנוסף לעבודתו בשחיטה.
כל חייו מאז, סבבו סביב אותן שנים נפלאות בארגנטינה.
סבא הגיע לקהילה שלא היה בה מניין בימות החול. תחת שרביטו, קהילת 'סוכת דוד' צמחה למאות מתפללים. הוא היה מתקשר לבתי האנשים ומבקש מהם לבוא להתפלל בבית הכנסת ביום חול, אפילו ביחידות, העיקר שיבואו. הוא פתח מדרשה עם ספרי קודש רבים, עשה מבצע מדהים להנחלת מצוות טהרת המשפחה בקרב הציבור, שלח תלמידים לישיבות בארץ ורבים חבים לו את חייהם הרוחניים.
כל זה עשה בחן מיוחד ובאהבה ומאור פנים לכל אחד.
"זה סוד ההצלחה", אמר לי לא פעם, "לאהוב כל אדם ולהאיר פנים לכל אחד".
כשהגיעה העת לחזור לארץ הקודש, עשו לו בני הקהילה מסיבת פרידה בה נשאו אותו על הכתפיים כחתן בחופתו. בסיום המסיבה חסמו בני הקהילה את הדרך למונית, באומרם, "הרב אליטוב אל תעזבנו!". סבא הבטיח להם שיבוא לבקרם, ואכן היה נוסע אליהם במשך שנים רבות לחודש אלול ולימים נוראים ומבקרם, ולאחר הימים הנוראים היה נוסע אל בית מדרשו של הרבי, 770, שם היה חוגג את 'זמן שמחתנו'. אצל הרבי הוא היה עומד כשליח ציבור בתפילות חג הסוכות וזה היה ממלא אותו אושר רב.
למחרת יום־הכיפורים בשנת תנש"א (1990), הוא שב מארגנטינה הישר אל 'חלוקת הדולרים' שהרבי חילק. הביא נתן לו שטר נוסף של דולר, ואמר לו "זה עבור העבודה שלך בארגנטינה, שיהיה בהצלחה מופלגה", מלבד רוח הקודש הגלויה שראה בכך שהרבי ידע שכעת שב מארגנטינה, הוא חש סיפוק אדיר, ומילות קודש אלו ליוו אותו כל ימי חייו.
# ההבטחה התקיימה
מַה יִּהְיֶה כְּשֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ?
כְּשֶׁיָּבוֹא מְשִׁיחַ צִדְקֵנוּ נַעֲשֶׂה סְעוּדָה.
מַה נֹּאכַל בִּסְעוּדָה זוֹ? שׁוֹר-הַבָּר וְהַלִּוְיָתָן
שׁוֹר-הַבָּר וְהַלִּוְיָתָן אָכוֹל נֹאכַל בִּסְעוּדָה זוֹ.
וּמַה נִּשְׁתֶּה בִּסְעוּדָה זוֹ?
יַיִן הַמְּשֻׁמָּר
יַיִן הַמְּשֻׁמָּר שָׁתֹה נִשְׁתֶּה,
שׁוֹר-הַבָּר וְהַלִּוְיָתָן אָכוֹל נֹאכַל בִּסְעוּדָה זוֹ.
וּמִי יֹאמַר דִּבְרֵי-תוֹרָה בִּסְעוּדָה זוֹ?
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ
מֹשֶׁה רַבֵּנוּ יֹאמַר דִּבְרֵי-תוֹרָה,
יַיִן הַמְּשֻׁמָּר שָׁתֹה נִשְׁתֶּה, שׁוֹר-הַבָּר וְהַלִּוְיָתָן אָכוֹל נֹאכַל בִּסְעוּדָה זוֹ.
(פיוט עתיק זה נדיר מסוגו, שכן מופיע הוא בקהילות מזרחיות בלשון הקודש ובקהילות אשכנזיות בשפת האידיש. סבא היה מרבה לשיר אותו לעיתים כך ולעיתים כך במהלך סעודות).
בחזרתו לארץ הקודש סבא ניהל את ישיבת אור החיים של בן דודו הרב ראובן אלבז, ולאחר זמן קצר פתח ישיבה ראשונית מסוגה לנוער מתמודד, ישיבת 'אור (עוז) מאיר חב"ד' בירושלים.
בימים אלו הוא כיתת את רגליו בארץ הקודש, מתוועד בבתי חב"ד, נושא נאומי התחזקות לקהל כללי על קיום תורה ומצוות. זכיתי וגם בקהילתי הוא היה כמה פעמים והשאיר רגש בל ימחה.
בחלוקת הדולרים האחרונה שהיה אצל הרבי מליובאוויטש בשנת תשנ"ב (1992), הרבי בירכו "יאריך ימים על ממלכתו". סבא החל ללכת, אך הרבי שוב פנה אליו, מסר לו דולר נוסף באומרו "הצלחה ברבנות". באותם ימים הוא לא כיהן בתפקיד רבני, אבל הרבי ראה למרחוק.
שש שנים לאחר מכן הוא התמנה לרב המועצה האזורית מטה בנימין, לאחר מכן לרב העיר מבשרת ציון ולחבר מועצת הרבנות הראשית לישראל – תפקיד שנשא בגאון במשך 15 שנים, עד לפטירתו. הוא זכה להצלחה ברבנות, ולמימוש הבטחה נוספת של הרבי.
היה זה זמן קצר לאחר חתונתו. הוא שאל את הרבי אם להתחיל לעסוק ברבנות. הרבי השיב לו שעדיין לא הגיע הזמן, והוסיף "והיה ראשיתך מצער, וכפירוש הבעל שם טוב, שעל ידי זה יהיה אחריתך ישגה מאד". ואכן הוא זכה שאחריתו תגדל מאוד.
על אף תפקידו הרם, הוא המשיך להאיר פנים לכל אחד ואחד, לקרב את אלו שלא שמים לב על אודותם.
לפני כארבע שנים לבו נדם. בנס חזר אלינו. בשנים אלו ראינו את גבורת מידותיו, כיצד מקבל את ייסוריו בשמחה, וכיצד לא מוותר על חוק לימודיו הקבועים. מדי יום ביומו במשך חמש שעות לפחות למד עם אנשים דפי גמרא, מאמרי חסידות, חומש תהילים תניא, ורמב"ם יומי שלושה פרקים ביום כתקנת הרבי.
במוצאי זאת חנוכה האחרון, חודש בדיוק לפני פטירתו ערך כנס 'הקהֵל' לכל ילדיו וצאצאיו בבית הספר שאמי מנהלת. הוא נשא נאום לכולנו. נאום חי, כמו שהרגיש. יום לפני פטירתו זכיתי לשבת עמו יחד עם משפחתי. שוחחנו יחד. בבוקר למחרת, ג' בשבט, נדם לבו.
שני שירים נוספים בשפת האידיש היו חלק מפס קול חייו.
שיר אחד שמתאר שני ציפורים שלוחשות אחת לשנייה: בואו נחזור יחד לשנים הראשונות שלנו. הציפור השנייה עונה לה: אבל מה נעשה, שכאשר השנים הללו היו ברשותנו, ביישנו אותן. כיצד נחזור אליהן?
השיר השני מתאר את מעברו של רבי דוד מטולנא לעיר אחרת ששמה שיפקטובקא, כשכל עיר שרה את אותם המילים, "רבי דוד עזב את טולנא ובא לשיפקטובקא", העיר הראשונה שרה את השיר הזה בעצב, העיר השנייה שרה את אותו השיר באותה המנגינה – אבל בשמחה.
סבא היקר, שנות צעירותך לא ביישו את שנות בגרותך. וגם להפך, חייך היו מלאים תמיד. אנחנו נפרדנו ממך, אבל לא בעצב, למעלה קיבלו אותך בשמחה, אבל גם לנו נשארה מורשת שמחתך.
דמותך השמחה תמשיך ללוות אותנו ושירת שמחתך תימשך בעזרת השם, עד שנזכה להיפגש יחד כשמשיח יבוא ונזכה לסעודת שור הבר והלוויתן שכה רבות שוררת עליה. נזכה לשמוע דברי תורה ממשה רבינו, דברי חכמה משלמה המלך ושירה יפה מדוד המלך, במהרה בימינו.
מאפשרים לכם לקבל
