למי לוקחים את המדינה? דמעות התנין של האופוזיציה
משה כהנא, COL
לראות ולא להאמין: מי שמביט על התמונה הכללית בימים האחרונים, מהכרזת הרפורמה של שר המשפטים יריב לוין, ההצבעה בוועדת החוקה והקריאה הראשונה בכנסת לחוק 'סעיף ההתגברות', מבחין בתופעה שלא היה אח ורע: השמאל ואנשי האופוזיציה 'הולכים על חבל דק' בגבולות המחאה הלגיטימית ומשדרים "לוקחים לי את המדינה". יש לא מעט אישי ציבור וח"כים שכבר עברו את החבל הדק הזה באמירות שנחשבות בימים כתיקונן – ובפרט אם היו נאמרות בידי אנשים מהצד השני של המפה – כאמירות מסיתות שתוצאתן מי ישורנה.
לא רק אמירה שערורייתית של אחד מחברי הכנסת באופוזיציה ש"גם הנאצים עלו לשלטון באורח דמוקרטי", אלא גם אמירות הרבה יותר 'מתונות' לכאורה, מכשירים את האווירה שכאילו המדינה הולכת לאבדון, ח"ו.
"המשבר הפנימי הגדול ביותר שידעה המדינה", "בוקר קשה", "יישפך פה דם", ועוד ועוד.
מפגיני האופוזיציה הלמו בכוח על זכוכיות ביציע האורחים בכנסת, בעת הקריאה הראשונה של החוק בכנסת והוצאו בכוח מן האולם. רמת השיח האלים גברה מאוד. מה עוד נשאר?
כמה כלי תקשורת עושים ביניהם תחרות: מי יהלך אימים יותר על הציבור? השקל בשפל, חברות ענק מושכות השקעות, ענקית המידע מבטלת וכו' וכו'. ה' ישמור, תיכף המדינה קורסת...
ראש השב"כ רונן בר שוחח עם בכירים בקואליציה ובאופוזיציה על הצורך להרגיע את הרוחות. לאן הגענו? גם בשב"כ חוששים מאיבוד שליטה?
ממה כל כך מזועזעים בשמאל?
למעט בקדנציה הקודמת, הימין היה בשלטון שנים רבות. מאז 'המהפכה החוקתית בישראל' ובעקבות חקיקתם, בשנת 1992 למניינם, מערכת 'האיזונים והבלמים' בין שלושת הרשויות, החוקתית, המשפטית והמבצעת, נשחקה עד דק, בעיקר לטובת הרשות השופטת, כפי שטבע נשיא בית המשפט העליון (בדימוס) אהרון ברק: "הכל שפיט".
לא צריך להרחיק נדוד, והמשמעות של הרפיסות החוקתית של הכנסת מחלחלת מאחרון הח"כים ועד ראש הממשלה:
"מערכת האיזונים והבלמים" שבה מנופפים חברי האופוזיציה כבר מזמן נשחקה עד דק ולא נשאר ממנה כלום. מכל המערכת נשאר דבר אחד מרכזי: שלטון מערכת השפיטה, עד כדי הגזמה: אפילו מעמד היועץ המשפטי לממשלה הפך עם השנים למעמד-על, חוסם חוקים ראשוני עוד לפני שהצעות החוק בכלל יעלו על דל שפתיהם של המחוקקים ולפני הבחינה בבג"ץ הכל יכול.
עד כדי כך הדברים מגיעים, שהיועמ"שית הנכחית בהרב-מיארה המליצה לראש הממשלה כי "מותר לו להתבטא להרגעת הרוחות". נתניהו לא אהב את סטירת הלחי שהוגשה לו בכפפות של משי והגיב בחריפות, אולם המסר ברור: יש מי שקובע מה מותר לראש ממשלה לומר ומה אסור לו. זאת המציאות שהורגלנו אליה שנים. ובכלל: משחקי החתול והעכבר בין היועמ"שית לבכירי הממשלה הפכה לנושא מרכזי בכותרות. מגורם אמון שאמון לתת כלים משפטיים לממשלה, הפך התפקיד לזירת התגוששות. הזוי? מציאות.
גורמים פוליטיים מעריכים לכאורה, שאם נתניהו יעז לפטר את היועמ"שית, אז הספין שפורסם והוכחש ואיום 'נבצרות' לראש ממשלה מכהן יונח בתוך זמן קצר על השולחן. כלומר: היועץ המשפטי מבלי ששמנו לב, הפך להיות במעמדו מעל ראש הממשלה, מעל הכנסת ונציג של ה'אח הגדול' בשלטון העל.
ובכלל, אם מדברים על ניגוד עניינים: איך הבג"ץ יכול לדון בפסילת או אישור חוקים הקשורים ברפורמה, אם הבג"ץ עצמו הוא הוא הנושא העיקרי שעולה לדיון? אם זה לא ניגוד עניינים אז מה כן? נכון שהוא הפך למעמד על ואין מישהו אחר שישפוט בתסבוכת. נשיאת בג"ץ חיות תקבע האם כוחו של הבג"ץ יוגבל או שהוא נפסל בשל הנימוק "אי סבירות"? פלונטר.
יש משהו שמאוד מלחיץ את השמאל: סדקים ראשונים במערכת הכל יכולה, כששני לוחמים ש'לא רואים בעיניים', יריב לוין שר המשפטים ויו"ר ועדת חוקה שמחה רוטמן, מגיעים עם משנה סדורה ומאיימים למעשה להחזיר את השפיות ל'מערכת הבלמים והאיזונים' שכבר מזמן קרסה לטובת ובמעמד צד אחד.
הרבה שואלים את עצמם בימים טרופים אלו: מה קרה הפעם בשונה מוויכוחים פוליטיים אחרים, שהשיח הפך כל כך אלים ומסוכן? את המושגים "מילים יכולות להרוג" לא הימין המציא. מצד שני, כל הסקרים מורים שמצביעי הימין לא שינו את אופן הצבעתם לאחר הצעות הרפורמה ואולי להיפך, יש התחזקות. אז מה קורה כאן?
ושאלה גם לחברי הקואליציה: עשרות שנים, למעט הפסקות קטנות פה ושם, הייתם בשלטון. מה נזכרתם עכשיו??
יו"ר הועדה לענייני דת לשעבר, הגברת יוליה מלינובסקי פרצה בבכי בוועדת החוקה. "לוקחים לי את המדינה. מי ידאג למיליון עולים?" שאלה. רגע: רק לפני חודשים מעטים ישבת בכיסא יו"ר וועדה לענייני דת(!), רמסת כל דבר שקשור לדת, כשרות והלכה בלי באמת להתייעץ עם הצד השני וכעת הבכי על 'מיליון עולים מסכנים, מי ידאג להם?' איפה היית כשניסית לבצע ללא התחשבות רפורמה בכשרות, ובענייני הלכה מבלי לשאול ולהתייחס לציבור של כמה מיליוני בני אדם שחשובים לו מערכת הכשרות ומעמד הרבנות הראשית ולפחות ה'סטטוס קוו'??
התשובה לכל השאלות היא פשוטה למדי: הימין למד מהשמאל מה זה אומר להיות בשלטון באמת. אם היו שואלים את נתניהו באמת מה הוא רוצה, לכולם ברור שהוא היה מעדיף את השקט הישן, בלי לעורר מהומות ולהמשיך לשמור על מערכת ה'איזונים והבלמים' הישנה שנשחקה כבר מזמן. אבל גם הוא מבין שהפעם חבריו בקואליציה לא יתנו לדבר הזה להתמסמס, כי באו מים עד נפש. וזה כולל גם את הח"כים וראשי הסיעות החרדיות, שטעמו בשמך השנים מנחת זרועו של הבג"ץ בשלל נושאי כשרות, גיורים וגיוס.
יש לומר את זה: אם הבג"ץ אכן היה מקיים את ייעודו המקורי, הגנה על זכויות המיעוט, אין צל של ספק שהוא היה יכול להיות במעמד העל שצבר עם הזמן מעתה ועד עולם. הבעיה היא שיש ציבורים רחבים, שלא מרגישים שהם מוגנים. שאין מי שמבין אותם. אם ה'כהן הגדול' של הבג"ץ אהרון ברק ויוזם המהפכה השיפוטית לא מבין במשפט עברי ובהלכה כפי שהצהיר בריאיון לא מזמן, אז איך אדם דתי או חרדי יכול לחוש שהבג"ץ מבין לליבו, למסורתו ויגן עליו בעת פקודה?
האם מישהו הגן בעת פקודה על אלפי מגורשים מבתיהם, לאחר שהגיעו לשם בשליחות מדינת ישראל? מישהו דאג להגן עליהם מהריסת הקברים של יקיריהם בגירוש גוש קטיף, נישולם מאדמתם ודאג לזכויותיהם?
תקופת השנה וחצי כשהשמאל היה בשלטון, היא זו שלימדה את הימין ועוררה אותו להבין שהוא חייב לעשות משהו ולהחזיר את מערכת הבלמים והאיזונים שהייתה פה לפני המהפכה השיפוטית.
רק לראות את בליץ הצעות החוק שעלו בכנסת ביום אחד ואת מבול הדירות שמאשרת הממשלה בכל רחבי הארץ, 'בלי בג"ץ ובלי בצלם' (מונח של יצחק רבין ז"ל) כדי להבין שמשהו בסיסי פה השתנה.
השמאל, מרגיש באמת שהשטיח נשמט מתחת לרגליו. פשוט מאוד: עד עכשיו הימין מעולם לא היה בשלטון, כעת הוא עושה צעדים ראשונים.
בשורה התחתונה, רוב מכריע מסכים שנחוצה רפורמה במערכת המשפט. הבעיה מתחילה כשנותנים כותרות צעקניות ושופכים דלק למדורת ההסתה.
חשוב מאוד להרגיע: אחרי הכל, כולנו אחים.
מאפשרים לכם לקבל
