פרק 8: חגיגה

בית הכרם היה מקושט וחגיגי עד מאד. אמציה בן שפט ישב על כיסאו בבמה, לצידו ישבו כמה מידידיו והם שוחחו בדברי תורה ובמילי דעלמא. ברחבה ישבו ידידים ובני הקהילה וכן קרובי-משפחה-קרובים-ורחוקים ממקומות קרובים וגם רחוקים.
קרני שמש פיזזו על ראשי האורחים, חודרים את עצי השקדייה הפורחת. רימונים וענבים הוגשו בקערות. עיגולי דבילה העשויים מתאנים ותמרים מיובשים נוסרו בסכין ונפרסו לפרוסות על ידי שתי נשים והוגשו לשולחנות בידי יונה וחברותיה יעל ודבורה.
כולם לבשו את בגדיהם החגיגיים, כולם נראו שמחים ומאושרים בשמחת המשפחה.
לפתע הופיע אליפז כשהוא מושך בחמורו העמוס בכל טוב.
אמציה ירד אליו מן הבמה וחיבקו.
"הו אליפז אהובי! מה שלומך? כמה הייתה ארוכה הדרך?".
"יומיים. לא הרבה". אמר אליפז המחובק וצחק.
"מה שלום עזה? מה שלום שמואל וכל האנשים הטובים? מה שלום התרנגולים?"
"שלומנו טוב. עזה מודה לא-ל יחד עם שמואל ולהבדיל התרנגולים. מה שלומכם כאן בעלמא?"
"גם בעלמא מודים לא-ל, אף שתמיד יכול להיות טוב יותר. הרגע השתחררנו מעולה של מלכות".
"באמת? מה – הצלחתם לעמוד בתשלומי הארנונה?".
"לא. אבל הם שכחו מאיתנו לעת עתה. מה עשו אצלכם, איך שילמו את המיסים בזמן?".
"אמנם היה קשה, אבל גייסנו את הכסף, אתה יודע אצלנו לא מדובר בסכומים אדירים כמו בעלמא, אנחנו לא מקבלים טיפול מיוחד".
אמציה נאנח. "עד מתי נאלץ להתמודד עם הצרות האלה..". מלמל לעצמו.
הם הרפו זה מזה ואמציה משך אותו לעבר הבמה, שם התיישבו מול קערה. מישאל בירך 'בורא פרי העץ' והחל לנשנש.
"את השאלות הכי חשובות עוד לא שאלתי: מה שלום אחותי ומה שלום התינוקת החדשה?".
"אתה מוזמן להגיד להם שלום ומזל טוב".
אליפז קם ממושבו וניגש לדינה שישבה חלושה בצד השני של קרחת הכרם אך קורנת מאושר, היא אחזה בידה תינוקת קטנטנה.
"מזל טוב אחותי".
"טוב לראות אותך אליפז. תודה על הביקור".
"איך התינוקת? איך קראתם לה?"
"מיכל".
"איזו חמודה. ברייה בריאה ויפה. מה שלום דניאל ומידד כבר שילחתם אותם לבבל?".
דינה צחקה. "את דניאל עוד לא גירשנו, אמציה לא הרגיש טוב ודניאל רצה להישאר לידו. אך בקרוב גם הוא יעזוב לסורא, ללמוד אצל רב הונא. מה שלום התרנגולים?"
"הם אוכלים הרבה. חבל שלא שחטתי כמה והבאתי לפה. אבל אני רואה שלא חסר לכם ישתבח שמו".
בדיוק אז החלו הבנות להגיש את העופות הצלויים ואליפז נחפז לעבר מקומו על הבמה.
"מתוקה התינוקת החדשה שלך, עדינה, יפה ואצילית". אמר ונגס חתיכת עוף.
"תודה אליפז".
"אני חושב על זה, אני ממש אוכל את אותן בריות שאני מגדל במסירות. למה אני עושה את זה?"
אמציה נתן בו מבט מזועזע.
אליפז פרץ בצחוק. "סתם... סתם אני צוחק. הי. את מי אני רואה פה. דניאל איש חמודות!".
דניאל הופיע וחיבק אותו חיבוק אמיץ.
"התגעגעתי לשמוע אותך מנגן ושר, אולי תתן לנו פה איזה מופע".
"אני לא זמר..". אמר דניאל בעלבון.
"נכון אתה משורר. נו, אין איזה שיר חדש?"
"מה שלום התרנגולות שלך?" דניאל ניסה להסיט נושא.
אליפז זרק את המזלג על השולחן.
"למען השם, כולכם שואלים אותי רק על התרנגולים, אין לנו נושאי שיחה טובים יותר?" הוא אמר במעט כעס מלאכותי אך מיד חייך. "סתם אני צוחק כמובן. מתי תיסע לבבל?".
"בקרוב מאד. בקרוב".
נער התפרץ לרחבה וצעק נרגשות.
"רבי יוחנן וריש לקיש הגיעו לכאן מטבריה! הם עומדים בשערי העיר!".
נשמעה תזוזה ברחבה, כולם התרגשו והכינו את עצמם. גם בעל השמחה, המרא דאתרא הכין עצמו להיפגש עם מוריו-ידידיו שבאו מקרוב.
שלומיאל התקרב לבמה, אמציה הטה אליו את אזנו.
"צדוק בן אלעזר ואנשיו עצרו את המרכבה בשערי היישוב ושוחחו עם רבותינו. כנראה הם מבקשים מרבי יוחנן שיעבירך מתפקידך כרב העיר..".
אמציה משך בכתפיו.
"אין לי עניין וחצי עניין בריב הזה. מי שמעוניין להתקוטט שיעשה זאת לבדו".
"ואם רבי יוחנן יורה להעבירך מתפקידך?"
"לא נראה לי שהוא רכב מטבריה עד לכאן רק בשביל להעבירני מתפקידי. ואם הוא יחליט כך – ובכן, אמרתי את דעתי בעניין. אשמח ללמוד תורה בלי עול הנהגת היישוב על כתפיי".
שלומיאל קד קידה קלה והתרחק מהמקום.
שלומיאל איש נאמן.
תוך רגעים לא רבים הופיעה מרכבה רתומה לשני סוסים ועצרה במקום. נהרה הופיעה על פניו של המרא דאתרא, הוא קם ממקומו והחל צועד לקבל את פני האורחים החשובים. גם כל הנוכחים קמו ונעמדו במקומותיהם.
רבי יוחנן ירד. רבי אמי ורבי אסי אחזו בו משני צדיו. מראהו הקרין סמכותיות ועוצמה, ויופי, הרבה יופי, עד שרבים מן האנשים פשוט היו מהופנטים למראה פניו.
הוא היה רחב עד מאד ותמיר קומה, פניו היו לבנות כסיד, עיניו בצבע השקד. ריסיו ארוכים, זקנו קצר. יופי שאין לו תיאור.
מאחוריו צעד תלמידו, ידידו וגיסו רבי שמעון בן לקיש. חסון וחזק, גבוה ומלא הדר.
בראותם את אמציה הם קרבו אליו. אמציה קד קידה עמוקה ועמד ביראת כבוד. רבי יוחנן נשקו על ראשו.
הם הביטו השלושה זה בזה ולא אמרו דבר. מכרים ותיקים היו שלושתם, ילידי ציפורי, ואף שהיה אמציה צעיר מהם והם גדולים ממנו בכתרי תורה ומלכות - אהבתם האחד לשני הייתה כנה וחברותם נטולת פניות.
"הלילה חלמתי עליכם" אמר להם אמציה ללא גינוני נימוסים.
"חלום נורא. מפחיד" אמר והשפיל את ראשו מתלבט אם לשתף.
שתיקתם של השניים אמרה 'הן'. הוא אמר:
"ראיתי אותך" אמר והסתכל על רבי יוחנן שבחן אותו בקשב רב, "מהלך קרוע בגדים ברחובות טבריה, אתה צעקת, ובכית, והמראה היה מבהיל: "היכן אתה בן לקיש?! היכן אתה בן לקיש?!"".
רבי יוחנן ובן לקיש הביטו זה בזה ולא אמרו דבר, אחר החזירו את מבטם אל אמציה.
"חלומות רעים פוקדים אותי לאחרונה, מבעתים את לילותיי. סלחו לי שלא הושבתי אתכם ולא האכלתי אתכם, פשוט הייתי נסער מהביקור המפתיע הזה ומהחלום... אין זה אירוע מקרי..". הוא היה מהורהר.
"באנו להגיד לך 'מזל טוב' ולהשתתף בשמחתך. אגב, מה רצו מאיתנו הברנשים בכניסה ליישוב. מה? צדוק בן אלעזר מחולל בעיות? נחליף אותו בפרנס אחר".
את אמציה זה לא הטריד. הוא הושיב אותם ולאחר שאכלו מעט המשיך אמציה.

"כשהרומאים הגיעו לכאן לפני שבועות מספר ראיתי מחזה נורא, ראיתי את אבות משפחתי ואת דניאל איש חמודות, הם אמרו לי שהגיעה העת לגלות את הסוד למשפחתי בטרם אעזוב את העולם. זה אמיתי. הגיעה שעתי ואני הולך למות. רק דבר אחד אבקש מכם: אחרי מותי – דאגו לרעייתי ולילדים, ופירשו את חסותכם על בני עלמא, שלא ייוותרו כצאן אשר אין לו רועה".
בדיוק אז הפריע שלומיאל.
"סליחה שאני מפריע לכבודכם, שלושה פרשים רומאים הגיעו לכאן, הם ציוו למסור לך את זה".
הוא הושיט איגרת חתומה בחותם הנציב הרומי, היא הייתה כתובה לטינית.
"עברו שבועיים ימים ועוד לא קיבלתי את התשלום. צפה להתפתחויות בקרוב. פלורוס אגרידוטוס, נציב סוריה-פלשתינה".