עד כמה אנחנו אשמים במה שיצא מהילדים שלנו?
עד כמה אנחנו אשמים במה שיצא מהילדים שלנו?
עד כמה אנחנו האחראים הבלעדיים על כך שטוב להם או רע להם בחיים?
וכשזה כן ׳הצליח׳ והם גדלו להיות מה שאנחנו היינו רוצים שהם יהיו, ונגיד שגם טוב להם, עד כמה זה באמת בזכותנו? באמת מגיע לנו כל הקרדיט?
אני מדבר אפילו על תחושות של בטחון וחום ואהבה, או חרדה וכאב שהם חווים, עד כמה זה באמת הכל בהשפעת ההורים?
אני שואל את זה כי יוצא לי לפגוש בזום לא מעט הורים שמסתובבים עם תחושת אשמה נוראית על ׳מה שיצא מהילד או הילדה שלהם׳, כאילו שהם באמת כל-יכולים, כאילו שאנחנו כבני אנוש מוגבלים בסך הכל, מסוגלים לתת מענה לכל צורך רגשי, נפשי ומנטלי, של כל ילד או ילדה שהקב״ה הפקיד בידנו.
כאבא שטס לא מעט כשהילדים היו קטנים, נעשיתי מומחה לקנית מתנות לילדים. אל תזלזלו בזה, זה עסק כלל לא פשוט, עוד לא נולד האבא שכל המתנות שהוא הביא גרמו לשמחה ואף אחת לא לעצב, ככה זה. אבל כשהילדים היו קטנים הנסיון לימד אותי לא רק מה להביא למי, אלא גם להבין שיש ילד או ילדה שבאו לפה לעולם עם צורך גדול יותר, עם חסך עמוק יותר. אתה מוצא את עצמך משקיע מאמץ מחשבתי רב יותר על הילד הספציפי, כי אתה באמת רוצה אותו שמח ומרוצה כשאתה חוזר.
כשהם גדלים אתם שם לב שזה הרבה מעבר למתנה אחרי נסיעה, אנחנו למדים שמה שעובד יופי עם אחד לא עובד בכלל עם האחרת. ששיחה שעובדת עם אחד מצוין, לא עובדת בכלל עם אחיו או אחותו.
אז אם הם באו לפה כל כך שונים זה מזו, כמה באמת אנחנו אחראים כהורים על איך שהם גדלו להיות?
שלא תחשבו, אני לא ממעיט בערכה של השפעת ההורים, בהחלט יש להתנהלות שלנו עם ילדינו השפעה על חייהם.
השאלה היא רק עד כמה?
בני ישראל ירדו למצרים וסבלו בגלות קשה, חיים של סבל יום יומי לאורך שנים ארוכות, עד כמה זה קרה באשמת אברהם יצחק ויעקב, שרה רבקה רחל ולאה?
עד כמה אבותנו אשמים או אחראים לכל זה?
שלשה שותפים באדם, אמרו חז״ל, הקב״ה, אביו ואמו. לעניות דעתי, השותף השלישי פה יש לו חלק הרבה יותר משמעותי בכל הסיפור הזה.
שוב אדגיש, אני הראשון שאשלח כל הורה ללמוד להיות טוב יותר, אני בעצמי עושה את זה כל הזמן ואין לי כוונה להפסיק, ודווקא בגלל זה אני יודע שיש גם גבול. יש גבול לכמה אני כאבא או אשתי כאמא יכולים להשפיע ולשנות.
אנחנו יכולים לתת את המקסימום ועדיין לטעות ואולי אף לפצוע ולשרוט, פשוט כי אין לנו מספיק מושג, בטח לא מראש, בעולמה של הנשמה שהקב״ה הביא לפתחנו, כמה רגישה היא, כמה עוצמתית, עם איזה חסכים מחד ועם אילו כלים מאידך הם באו לעולם.
*
אני כותב את זה בשביל חברים יקרים ואהובים ששיתפו אותי בשבועות האחרונים בכאב שלהם, בכך שהילד או הילדה היקרים והאהובים שלהם לא מתנהלים כפי שהם היו רוצים, כשאני כותב ׳הם׳ אני מתכוון להורים אבל גם לילדים עצמם, גם הם חיים לא כפי שהיו רוצים. ילדים אהובים ומתוקים שמוצאים עצמם מתמודדים עם הצד הפחות נעים של מה שיש לעולמו של הקב״ה להציע. ההורים הללו מסתובבים מפוצצים באשמה ואני פשוט חושב שזה לא הוגן. לא מגיע להם.
הם נתנו הכל, הם עדיין נותנים הכל, הם כנראה פה ושם טעו ותהו בדרך כמו כולם, אבל גם אם יש להם חלק כזה או אחר ב׳מה שיצא מהילדים שלהם׳, הם לא האשמים הבלעדיים, בדיוק כמו שמי שמאוד מרוצה מ׳מה שיצא מהילדים׳, לא בהכרח הסיבה הבלעדית להצלחה.
מה דעתכם?
ושיהיה לנו בהצלחה.
שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי
מאפשרים לכם לקבל
