טרמינל שלוש. צועדת, בטוחה. שלווה, קשובה. מאופקת, לא מגיבה. לא שופטת את הסביבה. לא רגזנית, לא פוגעת. כעס לא יודעת. עם כְּבֻדָּה, מזוודה. הכל בה, במידה. אישה כזו, מדודה. יש יעדים, יותר או פחות. על שׁוּלִיּוּת לא מבזבזת כוחות.

ואז מועדת. זרו בי חול. התהפך הכל. מלצר שפך קפה, שביתה בשדה. הטיסה איחרה, שוב לי קרה. גורל חורצת, לַבָּה מתוכי פורצת. שבויה באוטומט. כאן ועכשיו. הוגנת, הגיונית, אשליית עליונות. מתבצרת לי בצדקנות. מותשת, עייפה. ממורמרת, לא שמחה. זועמת כמו אין מחר. מתחרטת, אך מאוחר…

בפרשת ויחי עומד יעקב אבינו לפני מיתתו. אוסף את בניו אל מיטתו. מבקש לגלות את הקץ, כל אחד מבניו פוגש. "שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל-תָּבֹא נַפְשִׁי… כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ… אָרוּר אַפָּם כִּי עָז, וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה…". ברכה, אולי תוכחה. על הרג אנשי שכם, על המניע. לא לשם שמים. מכעס, חרי אף, מגיע.

לכעוס בניחותא, במידה. יש אש, ויש שריפה. מותר לכעוס. לא לשבור שולחן. לבחור. לא להיות קורבן. לנשום עמוק, השהיה. ליצור מרחב, הרפיה. לצאת לאוויר, לשנות אווירה. להתבונן על שקרה. לְאַתֵּר כעס עצמי קטן. מוסתר כזה, חמקן. כעס - מסכה לבדידות. לכאב, בושה, גם לנחיתות.

להסכים לפגוש, לעשות עבודה. כעס הוא לא כוח, הוא זעקת החולשה…

זמני הדלקת נרות:

לוגנסק - 16:30

קייב -  15:52

באר שבע - 16:33

חיפה - 16:18

ירושלים -  16:10

תל אביב - 16:29

שבת שלום!

חנה גופין