שבת פרשת שמות תשמ"ג תיזכר לעד כשבת סוערת ומבהילה.

הכל התחיל ביום רביעי בלילה. הייתי באותה שעה בחדרי שבפנימיה בבניין 1414. לפתע נשמעו צעקות: "770 ברענט!!!" [-770 בוער באש!!!].

רצנו כולנו ל-770 ולא האמנו למראה עינינו: לשונות של אש השתוללו ובקעו מחלונות הבניין. צפירות ויללות רכבי מכבי האש נשמעו למרחוק כאשר הם מפלסים להם דרך להתקרב אל הבנין למלאכת הכיבוי. הרגעים נמשכו כנצח. לאחר כמה דקות של תכנון הפעולה, נתן מפקד הכבאים את האות וזרנוקי מים כוונו לעבר הלהבות. חלקם מהמכוניות עצמן וחלקם דרך הסולמות שהורמו אל על.

לאחר מספר דקות של פעילותם, האש כבתה אלא שישנה אמרה אמריקנית האומרת שהנזק שמכבי האש מסבים עם המים הניתזים, גדול שבעתיים מהאש המלחכת.

ואכן, חשנו זאת על בשרנו. גם לאחר שלשונות האש נעלמו הם המשיכו להתיז מים בכמות עצומה אל מוקדי האש כדי שהשריפה לא תתלקח מחדש. כל בית הכנסת של 770, שהיה מלא בפיח ועשן שירד מהקומות העליונות בהן פרצה השריפה, הפך לרטוב ומלוכלך מהמים הרבים שנטפו מתקרתו במשך שעות. 

התמימים החלו לפנות את כל ספרי הקודש מהשולחנות, כדי לנסות להציל את מה שאפשר. החשמל היה מנותק ועלטה שלה במגדל האור החב"די. דלקו בו רק אורות החירום. אין לתאר את התחושה הקשה בעת הזו. חורבן בית המקדש בזעיר אנפין.

בחלל אוויר בית הכנסת ניסרה השאלה מה יהיה בשבת. הרי זו שבת מברכים ואיך הרבי יתוועד בזאל שכל-כולו פיח ונוטף מים. האם לראשונה מאז הנשיאות לא תתקיים התוועדות? אולי הרבי יתוועד בזאל הקטן?

גבאי ועסקני המקום התרוצצו כל העת להבין את אשר לפניהם וכיצד יש לפעול במהירות ובזריזות. שעות רבות נטפו המים אל תוך בית הכנסת ומשעה לשעה פחתה כמות הטפטופים.

למחרת החזירו את החשמל לבניין והתאורה התחדשה. הלב בכה למראה המחזה הנורא.

אט אט התעשתו הממונים והחלו במהירות להחזיר את המצב לקדמותו. יריעות ניילון רחבות נפרסו מתחת לתקרה, כדי לחסום את נטפי המים. צבעים הוזעקו למקום, וביום שלמחרת צבעו את הקירות שהושחרו מחמת המים המעורבים בפיח שנזלו מלמעלה והשחירו כל חלקה טובה. כמו כן הופעלו מאווררים, כדי לפזר את ריח השריפה.

בבוקרו של יום חמישי, הרבי הגיע מביתו, הביט על הבניין ונכנס לחדרו הק' כשריח השריפה החריף חודר לכל פינה אפשרית, ומגיע עד לחדרו של הרבי.

באורח מפתיע ונגד כל הסיכויים הצליחו עד ליום שישי לנקות, לצבוע ולסדר את המקום ועד לכניסת השבת בית הכנסת לבש צורה והסדר שב על כנו. למרות הריח החריף והטיפות הסוררות התקיימה תפילת ליל שבת בבית הכנסת כרגיל, יחד עם הרבי.

למחרת הרבי ירד לתפילה ובשעה הקבועה - באחת וחצי - התקיימה ההתוועדות דשבת מברכים שבט, כאשר לכולם ברור שהרבי בוודאי יתייחס לאירוע הנורא שטלטל את כולם.

•

ההתוועדות היתה מתוחה וסוערת מאוד. הרבי התייחס לשריפה באריכות ודיבר על כך שחרף העובדה שמאותתים מלמעלה בכמה וכמה מאורעות אין איש שם על לב ואף אחד לא מתעורר ומבין שיש לפעול לבניית המקוה השכונתי. הרבי אמר שהשאננות מהבניה היא זו שגרמה לשריפת בית הכנסת.

הרבי גולל בקצרה את "פרשיית המקוה" וסיפר לציבור השומעים שלפני שלש שנים הוא החל לזרז לבניית המקוה המחודש. הרבי אמר שהוא עצמו לא ידע עד כמה הדבר חשוב ומדוע הוא מרגיש צורך לפעול בענין.

הרבי המשיך שבתחילה הוא 'דחף' את העסקנים במתינות ואח"כ פעל בנמרצות ולצערו לא זו בלבד שלא התקדמו בשיפוצים ובבניה אלא שנוצרה מריבה ומחלוקת בין העוסקים בדבר. הרבי סיפר על התמסרותו של הרבי המהר"ש להקדים את בניית ופתיחת המקוה ולו ביום אחד בלבד.

בטרם נמשיך בדברי הרבי אלו, אקדים כי קדמו לשיחה הנ"ל כו"כ פתקים שהרבי כתב למרא דאתרא הרב זלמן שמעון דווארקין ולעסקני השכונה. בקיץ תשמ"ב הרבי שלח להרב דווארקין למתי יסתיימו השיפוצים במקוה והוא ענה שלפי התכנית זה יקרה בערב חג הסוכות. בז' מרחשון הרבי כתב לו פתק: "האם ערב חג הסוכות כבר הגיע?"

פתק נוסף הרבי שיגר לעסקנים בערש"ק פ' לך לך ובו הוא מכנה את העובדה שהמקוה מושבת כ"מאורע מבהיל" ובסופו של הפתק הארוך שבו מתאונן על חוסר העיסוק בדבר, הרבי כותב "וה' ירחם על כולנו בתוככי כל ישראל, ומסיימים בטוב".

בשבת פרשת וישלח של אותה שנה הרבי דיבר בהתוועדות על חוסר העשיה במקוה ואמר כי פגש שם את אחד הממונים שפחד שמא אדבר עליו בהתוועדות לכן הגיע לשם כדי שלא אדבר עליו וכו' והרבי הביע את תקוותו שהוא מקוה שיקיימו את הבטחתם לסיים את המלאכה תוך ב' או ג' שבועות למרות שרואה שלא זז שם מאומה..

באחד הלילות היה קצר בבליל חוטי החשמל והמקרופון המסועפים שתחת בימת הרבי ובעקבות הקשר פרצה שריפה קטנה. התמימים הבחינו בה מיד וכיבוה במהירות לפני התפשטותה.

הרב זלמן גוראריה שאל את הרבי בער"ש פרשת ויחי האם להרחיב את בית הכנסת ד-770. הרבי השיב לו בפתק ארוך בו הוא מגולל את כל השתלשלות 'פרשת המקוה' ובהמשך הרבי כותב: "... ובאם באמת מעוניינים לטובת בית המדרש ולטובתו שימכרוהו וימסר הכסף לאיש שאינו מליובאוויטש ויתנו לו עשרת אלפים דולאר שכר טרחתו ובלבד שיגמור המקוה במשך ג' שבועות. האיש מליובאוויטש לא יתן עצות כלל".

ביום שלאחר השריפה הרב דווארקין הכניס לרבי שטר מכירה על ביהמ"ד ד-770. הרבי חתם עליו ובית הכנסת נמכר!

ועתה נשוב לדברי הרבי בהתוועדות דשבת פרשת שמות:

לאחר שסיפר על השתלשלות הענינים המשיך ואמר: "עברה שנה ולא עשו מאומה, ואח"כ עשו אסיפות והטילו את האחריות אחד על השני והדבר נמשך בעצלתיים ולא פעלו כראוי.

עד שקרה מקרה שאדם נפצע במקוה - לא נגע ולא פגע!

קרה מקרה נוסף - לא נגע ולא פגע - - - 

קרה עוד מקרה - לא נגע ולא פגע - - - 

אח"כ פרצה שריפה קטנה בבית הכנסת! - לא נגע ולא פגע - - - 

ופרצה שריפה גדולה בביהכ"נ!!! - לא נגע ולא פגע - - - והשריפה היתה באופן ניסי שלא ידוע כלל כיצד פרצה השריפה

ואח"כ מכרתי הבית הכנסת כדי להציל את בית הכנסת! - ולא נגע -- ולא פגע ---"

סערת הנפש בדיבורים אלו באו לידי ביטוי במנגינה המיוחדת שבה אמר הרבי את המשפט שחזר ונשנה: "לא נגע ולא פגע". כשבכל פעם הוא מדגיש תיבה אחרת פעם אחת הדגיש את ה"נגע" ופעם את ה"פגע" ופעם את שתיהם ובפעם האחרונה שהזכירה אמר אותה באורך ובהטעמה מיוחדת שממנה ניבט צערו הגדול של הרבי.

וסיים הרבי "יה"ר שיערה ה' רוח ממרום וילמדו ההוראות כדברי הבעש"ט וכו'.

הרבי אמר שהוא מדבר על כך בשבת כדי שה"זייטיקע" [=החיצונים] לא ישמעו זאת כמ"ש בתפילת כגוונא שבשבת אין להם שליטה.

לא צריך להכביר במלים כדי לתאר את האוירה המתוחה שנוצרה בהתוועדות לאחר דברי הרבי הנוקבים. יכלו לחוש באויר את המתח העצום ואת הכאב הגדול של הרבי מגודל אכזבתו של ההזנחה והרשלנות בדבר כה נחוץ וחשוב.

בהמשך ההתוועדות לאחר השיחה הבאה כשסיימו לנגן והרבי עמד להתחיל בשיחה נוספת קם ממקומו אורח מאה"ק הרב ישראל קוק-לאש וזעק לעבר הרבי שלאחר שאלפי יהודים הניחו תפילין מאז מבצע תפילין (וקבעו מזוזות) הגיע הזמן שמשיח כבר יבוא.

הרבי הביט בו במבט נוקב מאוד וכולם נבהלו מה תהיה התגובה. כשסיים הכרזתו, פניו של הרבי התרככו קרוב לחיוך ואמר לו: "אמן, לחיים".

ההכרזה שלו שחררה את המתח והרבי המשיך להתוועד.

יש אומרים שהאמירה שלו היא זו שהביאה לשיחה סוערת ודברים נוקבים על קושי הגלות שנאמרה בהמשך ההתוועדות כאשר הרבי דיבר באריכות על כך שגם בימינו אלה "פרעה רוחץ בדמם של תינוקות ישראל". בדברו על כך הרבי לא הפסיק לבכות תוך שהוא מזכיר שגם הקב"ה בוכה בצרתם של ישראל. 

כשמעיינים בתורת מנחם באותה השיחה דפרשת שמות תשמ"ג ישנן באחד הקטעים השמטות המצויינות בנקודות רבות. הנקודות הללו מסמנות את המקומות שבהם הרבי בכה על מר הגלות. המניחים לא ציינו שהיו בכיות באותה שיחה, וחשוב לציין עובדה זו משום שהיא מוסיפה נופך לדברים המעוררים שנשמעו מפי קדשו של הרבי שלא נס ליחם גם היום בחלוף ארבעים שנה.