הרב דוד זקליקובסקי, ארכיון ליובאוויטש

קטע מתוך הספר החדש באנגלית "חיי הגולאג שלי" – סיפוריו של המשפיע הנודע ר' מענדל פוטרפס:

יום אחד נקראתי למשרד הרשויות הקומוניסטיות המקומיות. שם פגשתי שני אנשים בחליפות מחוייטות, עניבות משי וחפתים מוזהבים. הם הציגו את עצמם כ'פרופסורים למדעי היהדות' באוניברסיטה המקומית.

הם טענו שגילו תופעה מעניינת במהלך מחקרם על יהודי ברית המועצות.

"יש ערים בארצנו הגדולה, עם רבנים מבוגרים בעלי זקנים ארוכים ולבנים שלומדים תורה יומם וליל, אבל התשתיות היהודיות – בתי הכנסת, מקוואות, נסגרות באותן קהילות והחיים היהודים נעלמים.

בכל זאת, יש קבוצה של חסידים, חלקם צעירים שאפילו עדיין ללא חתימת זקן, שעוברים לגור במקום שאין כלום ובין לילה יושבים יחד עם ילדים ולומדים תורה. ואז נוצר גם מקווה וסימני חיים יהודיים מתחילים להופיע מחדש".

הם המשיכו: "אנחנו לא מבינים. איך זה שחסידים יכולים לעבור למקום שבו הרבנים כבר נפטרו, ואיכשהו ליצור את האנרגיה להחיות חיים יהודיים? ספר לנו מה סוד התנועה החסידית."

כמובן שלא עניתי להם. וכי לאיזה פרופסור בברית המועצות היה כסף להתלבש בצורה כזאת? הם בהחלט היו שוטרים.

אפילו קומוניסטים אתאיסטים הבינו שהחסידות הכילה אנרגיה אדירה. הבה נעריך מה שיש לנו, אין לו תחליף.