פרק 7: מאורע מצער

בית הכנסת היה גדוש ומלא מפה לפה. ראש השנה חלף עבר בתפילות ובבכיות, אף תקעו בשופר. ועתה יום השבת. הקהל מילא את בית הכנסת כדי לשמוע את דרשתו של המרא דאתרא.
אמציה בן שפט חזר על מיימרות אשר קיבל מפי רבי יוחנן אשר בטבריה. ועל שמועות אשר שמע מפי מורו הגדול אבא בר אייבו ראש ישיבת סורא.
הוא עסק בדיני ממונות, וביחוד בדיני שמירה.
"השומר בחינם פטור בכל מקרה, חוץ מכאשר הוא פשע בפיקדונו ולא שמר עליו שמירה ראויה.
השומר תמורת שכר לעומתו חיייב אף אם אבד החפץ או נגנב".
לא הייתה זו דרשה ובה פלפול עמוק, לא בקיאותו העצומה של המרא דאתרא נשתקפה מן הדרשה הזו, גם לא עמקותו וכוח סברתו. הוא חזר על דינים פשוטים וידועים וזאת כי עתה מצויים בבית הכנסת כל יהודי עלמא מן הגדולים ועד הפשוטים ביותר והרב רצה כי דבריו יועילו ויתקבלו על ידי כולם.
"השואל מחבירו חפץ על מנת להשתמש בו ולהחזירו יהיה אחראי לשלם בכל מקרה חוץ מבמקרה שהחפץ נשבר בעת השימוש בו, או הבהמה מתה מחמת המלאכה"...
"נוכל!" נשמעה קריאה מהקהל. הכל הפנו את מבטיהם אל האלמוני המתפרץ לדברי הרב.
"תספר להם! תספר לכולם מי אתה. אין לך שום בושה!".
"שקט. שקט! שב במקומך!" ההמונים ניסו להשתיק אותו. אך הוא לא התייחס. הוא נעמד על מקומו והפנה אצבע מאשימה כלפי אמציה.
"אלף מטבעות זהב גזלת ממני. אלף! ואתה עוד מעז להטיף מכאן על דיני השומרים. פה!" הוא ירק בבוז על הרצפה. פניו היו אדומות מכעס ומבעם רוויי משטמה.
אמציה הביט בו במבט שליו, הוא לא פצה את פיו, רק השפיל את עיניו.
"אם לא תספר אז אני אספר". צדוק בן אלעזר איש עשיר היה בעבר, מפרנסי הקהל. רבים מהשדות ומהעדרים שבעלמא וסביבתה נמצאים בבעלותו, ולפני שנות הבצורת הקשות הוא היה מספק פרנסה לרבים מבני העיר.
יחד עם זאת, צדוק נודע בחוצפתו ובמידותיו המגונות.
צדוק צעד בצעדים נחושים אל עבר בימת בית הכנסת, נעמד מול הקהל ופצח בנאום.
"כמעט כל הנוכחים כאן מעריכים את רבינו אמציה בן שפט ונשמעים להוראותיו.
אך צר לי לבשר לכם היום כי האיש שעומד בפניכם על הבמה ודורש ומטיף לכם בענייני שמירת התורה ודיניה אינו אלא שועל ערמומי עטוף בטלית שכולה תכלת!"
"ואתה קורח!" צעק לו אי מי מהקהל. בן אלעזר לא התייחס.
"היום אחשוף כאן בפני כולכם את פרצופו האמיתי".
אמציה עמד בפנים חיוורות בפני הקהל ונשך את שפתיו.
מה יעשה? האם יפסיק מדרשתו ויתיישב במקומו נבוך ומושפל? או שמא יגער בבן הבליעל ויעמיד את החוצפן על מקומו?
דניאל היה מסוקרן לדעת. לא רק את אביו משפילים. גם אותו עצמו ואת כל משפחתו.
"הקשיבו לי בני העיר. ויעידו בי השמיים וספרי התורה הנמצאים כאן בהיכל כי כל מילה אשר תצא עתה מפי אמת היא לאמיתה!"
הס הושלך בקהל.
"לפני חודשים מספר לווה ממני האיש הזה" אמר ושלח אצבע מאשימה אל המרא דאתרא, "אלף מטבעות זהב. בזמנים שכאלה אלף מטבעות זהב הם סכום עצום אפילו עבורי" אמר והנהן בראשו. והמשיך: "לפני שלושה ימים, כאשר הגיע מועד הפירעון, באתי לביתו כדי לגבות את הכסף, אתם יודעים מה השיבני אמציה? "אינני חייב לך אפילו פרוטה אחת"" אמר וחיקה בלעג את קולו של אמציה, גיחוכים נשמעו בקהל.
"יתירה מכך, הוא הגדיל לעשות וטען כי אני – אני ולא אחר – הוא שחייב לו אלף מטבעות זהב! נבל!".

"וזה לא הסוף ידידיי, בערב ראש השנה ישב אמציה בבית הדין בתביעה שתבע אותי אלישע הצורף ולא רק שהוא לא מנע עצמו מלשבת בדיני הוא אף דן דין שקר והטיל עלי עונש מופקע, סכום כפול ומכופל ממה שתבע הצורף, נחשו כמה?"
הוא צעק לקהל. הקהל השיב בשתיקה רועמת.
"אלף מטבעות זהב! אין לך טיפת בושה!"
"אמרו לי בני עירי" הוא הרעים בקולו. "אתם מסכימים שאדם נבזה שכזה ישב על כס בית הדין של עירינו, יחרוץ את דינינו, יתפרנס מיגיע כפינו, וילמד את בנינו תורה?!".
אף אחד לא ענה. אמציה שתק באומץ ונשך את שפתיו בכוח. הוא עמד שם מבויש.
ואף אחד לא מחה. אף אדם לא קם למחות בעבור כבוד התורה. בעבור כבודו של אביו.
זעם הציף את דניאל. וכעס. ובושה.
היה זה המחזה הכי משפיל לו היה עד מעולם.
"הקשיבו לי בני עירי" פצה אמציה את פיו.
את השקט ניתן היה לבתר בחרב.
"צודק הוא צדוק. אכן, אני הוא שחייב לו אלף מטבעות זהב ואשלם לו את חובי במוקדם. וכן את אשר הוא חייב לאלישע, צודק צדוק, הוא חייב סכום פחות בהרבה. חטאתי בני עירי. סילחו לי"
"לא נסלח לך, פושע נאלח! האם אדם כמוך ראוי לשבת על כס הדיינות בעירינו?" השיב צדוק ברשעות, הוא רצה למצות את הסיטואציה עד תומה.
"עליך להודיע בקרוב כי אתה פורש מהרבנות, ואנו פרנסי העיר נמצא לך מחליף ראוי!".
ושוב היה שקט.
ושוב אף אחד לא מחה.
אף על פי שהיה ברור לדניאל כי אין איש בקהל המאמין לעלילותיו הנבזיות של בן אלעזר.
יונתן רצה לקום ולצעוק, אך בכל הכוח שנותר בדניאל הוא אחז בידו של יונתן ולא נתן לו לעשות את המעשה, ובשארית הכוח הוא מנע מעצמו לעשות מעשה דומה.
אבא עזב את הבמה בוש ונכלם, וצדוק בן אלעזר המשיך לגדף, והעם – שתק.

***

"למה שתקת לו אבא? למה אתה לא אומר דבר כשעושים לך כזה דבר?" דינה שאלה והרבה כאב וצער היו נסוכים בקולה.
"מה יכולתי לעשות? להלבין את פניו ברבים?".
"יכולת רק למחות. להגיד ששום דבר מהנאמר אינו אמת. ומדוע הודית בפשע שלא עשית? האיש הזה עוד עלול להצליח במזימתו ולהדיח אותך מכס הדיינות" השיבה האם, יתר הילדים שתקו.
"מעולם לא חיפשתי את הכבוד והכוח. ולא עשיתי את התורה עטרה להתגדל בה. ואם יחליטו להעבירני מתפקידי - ובכן, שיעבירו. אוכל ללמוד בשקט ובשלווה בלי עול הציבור".
"ומה עם חשש מראית עין, הרי זה אסור שיחשדו באדם בפשעים שלא ביצע. לכך אתה לא חושש?" הקשתה האם.
"החשש הזה לא דוחה את חשש הפגיעה בזולת, וכבר אמר רבי שמעון בר יוחאי: ונוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים".
"ועל כבודם של ילדיך אתה לא חושש, אבא?" שאל דניאל.
"אבא, מה באמת קרה ביניכם?" שאל נתנאל.
אמציה נאנח אנחה עמוקה. ושתק.