שאלה: מי שהלווה כסף לחברו, והגיע זמן הפירעון והלווה לא שילם, האם מותר למלווה להזכיר לו את חובו?

תשובה: מצוות עשה להלוות לעניי ישראל, וגדולה מצווה זו ממצוות הצדקה, וביותר אם על-ידה הוא מחזיק את הלווה שלא יתמוטט. וזאת בתנאי שיש סיכוי סביר שיחזיר לו את החוב.

אמרו חז"ל: "פריעת בעל חוב – מצווה". ואם יש לו ואינו רוצה לשלם, או שדוחה את המלווה ב'לך ושוב', בית הדין חייב לכפותו לשלם את חובו. וכמו בכל מצווה, עליו לעשות כל מאמץ לביצועה, ולא להתחמק ממנה.

אסור למלווה לנגוש את הלווה, ואפילו לעבור לפניו כשהוא יודע שאין לו לשלם, מפני שהוא נכלם בראותו את המלווה כשאין ידו משגת לפרוע. ועל זה רמז הפסוק (שמות כב,כד): "לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה", ולא נושה ממש. אבל אם הוא חושש שהלווה אולי שכח את דבר החוב, מותר להזכירו, גם אם הוא יודע שכרגע אין לו לשלם.

המצב כיום הוא שלרוב בני-האדם יש רכוש, דירה, רכב, מיטלטלים, ספרים, תכשיטים ועוד; אלא שיש להם גם חובות, ולכל אדם סדר עדיפות משלו. יהודי הנוהג על-פי ההלכה חייב להכניס את תשלום חובותיו לפני דברים שאינם צורך קיומי ממש. ואם יש לו ספק, עליו לשאול רב אם אין הוא חייב למכור מרכושו כדי להחזיר את חובותיו.

כל עוד האדם לא פרע את חובותיו, אסור לו להפריש מעשר מהכנסותיו לצדקה, אלא ייתן סכומים קטנים בלבד, לקיום מצוות צדקה.

מקורות: כתובות פו, סע"א. ב"מ עה,ב. ספר חסידים סימן תנד. טושו"ע חו"מ סי' צז. שו"ע אדה"ז חו"מ הל' הלוואה (במהדורה החדשה חלק ו) ס"א-ד וסי"ג. אמרי יעקב (על שו"ע אדה"ז חו"מ) סי' יב ס"ג ובביאורים. פתחי חושן, דיני הלוואה פ"ב ס"ח ועוד. צדקה ומשפט פ"א ס"ח.

פורסם בגליון "שיחת השבוע"