זו לא טעות!

מאת: הרב אליהו שוויכה

(מתוך מגזין נשמה של צעירי אגודת חב"ד לחודש שבט)

"רֶבְּ אלחנן הוא צדיק", אבי היה אומר לי כשהייתי ילד. ואכן, פעם־אחר־פעם זכיתי להיפגש עם דמותו המיוחדת.

בתלמוד התורה בו למדתי היו נהוגים מבצעי לימוד מיוחדים. על התלמידים הוטל ללמוד משניות, דפי גמרא ופרקים מספר התניא בעל־פה. כתגמול היינו מקבלים סכומי כסף לקניית ספרי קודש בחנות השכונתית. מפעם לפעם היה טיול למצטיינים.

ה'בוחן' היה רֶבְּ אלחנן יעקובוביץ.

רֶבְּ אלחנן היה נכדו חביבו של הצדיק הירושלמי הרב אריה לוין. לרב לוין היו ארבעה חתנים גדולי תורה מפורסמים, ביניהם נודע במיוחד הפוסק הרב אלישיב, שבא מרקע ליטאי. חתן נוסף היה הגאון החב"די הרב אהרן יעקובוביץ, שהיה ראש מערכת 'אוצר הפוסקים' – מכון מחקר תורני נודע. רֶבְּ אלחנן היה בנו הצעיר.

הרב אריה לוין אהב מאד את נכדו אלחנן והפקיד בידיו את כתביו התורניים, באומרו שהוא יֵדע כבר מה לעשות עם זה. לימים, הרבי מליובאוויטש הדריך את רֶבְּ אלחנן להדפיס את הכתבים האלו.

רֶבְּ אלחנן היה יושב בחדר מזכירות של תלמוד התורה, ואנו, הילדים, היינו ניגשים להיבחן אצלו בהפסקות על גמרא או משניות בעל פה.

הוא היה תלמיד חכם גדול, גאון ובקיא, וכל רגע פנוי ניצל ללימוד. עם זאת, כאשר היה משוחח עם הילדים תמיד עשה זאת בגובה העיניים, משיב לכל שואל על שאלותיו התורניות ונותן תחושה שווה לכל התלמידים. גם כשהיה בוחן את הילדים עשה זאת בענווה ובנינוחות.

כשיצאנו לטיול, היה טבעי שרֶבְּ אלחנן יצטרף לטיול עמנו כמלווה.

אני זוכר שנסענו למוזיאון בית התפוצות בתל אביב. כדרכם של ילדים, היינו מעבירים את זמן הנסיעה בצורה חווייתית. ילדים היו ניגשים למערכת הכריזה של האוטובוס ומספרים בדיחות או חידות להנאת כולם. אך הפעם זה היה שונה.

ילד אחד ניגש למיקרופון והתחיל לדלקם בדיחה עדתית. רֶבְּ אלחנן מיד עצר אותו: אסור לצחוק על עדות קדושות בישראל.

השני החל בדיחה על חכם וטיפש. רֶבְּ אלחנן מיד עצר אותו. אסור לצחוק על אדם פחות חכם. במה הוא אשם?

אמנם בדיחות רבות לא סופרו באותו הטיול, אך מסר גדול למדנו אז לחיים.

# החיים לוקסוס

השכונה בה גדלתי, שכונת 'נחלת הר חב"ד' בקריית מלאכי היא שכונה מיוחדת מאוד, הממוקמת בשיפוליה הדרומיים של העיר. בשכונה מתגוררים מעל 1000 משפחות חסידי חב"ד והיא נוסדה בידי הרבי מליובאוויטש בעצמו, בכדי לתת מענה לעליה הגדולה מרוסיה.

השכונה נבנתה עוד לפני שנודע על העלייה שתבוא. הרבי ביקש לבנות בתים ולהמתין לעולים. 10 משפחות השתכנו בשכונה בכדי להכין אותה, אחת מהן הייתה משפחתו של הרב אלחנן יעקובוביץ.

משפחה נוספת ממייסדי השכונה הייתה של ר' ברוך וברכה אייזנברג. ברוך וברכה היו אנשים יקרים וחביבים, מאירי פנים לכל אדם ואדם. משפחתנו גרה בשכנות אליהם, באותו הבניין, ואילו רֶבְּ אלחנן היה גר בבניין הסמוך. ברוך היה עובד בבסיס חיל האוויר חצור, הסמוך לקריית מלאכי, וברכה הייתה מטפלת בפעוטות מהשכונה בביתה. אני ואחיי זכינו להתחנך בביתם.

מדי ערב, רֶבְּ אלחנן היה מרצה שיעור תורה בקומה העליונה של בית הכנסת המרכזי של השכונה. לשיעור היו מגיעים ותיקי השכונה, בהם ר' ברוך, שהיה משתתף קבוע וותיק. מדי ערב הייתי מגיע לתפילת הערבית בסיום השיעור, והיה מרתק לראות אותם מתענגים על לימוד התורה.

ישב שם ר' זלמן קליין, איש בעל מאור פנים לא רגיל, שהיה מקבל כל נכנס לבית הכנסת בברכת 'שלום עליכם' כאילו הוא ידידו הוותיק שלא פגשוֹ עשרות שנים. כנראה שכך הוא חש. מספרים עליו, שבתקופת יסוד השכונה היו קשיים כה רבים, שכל מי שנסע אל הרבי מליובאוויטש והרבי שאלו ביחידות "איך בשכונה החדשה" היה מתלונן.

אבל כאשר הרבי שאל את ר' זלמן קליין את השאלה הזו אורו עיניו של ר' זלמן. הוא החל לתאר בחיוך כיצד השכונה היא 'לוקסוס'. "יוצאים מהבית, יורדים קומה אחת, ויש בית ספר לבנים. בדירה ממול בית ספר לבנות. בחצר שמעבר לכביש יש בית כנסת. היש יותר 'לוקסוס' מזה?

הרבי השיב לו בחיוך רחב.

# החיילים קפצו לנהר

בשיעור ישב גם שכן נוסף מהבניין שלנו, היה זה ר' זלמן לוין שהיה חסיד ותיק שאף היה חייל בצבא האדום בתקופת מלחמת העולם השניה, אשתו שפרה הייתה הרופאה השכונתית. הוא ישב לצד בן דודו שנקרא אף הוא בשם ר' זלמן לוין, אבותיהם שימשו כרבנים ברוסיה וכ'חוזרים' של רבי שלום דובער שניאורסון מליובאווויטש.

ישבו שם עוד ועוד אנשים עם זקנים לבנים היורדים על מידותיהם, ששמרו על הגחלת וקיימו תורה ומצוות במסירות נפש ברוסיה הסובייטית. הם עלו לארץ בשנות הארבעים לחייהם עם משפחות שלמות שומרות תורה ומצוות, ובכל ערב באו לשיעור של רֶבְּ אלחנן בחיות רבה.

בתפילת ערבית שלאחר השיעור היה רֶבְּ ברוך אייזנברג קורא את קריאת השמע בקול ערב בטעמי המקרא, ומסלסל בקולו במילים "ולא תתורו". מפיו זה היה נשמע כאזהרה נעימה שלא לתור ולסור מהתורה, שהרי כה נעימה היא.

בבוקר, הייתי מתפלל שחרית באותו המניין של רֶבְּ אלחנן. תפילתו הייתה מיוחדת. היה עומד בתפילה מכונס בעצמו, ללא הבעת מחוות חיצוניות. כולו שקוע בתפילה, מתפלל ומונה את תיבותיו כמונה מעות.

מכיוון ששתי ידיו היו שוות בכוחן היה נוהג להניח תפילין אף ביד הימנית כאיטר. וכך לאחר התפילה הוא היה חולץ מידו את התפילין של רש"י ולובש תפילין בידו השנייה, ולאחר מכן היה שוב כופל בתפילין של רבינו תם. כל אותו הזמן היה מעיין בתנ"ך ובספרי ההלכה כמנהג החסידים הראשונים.

במהלך העיון היו ניגשים אליו קבוצת אנשים והוא היה מלמד אותם הלכות בכל יום. שהרי כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן העולם הבא. והיה מסדר את תפיליו בתוך שקית בד ישנה עליה כתוב "מזכרת ירושלים".

בלילות שבת קודש היה מוסר שיעור במקומו בבית הכנסת ב'פרשה החסידית' של השבוע – מאמרי החסידות של אדמו"ר הזקן לשבתות אלו ונדפסו בספרים 'תורה אור' ו'ליקוטי תורה'.

כשהתחלתי ללמוד בישיבת חב"ד הקטנה שבתוך השכונה, פגשתי את רֶבְּ אלחנן שוב, והפעם בימי שבת.

שעות הערב של יום השבת מכונות 'רעווא דרעווין', רצון הרצונות. זה הזמן הנעלה והקדוש ביותר בשבת. בזמן הזה נהוג בחב"ד לנגן יחד ניגונים חסידיים בעלי עומק, ובסיומם לחזור מאמר חסידות מאת הרבי מליובאוויטש.

רֶבְּ אלחנן היה בא לישיבה בכל שבת ומלמד את הבחורים הצעירים ניגונים עתיקים שעברו מדור לדור. והוא, בדייקנות רבה, עוצם את עיניו ומלמד את הניגון ברצינות ובחִיוּת, כשכל הבחורים מצטרפים אליו אט אט לניגון הנלמד.

"דונאי דו, דונאי דו", הוא אחד הניגונים הזכורים לי שהוא לימד בחיות. זה שיר רועים עתיק המספר על הצאר הרוסי שבזמן מלחמה הגיע לשפת הנהר הדנובה, שנקרא ברוסית דונאי, ולא היה באפשרותו לחצות את הנהר. מיד קפצו חיילים למים במטרה ליצור גשר אנושי עבור הצאר וצבאו.

הניגון הולך ומתאר את מה שחלף בראשם של החיילים, שידעו כי בוודאי יטבעו בנהר, ובכל זאת הם מסרו את נפשם למרות שאף לא יזכו בהכרה על הקרבתם. הניגון מסתיים בנעימת שיר לכת של ניצחון, המבטא את ההרגשה העילאית של החיילים שבזכות מסירות נפשם ניצח המלך במלחמה.

החסידים הפכו את הניגון לשיר המבטא מסירות נפש לתורת השם ומצוותיו. רֶבְּ אלחנן היה מלמד את הניגון בחִיוּת וזה היה פן בנוסף באישיותו המיוחדת.

כל זאת, מלבד מעשי החסד הרבים שעשה בזכות קרן הגמ"ח שהוא ניהל, בה נתן הלוואות לנזקקים במקצועיות, ומתוך תחושה שלא הוא הנותן.

פעם אף התפרסם מעשה שרֶבּ אלחנן ואשתו שתחיה אירחו בביתם לסעודת ליל הסדר זוג אנשים מסכנים וקשיי יום שאנשים התרחקו מהם. אותו אורח גמל להם רעה תחת טובה, אך בזכות זה לכולם נודע על מעשה חסד נוסף של רֶבְּ אלחנן ואשתו.

בשנותיו האחרונות נחלש רֶבְּ אלחנן, ועם זאת לא הפסיק משיעורי לימודיו, לאחר מחלה קשה הוא נפטר ביום רביעי ט"ז בתמוז תש"פ. למחרת, ביום חמישי, נפטר ה'חברותא' שלו ללימודי ערב שנים כה רבות, שכננו היקר, ר' ברוך אייזנברג.

# בדרכי נועם

לאחר פטירתו של הרב אלחנן שמעתי סיפור 'מופת' שמיימי שהיה לו עם הרבי מליובאוויטש, (שביום י' שבט מציינים 73 שנים לתחילת הנהגתו):

במשך שנים הוא ורעייתו לא זכו לפרי בטן. הם כתבו בקשת ברכה אל הרבי מליובאוויטש והרבי ענה להם שיזכו לזרעא חייא וקיימא, אבל הברכה עדיין לא התממשה.

הרב אלחנן שזכה להיות מה'קבוצה' הראשונה של תלמידים שנסעו ללמוד אצל הרבי בשלהי שנת תשכ"ג (1953) נסע שוב אל הרבי ונכנס לפגישה אישית, המכונה 'יחידוּת', וביקש ברכה מהרבי לעבודתו כמורה בתלמוד תורה וכן ברכה מיוחדת שלא יצטרך להכות תלמידים חלילה, כמו שהיה נהוג באותן שנים במערכות הלימוד. הרבי השיב לו, "ידוע שעל ידי דרכי נועם מצליחים יותר מאשר על ידי תקיפות, וזה גם יהיה כלי לברכה עבורך לזרעא חייא וקיימא" (לילדים חיים וקיימים).

הוא יישם את ההוראה אבל עדיין לא זכו לפרי בטן.

בחודש תשרי תשל"ה (1974), בחלוף כמעט עשר שנים מחתונתם, נסעו בני הזוג אל הרבי. במוצאי ראש־השנה ושמחת־תורה הרבי היה מבדיל על הכוס ולאחר מכן מוזג לכל המשתתפים מעט מכוס היין, "כוס של ברכה". הרב אלחנן הרגיש שזו הזדמנות פז. הוא עבר לפני הרבי וביקש שוב ברכה ל'זרעא חייא וקיימא'. הרבי ענה: "ה' ימלא כל משאלות לבבכם לטובה", והסתובב לעבר התור המקביל.

הרב אלחנן נשאר לעמוד. לאחר כל כך הרבה שנים של ציפייה הוא חיכה להבטחה מפורשת. לאחר שהרבי פנה שוב אל התור הראשון ביקש הרב אלחנן שוב: "ברכה לזרעא חייא וקיימא". הרבי ענה לו: "מה אתה מתווכח איתי?".

שנה לאחר מכן נולדה להם בת. אחריה נולד בן.

שנה לאחר לידת הבן נסעו הזוג המאושר אל הרבי עם הילדים, וזכו להיכנס שוב אל הרבי לפגישה אישית. במהלכה, שאל הרבי את הילדה האם היא כבר מדליקה נרות שבת וחג והאם היא תורמת צדקה לפני ההדלקה. הרב אלחנן בספונטניות הגיב: "רבי, זו הילדה שלך!".

הרבי חייך ואמר: "כל היהודים הם ילדים של הקב"ה".

לקראת סיום ה'יחידות' הרבי הגיש לאשתו של הרב אלחנן חמישה שטרות של דולר. היא ספרה וראתה שיש חמישה והם רק ארבעה במשפחה. בתמימותה, החזירה שטר אחד לרבי מתוך מחשבה שאולי יש כאן טעות. אבל הרבי לא לקח את הדולר מידה.

"זו לא טעות" אמר הרבי, וחייך.

היא הייתה אז בתחילת הריון. עדיין לא ראו דבר ואיש לא ידע על כך. אבל מסתבר שהרבי כבר ידע, ונתן דולר גם עבור בן הזקונים שנולד כמה חודשים לאחר מכן...