שאלה: בטעימה מיין הקידוש, האם יש עניין לטעום מכוסו של המקדש דווקא?

תשובה: עיקר חובת הטעימה היא של המקדש עצמו, ושיעורה 'מלוא לוגמיו', שהוא 'רוב רביעית' (לפי הגרא"ח נאה – 44 סמ"ק) באדם בינוני. ואם לא טעם המקדש אלא אחד מהמסובים שתה מהיין, בדיעבד יצאו השומעים ידי חובתם.

אך מצווה מן המובחר שכולם יטעמו מהיין. לכן בשו"ע אדמו"ר הזקן מעדיף למזוג מראש כוסית נפרדת לכל שומע, ושכל אחד ואחד יטעם ממנה אחרי הקידוש. ומנהג חב"ד שהשומע אינו מברך, כל עוד לא אירע 'הפסק' בין ברכת המקדש לשתייתו של השומע.

לעומת זה, יש המהדרים לשתות מהיין של המקדש דווקא. ואולי זה טעם המנהג הנפוץ, שאחרי שתיית המקדש מכוסו, הוא מוזג ממנה לכוסות המסובים, כדי שישתו מיין הקידוש.

אלא שכאן נוצרת בעיה, שהיין הזה נחשב 'פגום', מכיוון שכבר שתו ממנו. לכן יש הנוהגים שהמקדש מוזג מהיין לכוסיות המסובים לפני שתייתו (והוא רשאי לעשות זאת ואין בכך משום 'הפסק').

אחרים נוהגים למזוג מכוס הקידוש לכוס אחרת ולשתות ממנה את השיעור הדרוש, ומוזגים לכל השומעים מהכוס המקורית, ואז היין אינו 'פגום'. ויש הנוהגים שכולם שותים מכוס הקידוש עצמה, ואף שהמקדש כבר שתה ממנה, אין הכוס נקראת 'פגומה', כי הכול נחשב שתייה אחת.

מקורות: שו"ע אדה"ז סי' קצ ס"ה, וסי' רעא סכ"ה,כט,ל. קצות השלחן סי' מו בבדה"ש ס"ק לא. שלחן מנחם ח"ב עמ' פג (ודלא כמובא בקצוה"ש סי' עט בבדה"ש יט). וראה ש"ש כהלכתה פמ"ח ס"י-יא, ופסקי תשובות סי' קפב ס"ק ב-ג והע' 14, וסי' רעא ס"ק לו,מ ובהערות.
 

באדיבות "שיחת השבוע"