פרק 10: עלמא

הקיסר ישב משועמם, והאזין לדו"חות שהקריא הפקיד. בקשות לקבלת חימוש ואספקה מהלגיון השישי, הם מוצבים במצור על גאליה והאספקה אוזלת.
"תעבירו להם כל מה שהם צריכים".
בקשה מאת הסנטור לוסיוס אדריאנוס על צורך בהעברת סמכויות מהקונסול אל חברי הסנאט.
הודעה מאת מפקד יחידת פרשי העילית מרקוס אורליוס קלאודיוס על כמות הכוחות שהוא לוקח עמו בהפלגה לסוריה דרך הים התיכון.
הודעה בדבר קרבות קטנים שפרצו בין עבדים תראקים לחיילי הלגיון המוצב בתראקיה.
משעמם כל כך.
"שאלה מאת נציב סוריה-פלשתינה להוד קיסרותו אודות מספר יישובים יהודאים המתמהמהים במתן מיסי הארנונה".
"תקריא לי את פרטי השאלה" ציווה הקיסר על הפקיד סתם כך בלי שום סיבה משמעותית.
הפקיד הצייתן החל לקרוא בקול:
"אני נציב מחוז סוריה-פלשתינה מודיע בזאת לקיסר ולסנאט כי הצלחתי לגבות את רוב סכומי המיסים שהוטלו עלי להשיג עד המועד הנקוב. יישובים בודדים לא עמדו בתשלומים ביניהם כפר חנניה, תקוע, עלמא, אושא...".
"עצור! מה אמרת? חזור על שמות היישובים"
מופתע וסקרן אך שותק חזר הפקיד על שמות היישובים הנקובים.
"כפר חנניה, תקוע, עלמא..".
"זהו זה. עלמא. על-מא. עלמא..". הקיסר גלגל את השם על לשונו שוב ושוב. הוא נשא את ראשו קדימה ועיניו בהו בתקרת החדר. הוא ניסה להיזכר, מה אומר לו שם היישוב עלמא?
הוא נזכר. כל גופו נדרך והוא קפץ ממקומו כנשוך נחש. הוא זינק מכיסאו והחל חוצה את החדר לאורכו.
הוא הסתכל עתה לכיוון כיסאו ושלח תוך כדי אצבע ארוכה אל הפקיד שסוף כל סוף מצא עניין בתפקידו המשמים.
"קלאודיוס מפקד פרשי העילית כבר עלה עם חייליו על האוניות?"
"כפי שקראתי מהתזכיר הוא אמור היה להפליג לעבר נמל קיסריה לפני שלושים רגעים. כלומר, הוא אמור להימצא עתה בלב הים".
"שלח בדחיפות אנשים לנמל והזעק אותו לכאן אם הוא עדיין לא יצא לדרך. מיד".
"מיד" חזר אחריו הפקיד ושני לוחמי המשמר מיהרו בריצה לצאת את הארמון לעבר נמל רומא.
הזיכרונות שבו אל הקיסר באחת.

היה זה ביום הנורא ההוא כאשר החיה המוזרה הופיעה והרגה את החיות בעיצומו של קרב הגלדיאטורים. כל הארץ רעשה וגעשה. ואילו המאורע שהסעיר אותו היה המפגש המפתיע והמבהיל עם הזקן הלבן.
הזקן אמר לו מילים סתומות, על קיצה הקרב של האימפריה הרומאית. ניסיונות לברר את דבריו של המכשף עלו בתוהו.
"שספו את גרונו, ואל תותירו בו עצם אחת המחוברת לרעותה" ציווה על חייליו. וכאשר הונפה החרב, כרגע לפני שהפך הקבצן לפגר, הוא נמלך בדעתו.
"עצור" הוא פקד. "השאירו אותנו לבד. אני רוצה לשוחח אתו".
הם שוחחו. הקיסר ניסה לברר את הדברים מפי הזקן, אך הזקן הממרה התמיד בעקשנות בשתיקתו.
"מי אתה ומי שלח אותך הנה?"
הזקן רק חשף טור שיניים שידעו ימים יפים יותר וחייך בנחת, כאילו חייו לא תלויים על הכף.
השתיקה הזו הכעיסה את הקיסר, אך הוא עשה הכל כדי לשלוט ברוחו.
"איפה אתה גר?".
"אני נווד, אין לי בית קבוע. עובר אני ממקום למקום ומבצע בו את שליחותי".
"ובכל זאת, היכן התארחת לאחרונה".
"בעלמא" ענה הזקן.
"עלמא? איפה זה עלמא?".
"יישוב בגליל העליון בארץ ישראל".
"ובן איזה עם אתה, יהודי, או שמא נוצרי?".
"יהודי הנני, עברי, ואת אלוקי השמיים אני ירא".
"האם תוכל להסביר לי את פשר המאורע שאירע כאן לפני רגעים לא רבים?".
שוב חייך הזקן, ורק אמר:
"אמרתי לך את כל אשר עליך לדעת. ביצעתי את שליחותי".
הפעם לא משל הקיסר ברוחו.
"השליכו אותו לבור הכי עמוק שתמצאו, ואל תתנו לו לאכול ולשתות" אמר לחיילים הגוררים את הזקן על הרצפה כאילו היה סחבה. "עד שיחליט לפתוח את פיו ולהגיד לי את כ-ל האמת".

"קראת לי אדוני?", קלאודיוס עמד מול הקיסר המתוח וציפה להסבר אודות האזעקה הדחופה.
"כן קלאודיוס יקירי, מה שלומך היום?".
"שלומי מצויין, כמעט והרמנו עוגן... מה היה דחוף כל כך?".
"אתה נוסע לתדמור, נכון? עיר התמרים..".
"אכן".
"ומה תעשה שם?"
"אדבר עם אודינתוס, ואארגן אותו ואת חייליו לקראת פתיחת המלחמה, בדיוק כפי שציווית".
"יפה. אך מיד אחרי שתעשה זאת, יש לי שליחות מיוחדת עבורך. היא כל כך חשובה עד שרק עליך אוכל לסמוך שתבצע אותה בשלימותה".
קלאודיוס רק השיב במבט קשוב.
"אתה זוכר אתה החיה אשר הופיעה בקולוסיאום בפתע פתאום והרגה את כל החיות?"
"זוכר. זוכר". בוודאי שזוכר. איך ישכח? כל הארץ רעשה בעקבות המאורע ההוא.
"האם אתה זוכר את הזקן שהרג את החיה, הזקן שהיה כולו לבן, ממלבושו ועד עור גופו וצבע שיערו?".
הוא זכר במעומעם, קבצן לבוש קרעים.
"אכן, במעומעם".
"יפה. הוא ניבא לי שסופי קרב. ואתה זוכר מה קרה אתו אחר כך?"
"כן, הוא נעלם כאילו בלעה אותו האדמה".
גליאנוס נזכר, וזעם הציף אותו.
איך באותו בוקר, לאחר ליל בלהות, ציווה הקיסר להביא את הזקן לפניו.
"הוא... נעלם..". אמרו לו פקידים מגומגמים.
"שוטים שכמותכם! את כולכם אקרע לגזרים. מה זאת אומרת נעלם? איך הוא יכול היה להיעלם? אמרתי לכם לשים אותו בבור השמור ביותר שיש לנו!"
"אכן שמנו אותו בבור העמוק ביותר, אך הוא פשוט נעלם. אפילו האזיקים לא היו פרוצים".
"כך נעלם? כאילו נשאתו הרוח? כאילו פרח דרך הקירות?"
השומר הנהן נפחדות.
"זה לא יכול להיות. מישהו מוכרח היה לסייע לו, מישהו מילט אותו החוצה. חקרו את כל השומרים. את כל מי שיש לו גישה למקום. את כולם!".
עברו ימים ואף עבריין לא נמצא, ועקבות לזכרו של הקבצן – אין.
זעם מילא את גופו של הקיסר כשנזכר בבריחה ההיא, ידיו רעדו, הכעס מילא אותו. ואז הגיעו החלומות הרעים הללו וביעותי הלילה בדבר ראשו הכרות המתנודד בין שני צוקים.
והנה עתה – עזרו האלים – והגיע לידיו קצה של חוט.
"קלאודיוס יקירי. הזקן הלבן הזכיר בדבריו מקום יישוב יהודי בשם עלמא הנמצא בפלשתינה, סע לשם וברר לי היכן הזקן, ואל תחזור אלי מבלי שהוא נמצא בידיך".
קלאודיוס הנהן בצייתנות.
"וכאשר תביא אותו הנה" אמר הקיסר כאשר פניו אל כיסאו וגבו אל קלאודיוס ואנשי המשמר, ידיו שלובות לו מאחורי גבו, והוא לוחש בלחש מלא טירוף, "אוציא ממנו את כל סודותיו ואחר אחנוק אותו במו ידיי".