תקופת הימים הנוראים סובבת סביב שני ימים מרכזיים: ראש השנה ויום הכפורים. ראש השנה הוא ההתחלה של ה'ימים הנוראים', ביום זה נעשית ה'כתיבה' של מה שיהיה בשנה הבאה; ואילו יום הכפורים הוא הסיום, ה'חתימה'. וכמו שאומרים אנו בתפילת "ונתנה תוקף": "בראש השנה יכתבון וביום צום כפור יחתמון".

[הקשר בין ראש השנה ליום הכפורים בא לידי ביטוי בולט בהלכה בקשר לשנת היובל: בשנת היובל יוצאים העבדים לחירות. וההלכה היא, ש"מראש השנה עד יום הכפורים לא היו עבדים נפטרין לבתיהן ולא משתעבדין לאדוניהם". כלומר: בראש השנה היה מתחיל שחרורם של העבדים והם היו מפסיקים לעבוד; אולם עדיין לא היו הולכים הביתה, חפשיים לגמרי. בראש השנה היתה רק ההתחלה של החרות, ואילו סיום החרות, החרות המושלמת, היתה דוקא ביום הכפורים, שאז היו הולכים הביתה לגמרי].

ואכן, יש דמיון רב בין ראש השנה ליום הכפורים בכמה ענינים; אבל יחד עם זה יש ביניהם כמה הבדלים בולטים – כי ראש השנה ויום הכפורים מהווים שני חלקים של אותו הענין, זה בתחילה וזה בסוף.

ב.

אחד ההבדלים שבין ראש השנה ויום הכפורים הוא בתוכן התפילות. אמנם, גם בראש השנה וגם ביום הכפורים אנו משבחים את הקב"ה ומבקשים ממנו שנה טובה ומתוקה. אבל יש הבדל:

בראש השנה מדברים רק בצורה חיובית. מדברים על גדולת הקב"ה, על אהבתו לעם ישראל, ומבקשים שנתברך במשך השנה בכל טוב. בראש השנה לא עוסקים בחטאים ועוונות, לא מבקשים סליחה ומחילה על החטאים שעשינו במשך השנה. מתמקדים רק בצד החיובי;
אולם ביום הכפורים נהפוך הוא: החלק המרכזי של יום הכפורים עוסק בענין זה של סליחה, מחילה וכפרה. ולא רק סליחה כללית, אלא אנו מפרטים כמה וכמה פעמים סוגים שונים של חטאים שנכשלנו בהם, ומבקשים מהקב"ה שיסלח לנו עליהם.

מהי משמעותו של הבדל זה? הבדל זה נובע מהעובדה שראש השנה הוא בהתחלה – ואילו יום הכפורים הוא בסוף. ונסביר זאת לפי משל:

שני ידידים הסתכסכו חלילה זה עם זה, והגיעו למצב של מריבה ומחלוקת ביניהם. לאחר זמן מה, מצליחים להביא אותם לפגישת פיוס זה עם זה. בשלב הראשון, השנים אינם נכנסים לכל אותם סיבות שגרמו למריבה. לא מעוררים את המשקעים הישנים. מנסים להתמקד בצד החיובי, מעלים זכרונות נעימים, מתבדחים, ונזהרים מכל תזכורת של זכרון כואב – כדי לתת לידידות להתחדש שוב ולפרוח.

רק לאחר מכן, לאחר שהאווירה מתחממת והידידות נעשית שוב כנה ואמיתית – אז נפתחים הלבבות ואפשר לחזור ולדון במשקעי העבר. לטפל בכל פרט בצורה נקודתית ולתקן אותו כמדת האפשר. זה אמנם כואב לפתוח את פצעי העבר ולחטט בהם – אבל דוקא כך מגיעים למחיקה מושלמת של כל העבר הקשה.

הווי אומר: בהתחלה מחזקים את הקשר הכללי, דרך הצד החיובי בלבד. אולם הקשר הזה הוא ראשוני וכללי בלבד, הידידות בתחילתה היא כללית ומקיפה, אינה 'תופסת' את כל הפרטים הקטנים. בהתחלה מתמקדים בקשר הכללי, ומתעלמים בינתיים מהפרטים הקטנים המציקים. רק לאחר מכן מוסיפים ומעמיקים את הידידות, ואז מתעמקים גם בפרטים הקטנים ומיישבים את כל ההדורים עד תומם.

כך גם התהליך של ראש השנה ויום הכפורים:

בראש השנה אנו מתמקדים בקשר הכללי המתחדש עם הקב"ה. פותחים דף חדש, תכלה שנה וקללותיה ותחל שנה וברכותיה. כיון שמדובר עדיין בתחילת הקשר, כשהוא עדיין אינו מבוסס ומעמיק מספיק – כביכול – הרי שאי אפשר עדיין לתקן את כל החטאים והפגמים. אם נתחיל בשלב זה להתייחס לעוונות שעשינו במשך השנה – ייתכן ויהיה בלתי אפשרי לבסס את כל הקשר. לכן בשלב זה מתעלמים מכל הפרטים, עוסקים בחידוש הקשר בצורה כללית ומקיפית, מבלי לחטט בפצעים הכואבים. זו הסיבה שבראש השנה לא מזכירים חטאים ועוונות. מתמקדים בעצם האהבה שהקב"ה אוהב אותנו, ומתעלמים מזה שיש בנו הרבה דברים לתקן כדי שנהיה ראויים להרגיש את האהבה הזאת בשלימותה.

ביום הכפורים, לאחר ראש השנה ועשרת ימי תשובה, אז כבר מתקדמים שלב, ומגיעים לקשר עמוק ופרטני יותר. כאן כבר כן מתייחסים לחטאים ולעוונות, לא מתעלמים מהם. כן נכנסים לפרטים הקטנים. ואף על פי כן, למרות זאת אוהב אותנו הקב"ה באהבה עזה ומוחק את החטאים והעוונות, מוחל לנו עליהם. לא משום שהוא אינו מבחין בהם – הוא כן מבחין בהם עם כל הפרטים הקטנים, והוא נותן לנו את האפשרות לתקן אותם ולמחוק את כל העבר השלילי באופן מוחלט ושלם.

ג.

ניתן להמחיש הבדל זה שבין ראש השנה ויום הכפורים – באמצעות דוגמה משני סוגים של צדיקים המתייחדים באהבת ישראל מופלאה ומיוחדת במינה:

יש צדיקים שמלאים באהבת ישראל לכל יהודי באשר הוא, גם אם מדובר בחוטא ופושע. עד כדי כך, שהם אינם רואים שום רע על יהודי שני. הם בכלל אינם מבחינים שיש לו חטאים ועוונות. עיניהם הטהורות והקדושות רואים רק את הצד החיובי שביהודי, והם אינם רואים בכלל את הצד השלילי שבו.

ובעומק הענין, יש חיסרון מסויים בסוג כזה של אהבה: כיון שהאהבה מבוססת על ההתעלמות, על אי שימת הלב לצד השלילי, נמצא שבעצם הצדיק אוהב רק את הצד החיובי של היהודי, ואי אפשר לדעת כיצד היה נוהג אם כן היה מבחין בצד השלילי. אולי אז היתה האהבה פוחתת;

אולם ישנו סוג נוסף של צדיקים, שאהבתם לכל יהודי היא באופן אחר: לא שהם לא רואים את הפגמים, העוונות והחטאים. הם בפירוש כן מבחינים בליקויים, בבעיות, בחסרונות של אותו יהודי שני, ומשתדלים לעורר אותו לתקן את הבעיות הללו. אולם אף על פי כן, למרות שהם כן מבחינים ושמים לב אל הרע הקיים בו, בכל זאת הם אוהבים אותו אהבת נפש. זו אהבה מסוג עמוק יותר: יודעים שיש רע, יש צד שלילי – ובכל זאת אוהבים באהבה עזה! זה שהיהודי מלא 'פצעים' ו'חבורות' – לא מחליש את האהבה אליו.

ומעין זה הוא ההבדל בין ראש השנה ויום הכפורים:

בראש השנה מתעלים למדריגה נעלית ונפלאה, בה כל העוונות אינם תופסים מקום. לא שהם לא קיימים – אבל מרוב התעלות וקדושה 'שוכחים' מהם ולא רואים אותם;
אולם ביום הכפורים יש משהו עמוק עוד יותר: ביום הכפורים כן מתייחסים לעוונות ולפגמים, כן רואים אותם – וזה החידוש הגדול, שמצליחים אכן לתקן אותם ולמחוק אותם. הקב"ה אוהב אותנו כל כך, שהוא מוכן לסלוח לנו ולמחול לנו על העבירות.

בזה יובן דבר מעניין נוסף: כאשר באים להתחיל את תפילות יום הכפורים, אנו אומרים "על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מעלה ובישיבה של מטה אנו מתירין להתפלל עם העבריינים", מכריזים על היתר מיוחד לעבריינים להצטרף לתפילה – אולם בראש השנה לא אומרים נוסח זה.

כי בראש השנה, קדושת היום וההתעלות המיוחדת, משכיחים מאתנו את ה"עבריינים". נכון, גם בראש השנה יש "עבריינים" שבאים להתפלל, אבל בראש השנה לא מבחינים בכך שהם "עבריינים", לא שמים לב לצדדים השליליים של המתפללים – רואים רק את הצד החיובי. כמו אותם צדיקים שעיניהם הטהורות לא מבחינות ברע, הם רואים רק טוב;

ובכך הוא החידוש של יום הכפורים, שבו כן מבחינים ברע, כן שמים לב שיש "עבריינים" בבית הכנסת. ובכל זאת, קדושתו הנעלית של יום הכפורים, עוד יותר מראש השנה – יש לה את הכח להכניס גם את ה"עבריינים" בתוך התפילה! יום הכפורים מדגיש את אהבת ישראל המושלמת, שבו אוהבים כל יהודי גם לנוכח כל הפגמים וה'לכלוך' הרוחני הקיים בו. כשם שאדם אוהב את עצמו, למרות שהוא מודע לחסרונותיו ושפלותו – כך צריך לאהוב יהודי שני, למרות שיודעים על כך שיש לו עוד מה לתקן.

שתהיה לנו כתיבה (בראש השנה) וחתימה (ביום הכפורים) טובה, לשנה טובה ומתוקה, שנה שבה יגאל אותנו מלך המשיח מכל צרותינו תיכף ומיד ממש.

מבוסס על לקו"ש חלק יט עמ' 299 ואילך.