חסידי חב"ד והיהדות החרדית והדתית ליוו בשבוע שעבר את הגאון רבי שמעון אליטוב ז"ל למנוחת עולמים בעשור התשיעי לחייו. דיו רב נשפך וקולמוסין רבים עוד ישתברו לשרטט את דמותו רבת האנפין ופועלו המבורך בשנות חייו שהטביעו חותם עמוק בלב כל מכיריו ורואיו ורבים הם לאלפים.

מה לא נכתב ומה לא נאמר על איש האשכולות הנדיר הזה. כשרונות, פקחות ושנינות, הופעה מכובדת ואצילית, לב ענק, מאיר פנים למרחקים, רב ומחנך, חסיד ושליח, התמסרות ואכפתיות לזולת, רגיש מאין כמוהו, מכיל את כולם קטון כגדול, איש ציבור משכמו ומעלה, נואם בחסד עליון, הציל רבים מרדת שחת, הקים עולה של תורה בארץ ובחו"ל, 'פאבריינגער', בעל צדקה, בעל תפילה ורינה ומה לא. תכלה היריעה ולא יכלו הדברים בהם הוא ניחון במתנת השם.

אך אם אתבקש להניח את האצבע ולבחור תכונה אחת שלו  מתוך רבים, אצביע על טוב הלב שלו וכמאמר רבי יוחנן בן זכאי במסכת אבות רואה אני את דברי אלעזר בן ערך - לב טוב - מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. טוב ליבו לא במובן הרגיל אלא טוב לב נדיר שכמעט ואינו מצוי. גאון בטוב לב.

את הרב אליטוב הכרתי מיום עמדי על דעתי ומשחר ילדותי. הוא התגורר אז בשיכון חב"ד ברחוב אלקנה בבנין מס' 10. דירתם היתה ממוקמת תחת דירתו של הרב חנוך גליצנשטיין ע"ה ואני הייתי מבקר בה כשהייתי משחק עם הבן הרב שאול שליט"א שהיה חבר כיתתי.

לא אשכח שפעם נכנסנו לביתם והרב אליטוב הביא עמו באותם הימים מחו"ל מכשיר מיוחד שהיה אז חדשני באמצעותו היו מטביעים שמות על פס פלסטיק. עמדתי מן הצד וראיתי את עיניו הנוצצות של בנו שעוד רגע קט יאחז בידו את פיסת הפלסטיק ושמו מתנוסס עליה. הרב אליטוב עוד לא הספיק לסיים ומיד קרא לי להתקרב לעברו והבהיר לי שגם אני עומד לקבל את שמי מוטבע בסליל משל הייתי בנו ממש. מעל חמישים שנה חלפו מאז והטעם הטוב של טוב ליבו נצרב בליבי.

שנים רבות שמו של הרב שמעון אליטוב נשמעו בביתי שכן הוא היה מחנך בבית הספר חב"ד 'אזבסטונים' בפאתי ירושלים אותו ניהל אבי הרב צבי אייזנבך ע"ה וכמו תמיד גם אז הצליח להאהיב את התורה הקדושה על תלמידיו הרבים. הוא היה מרתק אותם כל יום מחדש בשיעוריו ומרומם אותם לגבהים רוחניים. באלבומי בית הספר משנות הכ"פים הוא מופיע רבות לצד תלמידיו שכה אהבו אותו.

•

בבית הכנסת שברחוב חנה הוא היה הדמות הדומיננטית והרוח החיה בה. העדרותו או נוכחותו בלטו ביותר. בשונה מאחרים ידעת אם הוא נמצא בבית הכנסת או לא. שבת שהוא לא הגיע היתה שבת חסרה, שכן תמיד הוא התפלל, הוא התוועד, והעיקר הקרין אור ואהבה לא רק בד' אמותיו אלא מכותל לכותל.

מטבע הדברים כאשר אדם עומד במרכז הציבוריות הוא ייקלע גם אם לא ירצה לחיכוכים ולא יוכל להמלט מהתנגשויות כאלה ואחרים. לא כן הרב אליטוב ידע באמנות גאונית לדעת כיצד להחלץ מכל מצב שכזה.

זכורני לפני שנים רבות שהוא זעם על דבר מסויים שהכעיס אותו והוא הרגיש לנכון להעיר לפלוני על מעשהו. כדרכם של אנשים היה מתבקש שהוא יעיר לפלוני וישחרר מקרבו את חובת ההערה, אך לא איש כמו הרב אליטוב יעשה זאת שכן הוא מעולם לא העיר למאן דהו ולא הוכיח איש בפניו. הוא פשוט לא היה מסוגל לעשות זאת. שבעה הקפות הוא חג סביב אותו אדם ולא הצליח להעיר לו. בסופו של דבר הוא נטל פתק ורשם עליו כמה מלים והגישו לפלוני. ותו לא!

התוועדויותיו הפיחו רוח חיים חסידית בקרב השומעים ונוכחותו צירפה לספסל המתוועדים רבים שחלפו בבית הכנסת רק לכמה דקות ונותרו לשמוע אותו ואת שירתו. פעם החלו קבוצת צעירים לשיר בהתוועדות שיר שהיה שנוי במחלוקת. הרב אליטוב הסה אותם וביקש מהם באידיש הצרופה שלו: "אולי תנגנו ניגון שכולם מכירים?".

באחת ההתוועדויות לפני עשרות שנים הוא סיפר את הסיפור שכיום כולם מכירים אותו שהרבי קיבל את תמונתו וכתב לו שלפי תואר פניו בתמונה עליו להיות מחנך ומשפיע לרבים. (המכתב הוא מט"ו מנחם אב תשי"ז) בקצה השולחן ישב אדם שפקפק במהימנות הסיפור וביטל אותו מכל וכל באומרו שמעולם הרבי לא כתב כן לאדם ואין זה מתאים לסגנונו של הרבי.

הרב אליטוב בשמיעתו המחודדת שמע את הדברים והוא לא הגיב עליהם כלל. 'תגובתו' היתה כה מפתיעה שכן אדם ה'מואשם' בבדיה יעשה הכל כדי להוכיח את חפותו. הייתי בטוח שהוא יצלם את המכתב ויביאו למחרת לבית הכנסת, אך הוא לא טרח לעשות כן, אולי כדי לא לפגוע בההוא שהכחיש את דבריו... לאחר שנים רבות כאשר ראיתי את המכתב התפלאתי טובא על כך שהדברים במכתב הם כה ברורים וחדים ולא רק שנאמרו ברמז ואף על פי כן הוא העדיף לספוג את דבריו של ההוא מאשר לקיים את דבריו שלו. כה גדול היה כושר הספיגה שלו. 

טוב ליבו המשתפך ורגישותו הגבוהה לסביבתו בלטה מאוד במסעותיו מידי שנה למצרים לסיומי הרמב"ם בשליחות הרבי לקהילות היהודיות בקהיר ובאלכסנדריה. לפי הוראת הרבי הוא נמנה על הנוסעים במשלחת המיוחדת בגלל היותו דובר ערבית. בעת צעידתה של המשלחת ברחובות קהיר מלווים בליווי משטרתי הוא היה צועד בראש הטור כשראשי כולם היו מופנים אל קבוצת הרבנים ואל הדמות המרשימה שבראשם שאמרה הוד והדר.

הנסיעות מקהיר לאלכסנדריה וחזור ארכו למעלה מארבע שעות כל צד. השעות הללו הפכו להתוועדויות עשירות ומתובלות כאשר חברי המשלחת היו לוגמים משקה ובטוב ליבם היו מתחכחים זה בזה כדרכם של חסידים. מזגו הנוח והמכיל של הרב אליטוב שימש לכמה מהם לראות בו כר נוח ל'חיצים חסידיים' ולמרות ההתגוששות החסידית בין המתוועדים הוא נצר את לשונו באצילות ומעולם לא הגיב וענה, למרות שידע לעשות זאת היטב. היו מי שניצלו את העובדה שהיה מדבר עם כל אחד בגובה העיניים והיה "מכיך מכל טוריא" והוא היה משיב להם ברוך עיניו ובדממה מוחלטת.

אם אינני טועה לא יימצא ולו אדם אחד שיאמר שהוא נפגע מהרב אליטוב בהתוועדות מרעים או בהתאספות כזו או אחרת והתכונה הזו היא נדירה ביותר וכמעט לא קיימת. לעניות דעתי אם יש לנו לקיים את "והחי יתן אל ליבו" יש לאמץ יותר מכל את טוב ליבו.

•

את טוב ליבו הנדיר חשו גם לומדי הכולל שלו "עוז מאיר". שמעתי פעם מאברך שלאחר שסיים שלוש שנות לימוד בכולל פנה אליו הרב אליטוב והודיעו שמכסת זמנו תמה. הלה שכל כך אהב את המקום וחפץ להמשיך בו, איבד את מצב רוחו ופניו שידרו דכדוך. משהבחין בכך הרב אליטוב הוא חזר בו והודיע לו שיוכל להמשיך ללמוד בכולל ככל שיחפוץ.

סיפור נוסף שמעתי מיד ימינו הרב ויספיש, שאחד התלמידים שנרשם לישיבה החל להעדר ממנה וימים רבים לא הופיע ללימודים. הרב אליטוב הזהיר אותו שאם ימשיך להעדר הוא ייגרע ממצבת התלמידים ואז יפסיד את הדיחוי הצבאי הניתן לבן ישיבה.

לאחר שההתראות חזרו ונשנו הוא הודיע להרב ויספיש שאם הלה ימשיך בהעדרותו עד תאריך פלוני ולא ישפר את נוכחותו, עליו להסיר את שמו מרשימת התלמידים. הרב ויספיש שציית להוראתו אכן הסיר את שם התלמיד. 

כששמע הרב אליטוב שהוראתו התקיימה הוא פנה להרב ויספיש וביקש ממנו להשיב מיד את שמו של אותו תלמיד לרשימה. לדבריו זו היה זה איום בלבד והוא לא חשב לרגע ליישם את אזהרתו. כאשר ה"מחנך" שבו התנגש עם ה"לב הרחימאי" שלו ידעו כולם מה יגבר על מה. סוף דבר שתלמיד זה חזר לחבוש את ספסל הלימודים ונפשו נקשרה בלימוד התורה.

•

חבל על דאבדין ולא משתכחין. חבל שאדם שגילם במהותו ובאישיותו 'טוב לב' במלוא מובן המילה - מצרך נדיר בזמננו - נעקר באחת מנופינו.