זכיתי ובחיי הייתה נוכחת סבתא גדולה, כלומר אמא של סבא שלי. סבתא שושנה קראנו לה. היא האריכה ימים. כבן עשרים הייתי כשהיא נפטרה בשיבה טובה.

מגיל קטן ידענו הנינים כולם שסבתא שלנו היא אישה מיוחדת ובלתי רגילה.

סבתא הייתה מוּכרת מאוד בירושלים של פעם. פיקחית וחכמה מאוד. אשת צדקה וחסד.

כילדים ידענו שסבתא שושנה נמצאת בציון הרשב"י במירון מראש חודש אלול ועד למוצאי יום הכיפורים. שהיא שוהה בכותל בכל ליל שבועות ומגישה עוגות ושתיה לאלפי העולים לתפילת שחרית ההמונית בכותל. שהיא 'מסמר הערב' בכל אירוע משמח בו היא נמצאת.

כל שבת וחג, כאשר היינו נוסעים לבית סבי וסבתי בירושלים, היא הייתה עמנו. ילדים היינו, אך אותה זה לא הרשים. היא לא הייתה נותנת לנו להתבטל בצהרי השבת, אלא הייתה עושה לנו מבצעי אמירת תהילים ולימוד פרשת השבוע. לאחר שבת הייתה מתגמלת את המצטיינים.

ובאמת היא הייתה אישה מיוחדת מאוד. סיפוריה עיצבו את אישיותנו.

הברכה התקיימה

סבתא שושנה נולדה במרוקו בערך בשנת תרע"א (1911). בשנת תרפ"ז (1927) התחתנה עם דודהּ, רבי יוסף אביטבול.

רבי יוסף היה דמות מיוחדת ומעוררת השראה.

הוא נולד בשנת תרנ"ו (1896) במרוקו. בגיל 8 נכנס לו זעתר לעין. ברפואה של מרוקו באותם ימים לא ידעו להתמודד עם הזיהום שפרח בעיניו והביאו לעיוורון מלא לאחר 10 שנים.

בשנת תרע"א (1911) הגיע שליח מעיר טבריה למרוקו. הוא סיפר ליהודים על ישיבה ותלמוד תורה בעיר טבריה בשם ישיבת הרב ביבאס (הקיימת עד היום). הנער יוסף חזר עם השליח לארץ ונכנס הישר לישיבה בטבריה, שם התעלה במעלות התורה והיראה. באותם ימים הוא עוד ראה חלקית. בשנת תרע"ד, בהיותו בטבריה, הוא התעוור לחלוטין והוא רק בן 18 שנים. בעקבות העיוורון הוסיפו לו את השם 'רחמים' לסגולה.

באחד הימים הנער נכנס לטבול בכנרת, מעידה קלה הביאה אותו לידי טביעה. ברגע האחרון הרגיש דמות משה אותו מהמים. האם זה היה אליהו הנביא, או בארה של מרים? הדמות נעלמה, כך שאין לדעת. מה שבטוח, הנס היה גדול.

עקב עיוורונו הוא עבר לירושלים בשנת תר"פ (1920) לבית חינוך עיוורים. במוסד מיוחד זה, ששכן בשולי מגרש הרוסים, למדו והתחנכו עשרות ילדים ונערים עיוורים. שם הוא מצא מקור עבודה ופרנסה.

בשנת תרפ"ז (1927) הוא שב למרוקו על מנת לשאת אישה. הוא התחתן עם בת אחיו, שושנה, ועלה איתה ישר לארץ ישראל.

לימים שאלנו את הסבתא, למה הסכמת להתחתן עם בעל עיוור ובגיל כה צעיר? סבתא ענתה לנו נחרצות: "אבא (כך הייתה קוראת לו) היה כה צדיק ותלמיד חכם, ומלבד זאת הוא הבטיח לי לנסוע ישר לארץ ישראל!".

מיד לאחר חתונתם הם קבעו את מושבם בירושלים העתיקה, בתוככי הרובע היהודי, בבניין משותף ברחוב חב"ד בחצר משפחת רבי שמעון יחזקאל.

רבי יוסף רחמים היה עובד בבית חינוך לעיוורים, והסבתא הרבנית שושנה הייתה עובדת בתחזוקת ישיבת פורת יוסף ובית הכנסת החורבה בעיר העתיקה. לאחר שעות העבודה היה רבי יוסף הולך לישיבת המקובלים 'בית אל' להקשיב לשיעורי התורה. בית כנסת היה להם בחצר ביתם, דמויות ההוד של ירושלים הספרדית התפללו שם עמם, שכנים נשואי פנים היו להם, חכם סלמאן אליהו, אביו של הרב מרדכי אליהו, ועוד.

חובב ספרים תורניים היה רבי יוסף רחמים. מהכסף שהרוויח היה קונה ספרים רבים והיו מגיעים ידידים ושכנים להקריא לו בספרים אלו.

בן עליה היה רבי יוסף רחמים. תלמיד חכם היה. בלילות היה עורך תיקוני חצות. מדי שנה היה צם מראש חודש אלול ועד ליום הכיפורים, בערבים טועם דבר מה ועל דיבורו שמר. על אף ייסוריו היה שומר על ארשת פנים שמחה.

באחד הימים הסבתא שושנה באה לקחת את בעלה העיוור מאחד משיעורי התורה שבהם השתתף. היא הובילה אותו בידו. מולם הופיע דמותו ההדורה של רבה של ירושלים הרב יוסף חיים זוננפלד, הוא ראה אותם צועדים יחד, ראה שהיא מוליכה את בעלה העיוור במסירות, ובירך אותה שתזכה לאריכות ימים ושנים טובות. ברכתו אכן התקיימה.

ילדות ברובע

שנת תרצ"א (1931) הייתה שנה שמחה במשפחה הקטנה. בן בכור נולד ונקרא בשם מאיר.

הילד גדל יחד עם חברים בני גילו ברובע היהודי: מרדכי השכן, בנו של המקובל חכם סלמאן אליהו, לימים הרב מרדכי אליהו ושלום, בנו של חכם אפרים הכהן, לימים חכם שלום כהן. מאיר ומרדכי הצעירים היו לחברותא, לימים אף הקימו יחד ארגון מחתרתי לחיזוק היהדות בתקופת המנדט בשם ארגון אל"י – ארגון לוחמי היהדות.

לאחר מכן נולדה הבת רוחמה, ולאחריה עוד חמישה אחים.

התקופה בארץ הייתה קשה. הבריטים היו עוינים. לא היה ביטוח לאומי ואף לא לשכת סעד. הסבתא שושנה ובעלה החזיקו יחד באומץ ובגבורה משפחה של 9 נפשות.

בחצר ביתם התגוררה אישה נוכרייה שיצא לה שם כמכשפה. באותו הזמן יורש העצר הירדני, הנסיך טלאל (לימים המלך טלאל) סבל מהתקפי זעם ואי יציבות נפשית. באחד מביקוריו בהר הבית, הוא בא עם בנו הנער חוסיין (לימים המלך חוסיין) ושומרי ראש לביקור אצל ה'מכשפה', אולי היא תצליח לרפאו ממחלתו הנפשית.

הם באו על סוסים אבירים לרחוב הקטן ונכנסו לחצר הבניין המשותף. בחצר, סבתא שושנה בררה אורז לארוחת היום של משפחתה. הנסיך טלאל ראה אותה ובעט בקערת האורז. הגרגירים התפזרו בין גרגרי החול אך הסבתא לא התבלבלה.

כשיצאו מבית ה'מכשפה' נעמדה הסבתא וחסמה את היציאה מחצר הבניין. שומרי הראש דרשו ממנה לזוז, אך היא אמרה: מצטערת, אתם לא יוצאים עד שישלמו לי על הנזק הרב.

"את משוגעת?", השיבו לה, "טלאל יכול להרוג אותך ברגע". אך היא לא זזה. "מה אכפת לי, אם אין לי איך להאכיל את ילדי היום למה לי חיים?!".

טלאל כיוון את נשקו, אך הנער חוסיין הוציא מטבע נפוליאון זהב מכיסו ונתן לאישה האמיצה. לימים סיפרה הסבתא בחיוך: ממטבע זה האכלתי את משפחתי לשובע במשך חצי שנה!

בשנת תש"ח (1947) הרוחות התלהטו בירושלים העתיקה. מחתרות יצאו להילחם בבריטים ובערבים כאחד, והיו מאמנים את ילדי הרובע. הלימודים התרופפו. סבי היה אז נער בן 10 וחצי הלומד בתלמוד תורה, אך הסבתא קיבלה מידע שהוא מסתובב על החומה והיא החליטה לעשות מעשה. היא לקחה את סבי לישיבת נובהרדוק בחדרה. שנתיים סבי לא ראה את ביתו.

המצור על ירושלים החל.

מפעם לפעם הייתה חלוקת מים. הסבתא הייתה עומדת בתור. פעם סיפרה לנו שבאחד הימים היא וויתרה על מקומה בתור. זמן קצר לאחר מכן נפל פגז במקום בו היא עמדה. היא ניצלה.

בביתה היא החביאה נשק וסייעה ללוחמים. היא ניצלה את היותה נשואה לעיוור, וכשבאו בריטים לחפש בביתה היא גילתה תושייה והחלה לבקש מהם עזרה: "אני חולה, בעלי עיוור, יש לי ילדים קטנים אנא עיזרו לי לשטוף כלים"... הבריטים מיד היו נסוגים לאחור.

בנפילת הרובע, הם היו מהמשפחות הבודדות שיצאו מהרובע בהרכב מלא. העובדה שהבעל היה עיוור תרמה לכך שלא נפל בשבי. הסבתא ניצלה את זה כמובן בכדי להבריח את אחד ממפקדי הרובע בדמות בן משפחה נכה.

הרובע היהודי עבר לקטמון, היישוב הערבי שפונה מתושביו. בבית אחד נפתחה ישיבת פורת יוסף מחדש. הסבתא אימצה את הישיבה ודאגה לתחזוקתו. מכריהם מהעיר העתיקה, חכם בן ציון חזן, חכם אפרים הכהן ובנו חכם שלום כהן היו מוסרים שיעורי תורה, והסבא רבי יוסף רחמים היה משתתף בהם ושואל את חכם אפרים את שאלותיו.

צהלתה על פניה

סבי, הנער בר המצווה, חזר לירושלים לאחר שנתיים. הוא לא ידע היכן הבית. הוא הלך לבית חינוך עיוורים, שם המתין לאביו ועקב אחריו עד שאביו בא לביתו. לאחר כמה דקות הוא דפק בבית וראה לראשונה את ביתו החדש.

לא היה זה סתם בית; בתושייה רבה הסבתא הצליחה למצוא בית מידות גדול נטוש בעל חצר גדולה, שהיה לשם דבר. מהבתים מסביב היו באים לשמוע בליל שבת את קול שירתם העריבה של בני המשפחה. זמירות שבת ספרדים ו'מארשים' חסידיים מורכבים היו נשמעים למרחוק. בני המשפחה נשאו בתפקידים תורניים, וגולת הכותרת, הבן הבכור רבי מאיר, היה דורש בחסד עליון כשהכל מרותקים לדבריו. בימי החול רבי מאיר היה פורט על כינור ונגינתו היפה ריגשה את המאזינים.

רבי מאיר היה דמות מופת. הוא היה ר"מ בישיבת הדרום ברחובות עד שנקרא לייסד את ישיבת בני עקיבא החמישית במושב שדה יעקב ולעמוד בראשה. כשאר חבריו מייסדי בני עקיבא, שעיברתו את שמם, אף הוא עיברת את שמו: הרב מנקין נהיה לנריה. הרב בינוסובסקי נהיה לבינה. הרב בוגרד נהיה לבאגד. והרב מאיר אביטבול נהיה לאליטוב. בעקבותיו עיברתו כל האחים את שם המשפחה לאליטוב. הסבתא והסבא נשארו אביטבול.

לאחר 4 שנים מוצלחות הוא פנה לאתגר הבא. הקמת ישיבה תיכונית ברחביה. הוא יסד את ישיבת בית הראש"ל, פתח את בית הכנסת הספרדי ברחביה והתמנה לרב השכונה. נכבדות דובר בו. החברותא שלו, הרב מרדכי אליהו, אמר פעם באירוע אזכרתו, שאילו היה נותר בחיים סביר להניח שהוא היה מתמנה לראשון לציון ולרב ראשי לישראל.

הוא אימץ את הישובים מעלה החמישה וקריית ענבים בפאתי ירושלים ומסר שם שיעורי תורה. באחד הימים הוא יצא מביתו בדרכו לשיעורי התורה. רכב חולף פגע בו והוא נפטר לאחר כמה ימים. בן 33 שנים היה במותו. פטירתו הותירה חלל גדול במשפחה, עד היום.

בליל שבת הסבתא הייתה יוצאת לפתח ביתה וצועקת בשמו, "מאיר מאיר". תושבי השכונה היו נדים בצער, היכן השירה היפה של מאיר? השוב היא לא תישמע? מה יהיה עם שלושת בניו הקטנים?

אבל את הכאב הגדול הסבתא מינפה לעשייה. בעצת רבי מאיר אבוחצירא היא הקימה את 'קרן מאיר', אספה כסף רב בארץ ובעולם ובו חיתנה מאות זוגות. היא דאגה ליתומים ולאלמנות ולימים אף הקימה עם סבי שליט"א ואחיו הרב יעקב ע"ה את ישיבת אור מאיר חב"ד ואת בית חב"ד קטמון בביתה הגדול.

בימים קשים אלו סבתא שושנה נהייתה ללביאה. היא החלה לחרוש את הארץ, עמדה בקשר חם עם בית הבבא סאלי, והייתה מתארחת אצלם מפעם לפעם. נכדי הבבא סאלי, הרבנים אלעזר זצ"ל ודוד שליט"א אבוחצירא התגוררו בביתה בתקופת לימודם בישיבת פורת יוסף בירושלים.

היא אימצה ללבה אלמנות ויתומים והייתה מבקרת אותם בערבי שבתות ובמועדים.  עד גיל 95 הקפידה לשמח חתן וכלה בשמחות רבות אליהן הוזמנה. פעם זיהתה אישה עומדת מחוץ למעגל הריקוד, וביקשה לסחוב אותה פנימה ולהצטרף למחול. האישה רמזה לה שחייה קשים ומרים. סבתא לקחה אותה הצידה ושיתפה אותה שגם חייה לא קלים, אבל לרקוד ולשמוח – צריך.

בן נוסף, אברהם, נפטר לאחר ניתוח שלא צלח. היא לא הרימה ידיים. צהלתה הייתה על פניה על אף הייסורים. כך גם המשיכה גם לאחר שבעלה הדגול נלקח לבית עולמו.

כשבן הזקונים רבי שלמה שליט"א, לימים רב הקהילה במנצ'סטר, עבר תאונה קשה ערב חתונתו, היא לא וויתרה. במקום לשבת על יד מיטתו, היא הסתובבה בין הישיבות ופיזרה סכומי כסף שילמדו לזכות רפואתו. היא הלכה לציון אור החיים הקדוש וזעקה בתפילה. ואכן, למרבה הנס, שלמה קם על רגליו, ועמד תחת חופתו. צולע אמנם, לזכר הנס הגדול.

החתונה הגדולה

מעל עשרים שנה קודם לכך, בנה, סבי הרב שמעון שליט"א, עבר מישיבת נובהרדוק הליטאית ללמוד בישיבת 'תומכי תמימים' חב"ד בלוד. היה זה בעצת הרב הלל רבינוביץ, ידידו של אחיו הרב מאיר מהעיר העתיקה. הוא נעשה לחסיד חב"ד וזכה להדרכות רבות מהרבי מליובאוויטש. גם אחיו הקטן, הרב יצחק דוד שליט"א, עבר ללמוד עמו בישיבה בלוד. לימים החל סבי ללמד בישיבה את הכיתות הצעירות ולהדריך בבית ספר למלאכה והוא עדיין בחור.

כשסבי עמד בפני חתונתו היה זה בתקופת הצנע. המטבע לא היה מצוי בבית. סבתא שוב גילתה תושייה וכתבה מכתב לרבי מליובאוויטש. הרבי ענה לה במכתב מיוחד בתאריך כ"ט באייר תשי"ח:

"מרת שושנה תחיה ברכה ושלום. במענה למכתבה מכ"ד אייר, תודה לא-ל על שזיכה ה' יתברך והצליחה לרוות נחת אמיתי הוא נחת יהודי מסורתי מיוצאי חלציה שיחיו. ויהי רצון שעוד רבות בשנים תוכל לבשר טוב אודות כל אחד ואחד מהם, אשר עולים הם בקודש בענייני תורה ומצוות.

"ובוודאי שהלימוד של פנימיות התורה לעצמו ועם התלמידים שיחיו אשר אחינו הספרדים נהגו בו זה כמה וכמה דורות, מוסיף בברכות ה' יתברך בהמצטרך לכל אחד מהלומדים ומפיצים לימוד זה.

"בוודאי יודעת ממנהגן הטוב של בנות ישראל הכשרות, להפריש לצדקה קודם הדלקת הנרות בכל ערב שבת וערב יום טוב, ועל כל פנים תנהג בזה מכאן ולהבא. בברכה לבשורות טובות.

"נ.ב. במה שכותבת אודות ההוצאות הכרוכות בעניין הנכבדות של בנה שמעון גד שליט"א, בטח יפנה הוא בזה להנהלת מוסד חב"ד בם משרת בקודש".

מה שהסבתא לא ידעה, שבעקבות המכתב הרבי פנה דרך מזכירו, הרב חודקוב, לבא כוחו של הרבי בארץ, הרב אפרים וולף, והורה לו שהחתונה כולה תהיה על חשבון הישיבה. הרב אפרים וולף כתב מכתב לסבתא (המכתב מופיע בספר 'ימי תמימים' חלק ב') ובו מבשר שהחתונה תהיה על חשבון הישיבה באולם הלימודים של הישיבה. הוא מפרט את התפריט שיוגש בחתונה. החתונה הייתה מאוד שמחה וזכורה היטב למשתתפיה הרבים. אף תשלום שכירות הדירה לשנה הראשונה ורכישת הרהיטים היו על חשבון הישיבה, כלומר הרבי, עד שסבי וסבתי שיחיו יצאו בשליחות הרבי להתגורר בעיר קריית גת.

תושייה ופלא

שאלתי פעם את סבי איך סבתא שושנה כתבה לרבי, הרי, כפי שהיה נהוג אצל הנשים באותם הימים, היא לא ידעה קרוא וכתוב. סבא ענה לי בשאלה: ואיך נסעה ברחבי העולם וגייסה כסף לקרן מבלי לדעת אנגלית?! סבתא תמיד הסתדרה. פקחותה נתנה לה אפשרויות להסתדר על אף חוסר ידיעותיה בקריאה ובשפות זרות.

אכן, לאחר פטירת בעלה היא נסעה ברחבי העולם, במרוקו היא דרשה בבית הכנסת מאחורי וילון בעזרת הנשים, בארגנטינה היא גייסה כסף רב לקרן, לרומניה הקומוניסטית, שם התגוררו סבי וסבתי וילדיהם בשליחות, היא הצליחה להבריח עמה אוכל כשר על אף הפיקוח הרב בשדה התעופה.

מלאת תושייה הייתה תמיד. פעם באה לבית סבי והיא רואה המולה בכניסה לבניין. מה אירע? מתברר שבת השכנים נחנקה מחתיכת גזר שאכלה. פניה כבר נהיו כחולות. מיהרה הסבתא, לקחה את התינוקת וצבתה אותה צביטה חזקה מאחור, מרוב כאב הילדה פלטה את העצם הזר וניצלה.

היא האריכה ימים. היו מברכים אותה רבות שתזכה לרקוד בחתונות ניניה, ואכן היא רקדה בחתונות כמה וכמה נינים וזכתה לראות צאצאים. עד לשנתה האחרונה הייתה מתניידת לבדה באוטובוסים ובאה לשמחות משפחותיה בכוחות עצמה.

גם פטירתה הייתה מופלאה. היא החליטה בחייה למכור את הבית הגדול ולחלק את ירושתה. לבד מצאה את הקונה בגינה בקטמון וסגרה עמו את פרטי המכירה בסכום שרצתה. בחוזה שנוסח לאחר מכן נקבע שמסירת הבית לידי הקונה תהיה שנתיים לאחר המכירה, ביום כ"ב בכסלו תשס"ח.

חודש בדיוק לפני המסירה, ביום שבת קודש כ"ב בחשון, בעת שקראו בבתי הכנסת את ההפטרה המספרת "ושם אישה גדולה", נפטרה סבתא שושנה בביתה הגדול, מוקפת בבני משפחתה. את ה'שבעה' ערכו בביתה. ביום השלושים עלו בני המשפחה לביתה, נשאו תפילה, ונפרדו מהבית.

יהי זכרה ברוך.