מאת: שולם לאופר

פרק 4:

בשוק של טבריה

"הוא גנב ממני חופן איסרי כסף!". השולחני עזב את הדוכן המתמוטט ואת המטבעות המתפזרים לכל עבר ונפנה לרדוף אחר הפושע. האחרון כנראה היה מיומן במלאכתו ונעלם בין ההמונים.
מידד ודניאל המשיכו לצעוד בין דוכני השוק הצבעוניים. בימינם הבחינו במפריחי יונים המהמרים בסכומי כסף גדולים איזו יונה תגיע ראשונה אל השובך.
בשמאלם ראו מספר דוכני מוכרי כלי חרס, כלים מסוגים שונים בשלל צבעים וגדלים.
"דניאל, ראה איזו עבודת אמנות! פנחס הכדר אינו יכול לייצר אפילו כלי אחד מאלה שאתה רואה כאן".
דניאל משך בכתפיו ונפנה להמשיך הלאה, אל דוכני הבדים והאריגים. מידד לא ויתר לו.
"בא נקנה את נר החרס הזה ליונה, היא תאהב את זה מאד!".
"לא רכבנו את כל חמש השעות האחרונות עד לכאן בשביל חפצי האמנות הללו".
"זהו בדיוק. עד שעשינו את כל הדרך הזו, לא חבל לחזור הביתה בידיים ריקות?".
"אני לא מתכוון לחזור בידיים ריקות, אני מתכוון לחזור בידיים מלאות בדים לשני שמלות חדשות עבורי ועבורך." פסק דניאל.
"תפסיק להיות כזה סגפן ותלמד ליהנות מעט מהעולם שברא עבורנו הקדוש-ברוך-הוא, בשבילנו נברא העולם."
"אמא שלחה אותנו לכאן עם מטרה ברורה ואני לא מתכוון לבזבז כאן שעות בין הדוכנים".

הפעם מידד הוא זה שמשך בכתפיו. ומיד פנה אל ההמונים המתקהלים סביב עץ האלה.
"אתם רואים את החרב הארוכה הזו?".
"כן!" השיבו ההמונים הנלהבים אל הגמד הנכרי העומד על גזע עץ כרות ומקסים את הקהל.
"ראו איך דיימונד-אוכל-הברזל בולע את החרב הזו מבלי להקיא אפילו פיסת ברזל אחת קטנה!".
והגמד הניף את החרב, ובהבזק של רגע נעלמה החרב אל תוך פיו.
"הי! הידד!" הקהל הריע לקוסם הנמוך.
"טריק פשוט," אמר מידד בגיחוך לדניאל העומד לצדו, "החרב עשויה מחוליות עץ רבות המחוברות בחוט, ובתנועה מהירה הוא קיפל את החרב אל תוך בגדו."
דניאל הנהן והעריך את תפיסתו המהירה של אחיו הגדול ממנו.
"ועכשיו – ראו את זה! אני אבחר מישהו בקהל, הנה! אתה! קרב הנה...".
הילד הנבחר צעד קדימה בתנועות נרגשות אל גזע העץ הכרות והאיש הקטן שעליו.
"תחשוב על פרי שאתה אוהב, פרי אחד" אמר הקוסם, והנמיך את קולו "ואל תגלה לי במה בחרת!" לחש בקול ילדותי.
ההמונים פרצו בצחוק.
"חושב?". הילד הנהן. "האם חשבת על זה?". הגמד שלף אשכול תמרים צהובים.
הילד הנהן שוב וגמגם. "איך – איך ידעת?".
פרץ ספונטני של מחיאות כפיים התקבל בתגובה.
"זה פשוט!" קרא מידד בקול שהפנה מיד את תשומת לבם של המתגודדים אליו.
"שתוק." דניאל דחף מרפק לצלעותיו וניסה למחות בו, אך מידד בשלו.
"האיש הזה – " אמר ושלח אצבע מאשימה כלפי ברנש כהה עור שעמד מרחק כמה אמות משם ממש למול עיניו של הילד שזה עתה קראו את מחשבותיו.
"נוגס כבר דקות ארוכות למול הילד בתמרים!" הברנש כהה העור ניסה להחביא את אשכול התמרים שבידיו, אך מאוחר מדי. הקהל כולו צפה בו.
"אתם שתלתם במוחו של הילד את המחשבה על פרי התמר!" אמר מידד והאשים את הקוסם שזה עתה התגלה במערומיו.
"רמאים! נוכלים!" הקהל פרץ במחאה ספונטנית. הברנש כהה העור נעלם והגמד חיפש מוצא מן הקהל שהקיפו מכל עבר על גזע העץ הכרות.
"יש לי קסם אמיתי!" אמר ועצר את הקהל הזועם מלבצע בו שמות.
"אני אבצע בפניכם קסם שלא תוכלו להתעלם ממנו!".
"אתה!" הוא הצביע על מידד, שמהאיש הכי חזק בבסטה הפך למפוחד ביותר. "קרב אלי!" הוא אמר בקול מזרה אימה.
מידד קרב אל הגמד בצעדים מהוססים.
"אנבא לך עתה נבואה. היא תחל להתגשם בתוך שלושה ימים".
הקהל כולו היה מרותק אל הקוסם ואל הנער המבוהל שעמד במרכז הזירה.
"ביתך ייחרב, משפחתך תישרף, ואתה –" אמר בעיניים בורקות ועיסוקו של האיש בכשפים ניכר היטב בקולו ובמראה פניו – "אתה תעלה לגדולה!".

שלושה ימים?
"אמרתי לך שלא היינו צריכים להתעכב פה", אמר דניאל כמה רגעים מאוחר יותר למידד כאשר הם עמדו בדוכן האריגים וחיפשו בד איכותי. "נפלנו לידיו של הברנש הזה שקילל אותנו."
"ממתי אתה מייחס חשיבות לקללות?".
"הוא היה מכשף מידד. לא ראית זאת בפניו?".
"איזה מכשף. סתם נוכל שביקש להינצל מקהל זועם על ידי הפרחת הבטחה שאין לאף אחד מהנוכחים כל דרך לאמת. שלושה ימים..."
"מה קורה בעוד שלושה ימים?" שאל דניאל סתמית.
ואז בבת אחת התחוור הדבר לשניהם, והם הביטו זה בפני זה בפנים חיוורות, מאוימות ובפה פעור.

***

"יונתן מה יקרה בעוד שלושה ימים?" שאלה יונה בעודה שוכבת על הכר ומנסה להירדם.
"מה יכול לקרות עוד שלושה ימים?" החזיר יונתן לקונית.
"נו, כשהרומאי הרשע יגיע עם החיילים שלו להעניש את אבא כשלא יהיה לנו כסף לשלם".
"קודם כל יונה, זה לא החוב של אבא, זה החוב של כל יושבי עלמא. ולכן יונה, אם הרומאי הרשע יעניש מישהו הוא לא יעניש דווקא את אבא. דבר שני, אין לך ממה לפחד יונה, כי כשהרומאי הרשע יגיע לפה אני מתכנן לו הפתעה כזאת גדולה שהוא לא יוכל לעשות לנו כלום" אמר יונתן בביטחון.
"באמת? מה אתה מתכנן לעשות לו?"
"זה סוד".
"מה הפירוש 'זה סוד', מה לא תגלה לי? לתאומה שלך?".
"טוב אני אגלה, אבל רק לך. אסור לך לגלות את זה לאף אחד. טוב?".
"ברור".
"אני ואפרים ועוזיה וכל החבורה נחפור תעלה ענקית בכניסה ליישוב, רחבה מאד, את לא תאמיני באיזה גודל!"
"נו, ו..." יונה הייתה קצרת רוח.
"ונכסה את כל התעלה באריג בד ענקי ומעליו נפזר אדמה כך שבכלל לא יהיה אפשר להבחין כי יש שם בור".
יונה הבינה והחלה לצחוק.
"וכשהרומאים יגיעו כל הרוכבים יפלו בתוך התעלה יחד עם הרומאי הרשע".
החדר נמלא בשאגות צחוק ושמחה ואמציה ונתנאל הלומדים בסלון הבית הפסיקו מלימודם.
"ואחרי שהם יפלו כל בני היישוב יקומו ויהרגו אותם" אמר יונתן ומרוב התרגשות קם ממיטתו ותיאר את מעשיו המתוכננים בתנועות ידיים גדולות.
"ואחר כך מידד יתחפש לרומאי הרשע," המשיכה יונה לטוות את החלומות, גם היא עמדה בחדר למול יונתן, "ויעלה על סוס וייסע לסוריה וייקח משם את כל הכסף של הרומאים ויביא אותו אלינו הביתה".
"נכון," המשיך יונתן, "ואז נהרוג את הקיסר הרומאי ויותר לא ימותו פה סתם אנשים, ואמא תפסיק לבכות בלילה."
"ואז יהיה לנו כל הזמן שמח וכיף וגם ליעל יהיה בבית מה לאכול, ודבורה תפסיק ללבוש את הבגד הקרוע. וירד גשם בחורף, ויהיו לנו תמיד ענבים בקיץ." אמרה יונה בעיניים בורקות מאושר.
הכל היה ורוד. עד שהדלת נפתחה ובפתח עמדו מידד ודניאל.
מידד גנח מכאבים ודניאל אחז אותו בכוח.
יונתן שמע את אבא נזעק אליו.
"מה קרה לכם? מי הכה אתכם?"
"שני חיילים רומאים התנכלו לנו, הם הכו את מידד עד זוב דם כי נוכל אחד בשוק טען שמידד הסית את הקהל נגדו" אמר דניאל.
"וזה היה נכון?" שאל נתנאל.
"מידד בסך הכל חשף את שקריו של אדם שטען כי הוא קוסם" השיב דניאל.
"ומה היה אחר כך?" עודד אבא.
"ושבעוד שלושה ימים ביתנו יחרב ומשפחתנו תישרף... אוי." תפס מידד את טעותו והשפיל את ראשו. "לא הייתי צריך להגיד את זה". לחש ונענע את ראשו אנה ואנה.
יונתן צנח למיטתו והחל לבכות בשקט. כך עשתה גם יונה.