בעבר כתבתי כי מקובלני מפי חסידים שביחידות הראשונה של כל אחד ואחד חייב להיות מופת והארת רוח הקודש מאת הרבי.

סיפרתי כבר כי כאשר נכנסתי ליחידות בפעם הראשונה בחיי (וגם האחרונה) מיד בתחילת הפ"נ הזכרתי את אבי ואת אמי לברכה, אלא שמתוך התרגשות התבלבלתי וכתבתי את שם אבי בן אביו במקום לכתוב את שם אמו.

הרבי פנה אלי ואמר לי: (באידיש) כתבת כאן את שם אביך ואת שם אביו. מה שם אמו?

עניתי לרבי "רעכיל", זה היה שמה של סבתי הצדקנית רעכיל אייזנבך ע"ה וכך נקראה בפי כל. הרבי מרים את קולו וכמעט צועק לעברי: "אהה?" ואני מגביה את קולי ואומר שוב "רעכיל". הרבי שוב שואל אותי בקול רם מאוד: "אהה? ואני בפעם השלישית מגביה קולי כמעט צועק: "רעכיל".

הרבי מאוכזב מתשובתי, לוקח את העפרון ורושם בצד את שם סבתי. רק כשיצאתי קלטתי שלסבתא יש שם נוסף לא שימושי ביום יום, קוראים לה "חנה רעכיל" ואני בעניי לא הבנתי אל מה תרמוז שאלתו של הרבי שלש פעמים...

•

מופתים רבים מ"היחידות הראשונה" נכתבו בטור זה ולאחרונה שמעתי מופת נוסף מפיו של בעל המעשה הרב מרדכי בייטש יליד כפר חב"ד ואיש ירושלים שבדידו הוא עובדא.

כאשר נכנס בפעם הראשונה ליחידות בעודו נער ובטרם מלאו לו 16 שנה והיה זה בחודש אלול תשל"א, גם הוא מתוך התרגשות כתב את שם אביו לברכה מבלי להזכיר את שם אמו. אביו היה השוחט הנודע והמפורסם הרב משה הלוי בייטש ע"ה מחשובי תושבי כפר חב"ד ובאותם ימים הוא חש ברגלו. הוא ביקש מבנו הת' מרדכי בייטש שנסע לרבי שיבקש ברכה עבורו להחלמה מהירה.

כשהרבי קרא את הפתק הוא שאל אותו ומה שם אם אביך? באותו רגע הת' מרדכי לא זכר כלל את שם סבתו וזאת משום שהסבתא נהרגה על קידוש השם בשואה ושמה כמעט שלא עלה בביתם כפי שהיה מצוי בבתים רבים שנמלטו מהשואה ולא הזכירו את תלאותיהם.

הת' מרדכי אימץ את זכרונו אך ללא הועיל ואמר לרבי שאינו זוכר.

הרבי הציע לו 'להזכר' בשם הסבתא אולי דרך שמות האחיות הגדולות שלו... הראשונה שעלתה אל מול עיניו באותו רגע היתה אחותו הגדולה ממנו הנקראת בת שבע שכן היא היתה קרובה אליו ומתכתבת עמו במכתבים. משום כך הוא אמר לרבי "בת שבע".

כששמע הרבי את השם בת שבע, הרבי אמר לו "און מיר דוכטזיך 'סימה'"! [=ולי נדמה ששמה 'סימה'] וזה שמה של האחות הנוספת של משפחת בייטש שאכן קרויה על שמה של הסבתא סימה.

הרב מרדכי בייטש שהשבוע - ביום ו' כסלו - חגג את יום הולדתו סיפר לי שהיה נוהג להכנס ליחידות בשנות הלמ"דים ביום הולדתו כאשר למד במוריסטאן. כך זכה להכנס ליחידות בהיותו בחור בשנת תשל"ב ובשנת תשל"ג כפי שהיה נהוג בימים ההם שכל אחד היה נכנס ליחידות ביום ההולדת.

אבל מאז לא נכנס ליחידות. ומדוע?

באחת מהיחידויות אליה נכנס, הוא כתב לרבי בפתק כי למרות שהוא לומד חסידות ומתפלל ומתאמץ לא נעשה בו שינוי כנדרש והוא חש שהלימוד אינו פועל עליו.

באותו רגע הרבי הרצין ביותר ופניו הפכו כמו באמירת מאמר תוך שהוא אומר לו: "עליך ללמוד 'עבודהדיק'ע מאמרים' [=מאמרים העוסקים בעבודת השם] וכפי שכתוב במאמר פלוני בלקוטי תורה".

כיון שהוא לא רשם את שם המאמר שהרבי אמר לו הדבר נשכח ממנו ושנים רבות הוא מצטער בליבו שלא רשם מיד בצאתו את אותו 'דיבור המתחיל' של המאמר.

יחד עם חבריו עמם למד חסידות ועמם התוועד, הם הגיעו למסקנה שהם אינם רציניים דיים בעבודתם ולכן הם לא מצליחים לשנות את מהותם הפנימית. כיון שכך הם קיבלו החלטה שכל עוד לא יחול בהם שינוי פנימי הם לא יבזבזו את זמנו היקר של הרבי ולא ייכנסו ליחידות. 

ה'הרגש' שלהם אמר כי הכניסה ליחידות לשמוע מהרבי את דרישותיו מהם עומדת בסתירה פנימית לדרגה בהם הם עומדים ועליהם להכין עצמם בצורה יותר רצינית לפני שיכנסו לקודש הקדשים - אל הרבי בחדר היחידות.

•

כינוס השלוחים ממנו חזרנו לפני עשרה ימים מותיר רושם עצום ובל ימחה. חסידי חב"ד ידועים בפרסום פעילותם ועשייתם המבורכת וזאת לאור הוראת הרבי ש"מצוה לפרסם עושי מצוה" וככל שיפרסמו את הפעילות היא תתגבר כי ממנו יראו וכן יעשו.

אי לכך נוצר רושם שכל העשיה החב"דית מפורסמת ומוכרת, אך כאשר סובבים בין השלוחים היקרים בעת הכינוס מתברר כי רוב הדברים הנפלאים אינם מתפרסמים והדברים שרואים אור הם רק המיעוט.

ביום נסיעתי חזרה לישראל פגשתי את בן דודי הרב שמעון בן ציון אייזנבך שליט"א מטורונטו ודרשתי בשלומו ושאלתי למעשיו. בתגובה הוא מעביר לי סרטון של מקוה מפואר ביותר בסטנדרטים הגבוהים ביותר בבחינת תפארת שבתפארת ובדרך אגב מספר לי כי המקוה הזו הולכת להסתיים בתקופה הקרובה והיא נבנית בעיר הוואנה שבקובה!

בן דודי איננו יכול לגור בקביעות במדינת קובה שכן היא מדינה קומוניסטית והיא מגבילה את חרות הבאים בשעריה, לכן עליו לעבוד בשלט רחוק. ממקום מגוריו בטורונטו הוא מפעיל מערך שלם של הפצת היהדות והחסידות בקרב היהודים המצויים שם.

לאור הפעילות המתרחבת שם משנה לשנה הוא הבין שהוא חייב להקים שם מקוה כדי לקיים את החיים היהודים במקום. הוא נטל על עצמו את מלאכת גיוס הכספים ובמרץ בלתי נדלה הוא בנה שם את המבנה המפואר אותו יחנוך בקרוב.

כמוהו עוד מאות ואלפים של שלוחים פועלים בעקביות, בנחישות ובמסירות נפש הרחק מאור הזרקורים ומבלי שאיש ידע עליהם אבל בסופו של דבר העשיות הללו מצטרפים לנחשול ענק שיציף את העולם כולו ויתקן אותו במלכותו יתברך והכל כמובן בכוחו של המשלח שנהנה לראות את שלוחיו פועלים ומקיימים את רצונו.