מאת הרב יוסף יצחק גרינברג, שליח הרבי לאלסקה

סיפור ראשון: ורבים השיבה מעוון/ הנער ברוסיה הסובייטית שחזר בתשובה והפך לחסיד כתוצאה מהמזוודה של הרבנית.

ר׳ הירשל פרידמן מספר:

הדודה רבה שלי מרת לאה (אליזבט) יהילוביץ (שהאריכה ימים ובשנת תשפ״א היתה בגיל 96), זכתה בעבר לעבוד בבית הרבי והרבנית, וכתוצאה מכך היה ביניהם קשר הדוק. 

הרבנית גילתה אמפתיה רבה לדודה שלי שאיבדה את כל משפחתה בשואה (גם הרבנית כידוע איבדה את אחותה הרבנית שיינא הי״ד בשואה).

בשנת 1987, כשהנסיעות לברית המועצות נעשו קצת פחות מסובכות, הדודה שלנו רצתה מאוד לבקר אותנו ברוסיה בעיר גומל (או הומל ביידיש), לאחר שלא ראתה את הורי וסבי וסבתי במשך עשרות שנים.

כאשר דודתי סיפרה לרבנית על תוכניתה לנסוע לבקר ברוסיה הציעה לה הרבנית להביא אתה ספרי יהדות לרוסיה. הדודה כמובן חששה מאוד להביא אתה ספרי יהדות כי זה היה עדיין קצת מסוכן, אבל הרבנית אמרה לה שמאחר שבעלה, הרבי, תמיד מנסה לשלוח ספרות יהודית ליהודים ברוסיה, וזה בדרך כלל לא נעשה בצורה חוקית במיוחד, ואילו כאן זו היא הזדמנות מצוינת, שכן דודתי הייתה תיירת חוקית ויכולה לקחת אתה כל מה שהיא רוצה ולתת לבני משפחתה.

כילד בן שלוש עשרה התרגשתי מאוד וחיכיתי בקוצר רוח לבואה של דודתי האמריקאית, כי במוחי המתבגר חשבתי שהיא תביא לי נעלי ספורט או ג'ינס אמריקאי, ואני אהיה הילד הכי מגניב בבית הספר שלי.

ביום הגעתה הלכנו לקבל את פניה בשדה התעופה, וראינו אותה יוצאת עם מזוודות אחרי מזוודות. כמובן, הייתי בטוח שהם מלאים במתנות עבורי, ואני אהיה באור הזרקורים בין החברים שלי בגלל כל הטוב האמריקאי שהיא הביאה לי.

כשהגענו לבית של הסבא וסבתא שלי, היא אכן נתנה לי מזוודה גדולה שהביאה עבורי. בהתרגשות רבה פתחתי את המזוודה והתפלאתי למצוא בה עשרות ספרי קודש. היו שם סידור תהילת השם והגדה של פסח ברוסית, כמו גם רבים מהחוברות והמגזינים של F.R.E.E. אודות כשרות, מזוזות, ועוד נושאי יהדות רבים.

למען האמת הספרים אלה עוררו בי עניין רב, ומהר מאוד שכחתי מהג'ינס והסניקרס.

למרות שגדלתי במדינה קומוניסטית שבה עיסוק ביהדות היה מסוכן, המשפחה שלנו הייתה מאוד מסורתית. לסבא שלי היו סידורים וספרי יהדות אחרים בביתו, אבל כולם היו בלשון הקודש כך שלא הבנתי מה נאמר בהם. עכשיו היו לי סידור וספרי יהדות נוספים עם תרגום והוראות ברוסית, שאפשרו לי להעריך את משמעות המילים שאמרתי והאירו לי תחומים רבים של היהדות.

היתה לזה השפעה עצומה עלי, כי בעצם עשיתי ׳חינוך עצמי׳ ליהדות, כי שום דבר לא היה נגיש לי. עם הסידור החדש שלי, קראתי את כל ההערות ברצינות רבה, באיזה קטעים בתפילה צריכים לעמוד ואיפוא מותר לשבת. והתנהגתי בדיוק כפי שנאמר בהוראות איך לעשות זאת. עם הזמן למדתי ונהניתי די בקיא ביהדות.

ואכן כתוצאה ממזוודת הספרים הזו שהרבנית הצדקנית נ״ע שידלה את דודתי להביא לי, הנה כשיצאנו מרוסיה והגענו לניו יורק שנתיים מאוחר יותר בשנת 1989, התעורר אצלי רצון ללכת ללמוד בישיבה ובגלל הספרים שהיו לי ברוסיה, לא הייתי ברמה מדאי נחותה משכבת הגיל שלי בישיבת ליובאוויטש אושן פארקוויי. וכתוצה מכך התאקלמתי היטיב בישיבה. 

באותו שלב הכרתי את האחים אוקונוב באופן אישי, שעזרו לי ולמשפחה שלי מאוד, והפכתי לחסיד מן השורה.

אכן הרבנית הצדקנית נ״ע הגיעה אלי ממרחק של עשרת אלפים מייל, והשאר היסטוריה!

ורבים השיבה מעוון, הסיפור מאיר לנו על המבט הרחוק של הרבנית שהדליק את הניצוץ היהודי של נער צעיר ברוסיה שהפך לחסיד מן השורה רק כשנתיים לאחרי הסתלקות הרבנית הצדקנית זי״ע, וכדברי הרבי אודות הרבנית אשר היא בבחינת ׳צדיקא דאתפטר׳ שממשיכה לפעול כאן בעולם שלנו ובאופן של ׳יתיר מבחיוהי׳. 

•

סיפור שני: מדברים ביטול, ביטול אבל כשמגיע למעשה שום דבר/ הרבנית מוכיחה את הבחורים בסגנון הדומה לרבי

ר׳ יהודה גורביץ מאה״ק מספר:

כידוע עד שנת תשל״א הרבי והרבנית היו עורכים את ליל הסדר למעלה בקומה השניה של 770 בבית הרבי מהוריי״ץ נ״ע. כמובן שהמקום היה צר מלהכיל את כל אנ״ש והת׳, וכולם ניסו להדחף לזכות  להיות בפנים בעת עריכת הסדר. 

בפסח שנת תשכ״ח (או תשכ''ט) היו דחיפות נוראות. הבחורים נכנסו לסדר למעלה בלי רשות, ונדחפו מכל מיני מקומות. טיפסו דרך החלונות, נכנסו מהמטבח, וקפצו על הרהיטים וכו', והיה בלתי סדר עצום. 

הרבנית הצדקנית נ״ע ניגשה אל הבחורים והוכיחה אותם באמרה: ״מדברים ביטול, ביטול, און אז סי קומט צו זיך, איז גארנישט״ (=לומדים בחסידות ומדברים רבות אודות ביטול היש, ביטול במציאות וכו׳, אבל כשזה מגיע למעשה, לעצמו, אז שום דבר, ולא רואים שהלימוד פעל עליו). 

מעניין לציין שסגנון תוכחה זו של הרבנית דומה להפליא לסגנון התוכחה של הרבי במכתבו הידוע מט״ו מנ״א תשי״א שבו הרבי מוכיח את אחד החסידים וזל״ק: ״מ'לערנט, מ'לערנט - און אז עס קומט לפועל, וואו איז דער בטחון?״ (=לומדים, לומדים  -  אבל כשמגיע לפועל, איפוא הבטחון?).