מאת: שולם לאופר

פרק 3:

מלחמה היא לא פתרון

על גדות נהר הטיבר עמד גליאנוס אוגוסטוס קיסר רומא מודאג ומוטרד. הלבנה ניבטה אליו משתקפת מהמים, לבנה מלאה ויפה ואורה נפרש על המים ועל החול. ישב גליאנוס כשרק טוניקת הפשתן הדקה לגופו ורגליו משתכשכות במים הקרים.
השעה הייתה קרוב לעלות השחר, חיילי המשמר השקיפו עליו ממרחק בטוח. המראה היה מדהים אך מעייניו של הקיסר נתונים היו בחלום שהקיצו משנתו זה עתה.
בחלומו ראה את צבאו חונה במדבר, ואת ראשו הכרות מתנודד על חבל הנמתח מעל למחנהו בין שני מצוקים.
המראה היה מזוויע. וקיסר רומאי יודע כי חלומותיו אינם פרטיים, אלא מסר מן השמיים, דבר האלים.
ואם ראשו עשוי להיכרת בקרוב הרי שעליו להתכונן לכך.
בדמיונו הוא ראה לפניו את אביו ולריאנוס נופל בשבי הפרסים. מובס ומושפל. הוא כורע על הארץ כדי שהמלך הסאסאני שבור ידרוך על גבו ויטפס אל גב סוסו.
המראה הזה היה חוזר אליו פעמים רבות מספור, לעיתים בכל יום. פעמים שהמראה היה נוסך בו זעם ותאוות נקם, לעיתים שהיה נוסך בו ייאוש ומורא.
אך הפעם היה המראה הזה קרוב ומוחשי מתמיד.
ראשו לא ייכרת בידי הפרסי הארור. לא. הוא לא ייתן לזה לקרות. משפחתו לא תישא עוד השפלה שכזאת וארצו לא תספוג עוד מהלומה כואבת.
"לוקיוס." הוא הסב את ראשו אחורנית וקרא בקול רגוע לשומר ראשו. "הבהל בדחיפות את קלאודיוס מפקד פרשי העילית, את הקונסול קאיסו אפולוניוס פיליפוס ואת הסנטורים דקימוס ונומריוס. בדחיפות."
"מיד הוד מעלתו." קד שומר הראש והסתלק חיש מהר על סוסו עם שניים מחבריו אל בתי הנכבדים.
כעבור עשרים רגעים נמצאו כולם באחד מן האולמות רחבי הידיים שבארמון הקיסר.
"טוב שבאתם בהתראה כה קצרה." פתח הקיסר ללא שהיות. "אהיה אתכם גלוי לב. לבי אומר לי כי בקרוב מאד רומא תאלץ לטעום ממנת המוות והאבדן. המלך הפרסי לא יושב בשקט מאז האבידות שהנחיל לו אודינתוס מלך תדמור והוא מתכוון לפתוח במתקפת נגד חריפה ולהגיע עד רומא.
האם תתנו לו לבזוז את נשינו וטפינו?".
דממה ענתה לו.
"אני שואל אתכם: האם תתנו לו לרצוח להשמיד ולחמוס ולהמיט חורבן על האימפרייה שלנו!?".
"לא." ענו הארבעה בקול רפה ומאולץ. הן זו עוד גחמה של קיסר עייף ובעל עצבים מתוחים.
"אני לא אתן לו להשפיל שוב את העם שלנו. ולא אושיט אליו את גרוני כדי שישספני בחרבו שיכורת הדמים.
ועכשיו למעשים.
גייסו את כל הלגיונות המוצבים ממזרח לים הגדול ואת כל חיילות העזר והכינו אותם למלחמה. מלחמה גדולה. שילחו מסר לכל לגיונות הצבא הרומי כי המלחמה קרבה היום יותר מתמיד. הכפילו את קצב האימונים, שלשו את רכש וייצור הנשק...".
"הכסף מהיכן?" שאל הקונוסול.
"מה?" כך תגובת הקיסר.
"הכסף. מלחמות עולות כסף. הרבה כסף. מהיכן תשיג אותו? רומא חבה חובות כבדים...".
"...ורבעו את כמות המיסים הנגבים מכל הפרובינקיות". שיסע אותו הקיסר בטון שהזכיר לקונסול את הכלבים הנובחים בחוץ.
"צר לי הוד מעלתו הקיסר..." ניסה הסנטור נומריוס בקול מרוכך ובגישה שונה, "מדי שנה כמות המיסים מוכפלת ולבני הכפרים העניים אין אפילו רבע מהסכומים הנדרשים, בקצב שבו אנו עומדים הממלכה תקרוס ותיעלם גם ללא כל מלחמה, רק ממרידות מעול המיסים. האם לא כדאי להמתין עם המלחמה ולחכות למידע יותר מהימן באשר למתקפתו המתוכננת של שבור?".
"אני אומר לכם ידידיי, אני אומר לכם, המלחמה קרבה ואני חש זאת בעצמותיי. הוא יחריב את רומא היפה שלנו ויהפוך את בנינו ובנותינו לעבדים ושפחות."
"אם כבר מרידות ועבדים ושפחות." הצטרף הסנטור דקימוס לשיחה, זה עתה התקבלה ידיעה כי בפרובינקייה סוריה היהודים העבדים המשוקצים המתועבים המרדנים...". "נו כבר!". "...מתכוננים לפרוץ במרד חדש."
"היהודים?".
"אכן."
"חיות פרא שלא ניתן לעלף, אדוני הקיסר, השלך אותן לכבשן האש." מייעץ הקונסול.
"מרד חדש?" הקיסר שאל ונשך בכוח את יהלום האודם הגדול שבטבעת הענודה על אצבעו.
"לרסק כל ניצן של מרד עכשיו ומיד. ואת כל המועדים לסכנה מכרו לעבדים או גייסו ושילחו לקו החזית הראשון מול פרס."
הסנטור הנהן בצייתנות. ומשתיקת הקיסר הבינו הנוכחים כי הפגישה הסתיימה.
שמש הפציעה ברקיע.

❖

מאז אתמול בלילה לא מפסיק לרדת גשם. אחרי שנת בצורת, כאשר הארץ לא מעלה דבר לבד מדרדרים, השדות לא מצמיחים תבואה והכרמים והפרדסים לא מניבים פירות, עכשיו כשאין כסף לשלם והנוגשים דורשים חובות כבדים, מצא לו הגשם את הזמן לשטוף את הארץ.
בית האבן של משפחת המרא דאתרא היה מהבתים היפים ביותר בעלמא, ובעלמא נמצאו בתים יפים. עתה, לאחר תפילת ערבית בבית הכנסת הגדול התיישבו בני המשפחה לסעוד יחדיו.
"מרד. למרוד עכשיו ברומא." אמר יהונתן והחל נוטל ידיו לסעודה. המים נשפכו מן הכלי על פרקי ידיו וניתכו אל הארץ.
"איך? באבנים ומקלות?", גיחך מידד ונגס בפת. "אתה רוצה שנחזור על הטעות של שמעון בן כוזיבא?".
יהונתן התיישב ובירך על הפת, לאחר שבלע פרוסה ראשונה השיב.
"רומא חלשה היום יותר מאי פעם, זו ההזדמנות לפרוק את עול השעבוד." נימק בקול נחוש ובפנים מזיעות.
"רומא חזקה מספיק כדי לנצח את כל חוטבי העצים, הסנדלרים, מעבדי העורות ושואבי המים של עלמא, ושל היישוב כולו." השיב מידד ולגם מנאד היין.
"אז מה הפתרון שאתה מציע? שנחכה עוד ארבעה ימים והרומאים יבואו להחריב את עלמא?".
"הם לא יחריבו את עלמא."
"הם כן. כנראה שלא ראית את המכשף ההוא, הוא כמעט הרג את אבא." יהונתן פרס מן הצלי פרוסות דקות.
"בנים, מלחמה היא לא הפתרון," הצטרף האב לשיחה, "אלה שמרדו ולא שמעו בקול החכמים קיבלו את עונשם. כל עוד אוני במותניי לא אתן יד למרידות. מרד יביא חורבן על עמנו."
"אז מה אבא, מה הפתרון?" שאל דניאל. נתנאל יונה ודינה שתקו.
"שלחתי שליח לרבי יוחנן לטבריה, להתייעצות, וכן שלחנו שליחים לכל מוקדי היישוב בארץ שינסו להשיג עבורנו את הכסף."
"ואם זה לא יספיק?" שאלה יונה.
"ואם זה לא יספיק" אמר אמציה והחווה בידו כלפי מעלה, "השם שבשמיים יהיה בעזרנו."
בדיוק אז נשמעו נקישות על דלת הבית וצעקות רמות בקעו מבחוץ.
נהוראי ונחמיה הופיעו בפתח, מבוהלים ולחוצים.
"כל השלוחים חזרו."
"ומה בפיהם?".
"אצל כולם אותו דבר. עול המיסים הוכבד בכל הארץ. השלוחים חזרו עם מעט מאד כסף."
"באיזה סכום מדובר?".
"חצי כיכר כסף". אמר נחמיה והשפיל את עיניו.
עיניו של אמציה כבו.