בשבוע שעבר חל יום ה' טבת, יום הבשורה גדולה של "דידן נצח", והמוני בני ישראל ציינו אותו בהתוועדויות סוערות וגדושות בהגיגים וסיפורים נפלאים.

באחת ההתוועדויות סופר הסיפור דלהלן:

כזכור באותם הימים הרבי נשא דברים בו' טבת ובין היתר אמר שיכתבו מכתבים לנצל את ה"עת רצון" המיוחדת והוא יקח זאת לאוהל ויתפלל עליהם. כמו כן הוסיף שההצעה הזו היא לכל בני ישראל בכל אתר ואתר, אנשים, נשים וטף והרבי הציע שכיון שכתוב בספרים שיש קשר בין כל בתי העלמין שבעולם בין אחד לשני דרך המחילות המובילות למערת המכפלה, אם כן ניתן ללכת לכל בית עלמין בכל עיר ועיר ולהביא את ה'פתקי בקשת הברכה" אל קברי הצדיקים שבהם והדבר ייחשב כאילו הפתקים היו מונחים באוהל הקדוש.

הרבי עודד באותה שיחה את הציבור לכתוב על כל דבר שנפשם חפצה ושלא יתביישו לבקש כל אשר על ליבם דרך נשיא דורנו וזאת מאחר ואין באפשרותו לקרוא את כל המכתבים הוא רק יניח אותם באוהל, כך שזו תהיה פניה ישירה להקב"ה דרך נשיא דורנו.

הרבי הדגיש גם בחדרו למזכיר שהצעתו זו אינה רק לחסידים כי אם לכל יהודי העולם. דבר הצעתו של הרבי התפשטה כאש בשדה קוצים ומזכירי הרבי עמלו קשות לרכז את כל הבקשות שהגיעו מכל קצוי תבל בעיקר בפקס שלא הפסיק לפלוט דפים אחר דפים והעל נערם לתוך שקי ענק שהרבי אמור לקחת עמו לאוהל. יהודים רבים מבורו פארק וויליאמסבורג באו לחזות במראה המיוחד שבו הרבי יצא לאוהל באותו יום יחד עם תשעה חבילות ענקיות של פ"נים ומכתבים.

בשעה שתיים וחצי בצהריים הרבי יצא לדרך מלווה בליווי משטרתי בדרך האוהלה. כשנכנס למכונית דפק מאן דהוא על החלון והרבי פתח החלון ונטל ממנו את מכתבו. הרבי הורה להרב קרינסקי שתוך כדי שהוא שוהה באוהל יביאו לו מכתבים נוספים מהמזכירות שיגיעו בהמשך. באותו ערב הביאו לרבי מכתבים נוספים. פעם אחת בשעה 5 ואח"כ בשעה 6 נסע א' הטנקים עם חבילה נוספת והכניסו לרבי אל תוך האוהל.

•

נעבור עתה ברשותכם לסידני באוסטרליה.

החסיד הרב ברוך מרדכי הסופר שמע כמו כל חסידי חב"ד את שיחת הרבי לכתוב מכתבים ולנצל עת רצון מיוחדת זו והוא בא לביתו ושיתף את רעייתו מרת דבורה בבקשת הרבי. הם החלו להפיץ בין כל מכריהם ובני משפחתם שינצלו את ההזדמנות החד פעמית ויכתבו לרבי את משאלותם וכך נערמו על שולחנם מכתבים רבים של אנשים שנענו להצעה המפתה.

היחיד שלא נענה להם ושלל זאת לחלוטין היה אביה של דבורה. הוא לא ייחס לכך כל חשיבות ולא ראה את עצמו נוטל חלק בכל החגיגה הזו. כל תחנוניה של בתו שיתאמץ ויכתוב לרבי על דבר עלו בתוהו.

אביה של דבורה הוא מר פיטר דייס שיחד עם הוריו הגרו לאוסטרליה הרחוקה לפני המלחמה וחסכו מעצמם את מוראות השואה. אביו שצפה בהתקדמות התנועה הפשיסטית חזה כי תקופות רעות עומדות לפני העם היהודי והחליט לברוח. הוא ניסה לשכנע גם בני משפחה נוספים אך הם לא שעו לבקשתו ולא היו שותפים לתחזיותיו והם נספו בשואה. התחושה הנוראית שהיתה להם בעקבות השואה גרמה להם להתרחק מתורה ומצוות ומכל מה שמריח יהדות. כל אימת שבבית היה עולה על השולחן נושא של יהדות ואמונה בבורא הם היו חוזרים על פזמון מוכר: "היכן הקב"ה היה בשואה?"

הבת דבורה לא ויתרה לאביה והיא באה לביתו במאמץ אחרון לשכנעו שיכתוב לרבי דבר מה לפני שהם שולחים את המכתבים. הוא סירב בתוקף ועמד על שלו והיא בשלה מנסה לגייס כל טיעון אפשרי לשכנעו ובסוף לפני שהשמש עמדה לשקוע הם הגיעו לפשרה, הוא יכתיב לה והיא תכתוב עבורו. בקשתו היתה אחת ויחידה: מפעם לפעם הוא יוצא למסע דיג יחד עם חבר. והפעם הוא מבקש מהרבי שמחר בשעה ארבע לפנות בוקר כשיצא לדוג הוא ישמח לשוב עם שלל מכובד.

הבת דבורה התאכזבה שכן היא עוד חלמה אולי אבא יבקש דבר מהותי יותר בחייו אולי גם משהו רוחני אבל הוא בשלו ומלבד בקשה זעירה לשלל דגים הוא לא ביקש דבר. והיא כפי שהוסכם חייבת לכבד את החלטתו והיא מצרפת את מכתבו יחד עם כל המכתבים שנשלחו מיד אל הרבי.

הרב מוטי הסופר ואחיו הרב מנחם לקחו את כל המכתבים ששלחו לרבי ולקראת שעת חצות הלילה, לאחר היום המתיש, הם שמו את פעמיהם לבית העלמין בסידני והניחו אותם גם על קברו של רבי אשר אברמסון שהיה חסיד גדול ואב"ד. הם התפללו מעומק הלב שהבקשות יתקבלו ושכל הפונים יוושעו בכל מילי דמיטב ובכל המצטרך להם.

•

בבוקרו של יום המחרת דופק על דלת בית משפחת הסופר, אביה של דבורה מר פיטר דייס. הנקישות היו נמרצות והם נבהלו בחושבם שאירע איזה מקרה חירום. הם הופתעו לראות אותו נרגש והוא מבקש לשבת עמם לשולחן ולספר להם חויה מיוחדת אותה חוה בשעות האחרונות כשהוא מקדים ואומר שאם הוא לא היה רואה אותה במו עיניו וממשש אותה בידיו, הוא לא היה מאמין שדברים כאלו יכולים לקרות.

והוא פותח בסיפורו: "כמו תמיד יצאתי לפנות בוקר למסע דיג יחד עם ידידי ריצ'ארד. ירדנו לסירה והתחלנו להתקדם ביציאה אל הים. בדרכנו אני רואה סירה איטלקית עם צוות גדול פורסים רשתות ונפנפנו לעברם לשלום. הגענו לנקודת עצירה ואני וריצ'ארד תפסנו את עמדותינו משני עברי הסירה. מיד בתחילת הדיג תפסתי דג גדול ושמן כפי שמעולם לא העלתי בחכתי וכך פעם אחר פעם, כל פעם שהורדתי חכה העליתי מיד דג ענק. זה קרה שוב ושוב ואילו חברי לא תופס כלום, אפילו לא דג אחד. בתחילה צחקנו והתבדחנו על מה שקורה לנו, אך כשחלפו הדקות ריצ'ארד החל להתעצבן משהו באגו שלו היה חבול. היא לא מצליח כלום. החלטנו להחליף מקומות ושב הבלתי יאומן קורה: אני מעלה דגים גדולים בזה אחר זה וריצ'ארד לא מצליח להעלות אפילו זנב של דג. ואז כמו ברק הכתה בי התובנה שזה קורה בגלל בקשתי מיום האתמול לרבי כפי שהכתבתי לך דבורה.

ניסיתי להגיד לריצ'רד שאין לו סיבה לקנא בי, והמזל שלי הוא באמת ברכה שביקשתי מה' אבל הוא לא האמין לי וחשב שאני רק מנסה להרגיע אותו על מזלו הרע. לאחר שעתיים בלבד הסירה שלנו הייתה מלאה ומוכנה לחזור. "בדרך חזרה ראינו את הסירה האיטלקית מתקרבת אלינו במהירות. היא היתה הרבה יותר מהירה והדביקה את הקצב. כשהם היו במרחק שמיעה, הקפטן האיטלקי צעק: "איך הצלחת לתפוס כל כך הרבה דגים? יש לך קו ישיר לאלוקים? אנחנו מנסים לתפוס דגים כבר כמה שעות ובקושי תפסנו משהו. אנחנו חוזרים לחוף כמעט בלי כלום".

"הסתכלתי על ריצ'רד ופתאום נתקפתי בפחד פנימי שלא הייתי רגיל אליו. פתאום התחדדה במחשבתי ההכרה שיש אלוקים בעולם ולא היה בלבי ספק שההצלחה המדהימה שלי קשורה למכתב שכתבתי יום קודם.

לאחר ששמעו על החוויה המדהימה שלו והרגישו מזועזעים ומבוהלים באותה מידה, הרב וגברת הסופר הלכו בעקבות מר דייס לסירה שלו. כשהם הסתכלו פנימה, הם ראו סירה מלאה עם דגים גדולים, להפליא כולם כשרים! 

מר דייס שיתף את בני משפחתו וחברים קרובים באמונה שניצתה בליבו מחדש תוך שהוא מספר בכל הזדמנות את מסע הדיג ששינה לו את החיים. באחד הימים הוא סיפר ששמע ילדים מקהילת חב"ד שמשוחחים על הסיפור שלו והם מפטירים כי דייס היה יכול לבקש דברים רציניים יותר וכל מה שהוא ביקש היה רק כמה דגים...

אבל בתוך תוכו מר פיטר דייס ידע כי היא קיבל לא רק דגים כי אם גם את האמונה הטהורה. אולי אין לו תשובה היכן הקב"ה היה בשואה אבל הוא בטוח שא-לוקים ביקר בסירה שלו באותו בוקר...