מאת: שולם לאופר

פרק 6:

משוגע

הוא כיתף היטב את השק שבידיו והמשיך לפסוע את פסיעותיו האיטיות אחרי החמור, צעדו אתו נתנאל ודניאל. נתנאל משך את החמור מלפנים ודניאל נלווה אליו ופסע לשמאלו.
הוא שאף אוויר הרים של שחרית עמוק אל תוך ריאותיו. השחר עוד לא עלה אך האופק היה מואר באור תכול שהספיק כדי להראות להם את הדרך. נתנאל כיבה את הלפיד שבידיו והחל לקרוא קריאת שמע של שחרית.
אט אט הירוק שהקיפם מכל עבר הוחלף בנוף צחיח ומדברי וגלגל חמה רושף עמד ברום הרקיע.
הם היו בדרכם לכפר נחום, שם, על שפת ים הכנרת, ייפרד מידד מאחיו ויצטרף לשיירת הגמלים הראשונה שתצא אל המדבר, לבבל.
את הדרך עשו השלושה בשתיקה. כל אחד היה טרוד בהרהוריו. ומידד העלה בזכרונו את הפרידה הנרגשת שעברה עליו אך לפני זמן מועט מאביו.
אביו שכב במיטתו וכשנכנס מידד לחדרו על מנת לבקש ממנו את ברכת הדרך אביו עשה הכל כדי להסתיר ממנו את חולשתו. בכוחות עילאיים ובמאמץ שלא נסתר מעיני מידד התיישב האב על המיטה. פניו היו חיוורות וגופו חלוש, והמראה הזה שבר את ליבו של מידד.
הוא מעולם לא זכר כך את אביו, אביו שאך בקושי היה בן ארבעים שנה, צעיר ובריא אולם, והנהיג בגאון את עלמא וכפרי הסביבה, ששמע גדלותו התורנית יצאה למרחקים ועוצמת אישיותו וקומתו הרוחנית היו לשם דבר, ישב עתה במיטתו כשבר כלי, הכל בגלל הרומאי הארור שהכה אותו מכת מוות ואך בנס ניצלו חייו.
מחשבותיו הוסטו אל הרומאי פלורוס אגרידוטוס נציב רומא במחוז, ואל המפגש הנוראי שחווה איתו אך לפני ימים אחדים.
מתי זה היה? לפני שבוע ימים. זה מרגיש כמו נצח.
באותה שעה של שקיעת חמה הוא חזר מרחצה בנהר. שיערו עדיין נטף מי מעיין זכים. והוא הילך בנינוחות לכיוון עלמא.

ואז הוא נתקל בקבצן ההוא,  שהיה לבוש כולו לבן וגם עורו היה חיוור וזקנו ושיערו הארוך לבנים כשלג. הקבצן נתקל בו ושאלו האם הוא בנו של אמציה בן שפט.
"אנוכי הוא", ענה מידד בשמץ של קוצר רוח.
"הגעתי הנה בשליחות דחופה לאביך" אמר הזקן המוזר.
"אני שמח שבאת. אך לא משנה כמה דחוף הדבר, ודאי תוכל לפגוש אותו מחר בבית המדרש".
"לא, אינך מבין, השליחות היא דחופה ואינה סובלת כל דיחוי. נשלחתי הנה משמים".
מידד בלע את רוקו והבין מיד. מדובר באדם שדעתו נטרפה עליו. מסכן. הוא הביט לתוך עיניו הירוקות של הזקן ודימה לראות בהן זיק של טירוף.
"אבי ודאי ישמח לראות אותך ולשוחח עמך, כשיוכל. עכשיו כבר מאוחר" אמר.
"אם הוא יוכל. כי לתחושתי מחר כבר לא יהיה במצב שיאפשר לו לקבל קהל".
מידד תמה על האמירה המשונה וניסה להמשיך את השיחה מכיוון אחר. הזקן נדבק אליו והוא לא יכול היה להתחמק ממנו, היה עליו להעביר את הזמן שנותר להם לצעוד ביחד עד הגיעו הבייתה.
"מי אתה איש יקר?"
"אני..." ההלך נבוך והחל לנסות להתחמק. "אני סתם קבצן, קבצן לבן". עיניו של הזקן התרוצצו בחוריהן ומידד התחזק בדעתו כי האיש המוזר אינו שפוי.
"אז מה אתה אומר, אביך יוכל מחר לקבל קהל?" אמר הזקן ונימה של לעג שזורה בקולו.
"כן". אמר מידד בביטחון. "בכל יום הוא מקבל קהל, בבית הדין או בבית המדרש".
"ואני אומר לך כי מחר לא יקבל אביך קהל, יתירה מכך, כבר עתה נמצא אביך במצב של סכנת חיים, רוצה שנלך ונבדוק?"
מידד כבר גמר אומר בליבו שלא להתייחס לדברי המשוגע. אך בדיוק אז נראו שערי עלמא המרוחקים, שלושה רוכבי סוסים חלפו על פניו בשעטה בדרך היוצאת מעלמא. וצירוף המקרים היה נראה מוזר למדי.
הוא האיץ את קצב פסיעותיו וככל שהתקרב הלך קצב פעימות ליבו ודחק בחזהו. ההליכה המהירה הפכה למרוצה והוא שכח מן הזקן הלבן.
הוא רץ במהירות הכי גבוהה שיכול ושפתיו מלמלו. "אבא... אבא... אבא..."

כשנכנס בשערי האבן הגדולים הוא ראה את המחזה הנורא ונחרד.
חיילים רומאים עמדו בכל פינה. פרשים הקיפו את כיכר העיר. ברקע נראו בתי העשירים מוארים באור אחרון של שקיעה. אבא עמד שם זקוף קומה והתעמת עם רומאי ענק ממדים.
לפי השאגות שהשמיע ומראה גופו היה ברור למידד כי המדובר הוא בנציב רומא במחוז, האיש שנודע לשמצה בכל רחבי היישוב. ומשיחתם הוברר לו כי הרומאי דורש מיסים כבדים ואביו משיבו באומץ אין קץ כי אין לבני היישוב מה לתת.
הוא הביט בהמונים המפוחדים. היו התעלפויות בקהל. ואחר חיפש בעיניו את משפחתו.
הוא מצא במהירות את נתנאל שעמד קרוב אל אביו, מאחוריו, באותה התנוחה הנחושה של אביו. אחר-כך מצא את דניאל עומד מן הצד, מאחורי הנשים, ומביט במחזה בדריכות, גם בו לא ניכר כל זיק של מורא. והנה הוא רואה את אימו מתייסרת ומנסה להסתיר את דמעותיה ואת פחדיה מפני יונה הבוכייה. הוא רצה לרוץ ולחבק אותן אך לא זה מה שעשה.
והנה יונתן. ילד. לא מבין, לא בוגר. הוא עומד קרוב-קרוב מאחורי סוסו של הרומאי, ועם כל רגע הוא הלך והתקרב. הטיפש כנראה רצה להכות ברומאי. שוטה!
מידד נזעק והחל לרוץ על מנת למנוע מיונתן לעשות מעשה טיפשי.
לפתע – בום.
אביו נפל על הריצפה. הרומאי צחק צחוק אכזרי. זעקות אימה נשמעו מפי הקהל והרומאי סב על עקבותיו וטיפס על סוסו. יונתן לא הספיק לעשות מעשה שטות אך הרומאי הספיק לעשות מעשה נורא.
הוא רץ אל אביו השוכב על הקרקע מת. בכייה של יונה התחזק. וכל האחים גהרו מעל גופת האב.
שניות ארוכות הם עמדו שם בשעה ששמעיה ויוחנן ניסו להחיות את אביו. המצב נראה אבוד.
מידד מחה דמעה סוררת.
אך אז אבא פקח את עיניו. שפתיו מלמלו. "הגיעה העת".
"קירבו אלי בניי, ורעייתי, קירבו אלי כולכם". הוא אמר בקול הכי חזק שהצליח לגייס ואשר בכל זאת היה חלוש עד מאד.
"הגיעה העת אשר עלי לומר לכם את הסוד השמור ביותר מאז ששת ימי בראשית. הגיע רגע התגשמות החזון. הקשיבו לי בניי".
מידד התקרב והאזין ברוב קשב. אבא גילה את סודו.
לפתע נדחף איש בין האנשים ודחק בבני המשפחה המתייחדים עם אביהם. היה זה הקבצן הלבן.
"הו מישאל!" אמר אבא וחיוך על שפתיו, "הגעת בדיוק ברגע הנכון!". עיניו של אבא אורו.
ואז אמר אבא את מה שאמר. את הסוד הגדול והשמור ביותר, כפי שהגדיר זאת.
"הגענו לכפר נחום". אמר נתנאל בקולו הסמכותי. "מידד, שמור על עצמך!".
"אעשה זאת!" אמר מידד והנהן בראשו. "שימרו על אבא!" ביקש מהם.
נתנאל חיבק אותו בקרירות. אחר דניאל ניגש אליו והם התחבקו בכוח רב, אחר נשק זה על לחיו של זה ומידד הרגיש את דמעותיו של דניאל זולגות לו על לחיו.
מידד קרב על המאהל גדול הממדים והביט בשיירת הגמלים הארוכה שעמדה לפניו.
מצפה לך דרך ארוכה, מידד.