בימים אלה של השנה הורים רבים בחב"ד עומדים בפני הכרעה משמעותית לעתידו ולחייו של בנם: לאיזו ישיבה קטנה הוא ילך?

ההכרעה הזו היא קריטית. הישיבות הן מעצבות חיים. לא פחות. מדובר על תקופת ההתבגרות בה אדם מעצב את השקפת עולמו, מייצב את רגשותיו ובונה את אישיותו. לכן להחלטה לאיזו ישיבה ילך ישנה משמעות דרמטית.

ישנן כל כך הרבה ישיבות, טובות יותר או פחות. לכל ישיבה שמה שהולך לפניה או מכשכש בזנבה. באתי פה להמליץ על סגנון ישיבה קטנה אחד.

ההמלצה לא נכונה לכל הילדים. לא לכל הנפשות. אלא רק לאלה החזקות, היציבות, שיכולות להיזרק אל המים העמוקים ולא לטבוע.

הדעה הרווחת היא כי ישיבות בהן קיים ריבוי של תלמידים קיימת גם תחרות קשה ואגרסיבית – ולכן לא מומלץ לשלוח את הבן ללמוד בהן. אני רוצה לאתגר את התפיסה הזאת.

לדעתי כדאי לבחור ללמוד דווקא בישיבות מרובות התלמידים והתחרותיות.

גילוי נאות: למדתי בישיבה קטנה מרובת תלמידים. לכן אין אני מכיר לעומק ישיבות-קטנות-קטנות. איך אין בעובדה הזאת כדי לפגוע באמינות הטור הזה. מי שיחלוק על הטיעונים שיועלו בו – מוזמן להתעמת איתם באופן ענייני. גם לא נשלחתי מטעם אי מי כדי לכתוב טור זה, אני כותב בו את דעתי האישית.

ניגש לדברים.

***

כמו כולם נזרקתי, בחור בן 14 שנים תמים שאוהב את הבית שלו – אל חיי פנימייה קשוחים, חיי חברה תחרותיים, לימודים תובעניים. לא אפרט על עצמי יותר מדי, רק אומר כי לעיתים חשתי שאני טובע. שאני לא שורד את זה. אני מרשה לעצמי לומר את זה כי אני בטוח שאני לא היחיד. ברבות השנים סיפרו לי חבריי לשיעור, לכיתה ולמסע כי הקושי היה רב גם עבורם.

הוא בסך-הכל עודנו ילד (אל תעזו להגיד לו את זה. הוא מרגיש הכי גדול שבעולם...) ובבת אחת מושלך לשדה הקרב. עליו להתמודד עם אינספור התמודדויות שלא פגש מימיו. סדר יום אינטנסיבי שמתחיל ב-7:00 בבוקר (למאחרים) ונגמר ב-22:40 בלילה. שיעור-תפילה-ארוחה-שיעור-סדר-ארוחה-הפסקה-סדר-סדר-שיעור-סדר-סדר. זה בערך הסדר.

ואז כשמגיע הלילה, האורות כבים והוא יכול סוף-סוף לישון, לא רק שאין לו חיבוק מאמא או מילה טובה מאבא – גם אז אין לו פרטיות. הוא ישן עם עוד שלושה בחדר. הוא לא לבד מצד אחד, מצד שני הוא לגמרי לבד. הפרטיות היחידה היא הארון הצר בו מונחים מסודרים הבגדים. הא ותו לא. אחרי לילה קצר (לא תמיד מצליחים לישון במהלכו או בכולו) קמים לעוד יום.

החברה כה תחרותית. לומדים אתו בשיעור בחורים רבים. מי בכלל רואה אותו? הוא צריך לבצר לעצמו מעמד או לפחות מקום בחברה. הוא צריך להוציא ציונים טובים או לפחות סבירים במבחנים המתרגשים ובאים חדשות לבקרים.

ועדיין, במבט לאחור, אחרי שנים ואחרי שראיתי כמה בוגרים של ישיבות אחרות – ישיבה-קטנה-גדולה היא הטובה ביותר והמומלצת ביותר לרוב הבחורים. למה? כי היא מכינה הכי טוב לחיים. דווקא הקשיים – הם שמחשלים את הבחור, מלמדים אותו להתמודד. יוצרים ממנו אישיות בנויה, יציבה, חזקה. קשוחה להתמודד עם החיים, שכידוע לכל, הם לא קלים.

זו לא רק תיאוריה, היא מגובה גם בעובדות.

***

אני זוכר בחור שלפני שנים מספר שמעתי אותו מתווכח עם חבריו. הוא טען שחיי פנימייה בגיל צעיר שורטים את נפשו של העלם. פוגעים בו פגיעה בלתי ניתנת לאיחוי. הוא עצמו – כך טען – לא למד בפנימייה בישיבה קטנה (אלא רק בישיבה גדולה), ולכן הוא הרבה יותר כשיר לחיים ובריא בנפשו. כך הוא טען. על פניו טענה הולמת.

הוא למד אז בחברותא עם בחור אחר. תקופה. כעבור תקופה נטש את החברותא. וכעבור עוד תקופה – נטש את הישיבה ולא חזר. הם נפגשו לאחר זמן מה. החברותא שאל אותו: למה עזבת אותי? כלום רבנו ואני לא שמתי לב? אותו בחור השיב: "חלקת כמה פעמים על דברים שאמרתי ונעלבתי מזה".

אותו בחור לא היה מסוגל להתמודד עם בחור שחלק עליו והביע דעה שונה משלו! איך יוכל להתמודד עם החיים? האם כל האנשים שיפגוש בחייו יהנהנו 'הן' לכל מוצא פיו?

כעת חשבו רגע על הבחור השני, בוגר הישיבה הפנימייתית. הוא גם נפגע מכך שהחברותא עזבה אותו. הדבר כאב לו מאד. אך הוא לרגע לא חשב לסגור את הגמרא ובטח שלא לנטוש את הישיבה. וזהו, רבותיי, כל ההבדל.

זו דוגמה אחת.

אם הילד שלך ייעטף בצמר-גפן – מי ערב לכושר ההישרדות שלו כשיהיה מוכרח לצאת לחיים?

***

שח לי משגיח באחת מן הישיבות-גדולות החשובות בארץ. הוא אמר כי בכל שנה הוא מקבל לישיבתו שיעור רחב ומגוון ממספר ישיבות קטנות ברחבי הארץ. הבוגרים של הישיבות מרובות התלמידים – הוא אומר לי – הם האיכותיים ביותר, מכל בחינה שהיא.

גם בלימוד, גם בחסידישקייט, גם בחוסן נפשי. והסיבה – הוא ממשיך ואומר לי – היא התחרותיות. בגלל החברה התחרותית כולם נאבקים כדי להיות טובים. אז הם מתאמצים בלימוד. הם נמצאים בסדר 'לקוטי שיחות' למרות שאף אחד לא משגיח עליהם ומכריח אותם. והם גם לומדים את השפה היידיש כדי ללמוד לקוטי שיחות בלשון אומרן.

עד כאן דברי אותו משגיח.

ואני מוסיף: גם אותם בחורים שלא הפכו לבחור הראשון במעלה ביראת שמים, בלימוד נגלה וחסידות. וגם אותם שלא שולטים ביידיש - הם כשירים יותר, חסינים יותר לחיים.

דברים דומים שח לי ר"מ חשוב באחת מהישיבות-גדולות החשובות. התלמידים שלו בגמרא לעיון – אלה שמגיעים מישיבות מרובות תלמידים – הם ברמה הלימודית הגבוהה ביותר. ובכל שנה שעוברת, וכל שיעור שנכנס – השיעור מתעלה על קודמו בלימוד ובחסידישקייט.

***

המשמעת בישיבות הגדולות היא נוקשה. וזהו סוד הצלחתן. הן פורחות ומשגשגות ושמן הולך לפניהן. לא בגלל יחס אישי, לא בגלל אג'נדה חינוכית עמוקה וחדשנית, אלא בגלל חוק וסדר. משמעת חזקה. הכל נע סביב הציר הזה.

בישיבות בהן המשמעת לקויה – אין דרך לחנך. אין דרך להשפיע. כי מי יאמר לו מה יעשה?

הלימודים בישיבות מרובות התלמידים דומים למסע כומתה. וכמו שאומרים לחיילים: מה שלא הורג – מחשל. אותם חיילים, להבדיל, נכנסים לחיי פנימייה רק 3 שנים אחרי שעושים זאת התמימים החב"דיים. לכן הישיבות הגדולות הן לא סתם מסע כומתה, אלא בית הספר ללוחמת קומנדו. בית הספר שמכשיר את חייליו המובחרים ביותר של הרבי למלחמה אליה יתגייסו, כשהמטרה ברורה להם.

***

הסתייגות חשובה: אין בדבריי אמירה כי הישיבות הן מושלמות. יש מקום רב לשיפור וצריך לשפר. יחס אישי זהו רק ענין חשוב אחד. הישיבות יכולות לחתור ולשפר את חיי הבחורים בהרבה היבטים ולהיטיב עמם. הטיעון הוא רק שהקושי מחשל.

הסתייגות נוספת: כל האמור לעיל לא תקף לגבי כולם. הוא מתאים רק לאלה החזקים והיכולים לגבור על המכשולים. ישנם רבים וטובים, שעודם רכים, ואין הדבר אומר עליהם שום דבר שלילי, להם מתאימה ישיבה יותר חמה ואוהבת. כל הישיבות הפנימייתיות מחשלות ברמה כזו או אחרת. מותר להם לעבור את תהליך ההסתגלות בהדרגה – וכשיגיעו לישיבה גדולה ישלימו את התהליכים שלהם.

אשוב ואבהיר: לכל ישיבה יתרונות משלה. דבריי נכתבים ממבט של אחד שלמד בישיבה מרובת תלמידים. אך ייתכן מאד כי בוגרי ישיבות קטנות יותר יסבירו ויוכיחו כי לישיבות הללו יתרונות מוחצים. אין בדבריי כדי לפגוע או להוריד מערכן של הישיבות הקטנות.

ברור שחייבות לקום עוד מסגרות חב"דיות בעלות אופי יותר מכיל וקשוב לצרכי הבחורים. ובשנים האחרונות נראה שמתחילות לקום מסגרות טובות בכיוון האמור.

לכל הורה ששולח את בנו לישיבה, אני מאחל לאב ולבן לקבל את ההחלטה הטובה ביותר עבורם. ושבעז"ה יצעד לבטח דרכו ויבטיח לעצמו חיים מאושרים לנחת רוח הוריו והרבי.