לפני 60 שנה, בי"ד כסלו תשכ"ג, שיגר הרבי מכתב כללי אל כל המשתתפים והמשתתפות בהתוועדות י"ט כסלו. נושא המכתב: "קול ילד בוכה". כך סיפר הרבי את הסיפור וזה מה שלמד ממנו:

קול ילד בוכה.

רבנו - אדמו"ר - הזקן, גר בביתו גם בנו (ממלא מקומו) רבנו דובער, אדמו"ר האמצעי. רבנו דובער הצטיין בכוחות התרכזות העמקה ודביקות מאין כמוהו. בעת לימודו או תפלתו לא הי' מרגיש כלום מהמתרחש סביבתו.

פעם, בהיות אדמו"ר האמצעי שקוע בלימודו, וקרן זוית בחדרו היתה עריסה ובה תינוק, נפל התינוק מתוך העריסה ופרץ בבכי, אבל אדמו"ר האמצעי לא הרגיש בדבר.

אולם, אביו, רבנו הזקן, אף שדירתו היתה בקומה העליונה וגם הוא הי' שקוע באותו שעה בלימודו, שמע צעקת התינוק. הפסיק לימודו וירד ונכנס לחדרו של בנו, הרים את התינוק, טיפל בו והרגיעו והשכיבו בעריסה, ולא זז משם עד שראה את נכדו בשלוה.

ועדיין לא הרגיש רבי דובער לא באביו ולא בבנו. לאחר זמן ובשעת הכושר הוכיח רבנו הזקן את בנו בהסבירו אשר לא זו הדרך להיות שקוע בעניני לימוד וכו' עד כדי כך שאין שומע קול ילד בוכה.

הרבי בהתוועדות י"ט כסלו תשכ"ג

* * *

סיפור זה נמסר מדור לדור, ונמסר לנו ביחוד - ע"י כ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו, ובודאי שישנם בסיפור הוראות מעשיות לדורות אלה, ולנו, בתוך כלל ישראל, ביחוד. - אחת ההוראות היא:

אין לו לאדם להיות כל כך שקוע באיזה ענין שהוא, ויהי' אפילו ענין הכי נעלה, עד שלא ישמע קול ילד בוכה בקרבתו או בסביבתו ואפילו בריחוק מקום. קול ילד בוכה צריך שיגיע לכל אחד ואחת ובאופן שיפסיק השומע מענינו, יטפל בילד הבוכה ויעשה כל התלוי בו למלאות החסר לילד.

בתקופתנו זו ביחוד רבים התינוקות והילדים שמאיזו סיבה שהיא "נפלו מעריסתם" נותקו (או שמלכתחילה לא היו) ב"עריסה" יהודית אמיתית, והם בוכים - בקלא דאשתמע, או בקלא פנימאה דלא אשתמע - מתוך מצוקת נפשם, שהיא חלק אלוק' ממעל ממש ורעבה וצמאה לדבר ה' ולתורתו ומצוותי', ואין מי שיטפל בהם וימלא מחסורם בחינוך על טהרת הקדש.

וכן רבים אחינו בני ישראל, אשר אף שגדולים הם בשנים, אבל קטנים הם או גם תינוקות - בהנוגע להתורה שהיא חיינו ולקיום מצוותי', ואם הם אינם רואים ומבחינים - מזלייהו חזי ובוכים מתוך מועקה נפשית - שלפעמים גם לא ידעו פשרה, ורק שמרגישים הריקנות האיומה אשר בחייהם, חיים ללא כל תוכן ומטרה ראוים לשמם.

אסור להעלים אוזן משוועתם של ילדי ישראל אלו, בין הילדים בגיל, בין ה"ילדים" בדעת תורה ומצוה, ולכל אחד ואחת מופנית ההוראה, הציווי והפקודה:

אל תחטאו בילד. הפסיקו כל עסק אחר שלכם וטפלו בילד והשיבוהו אל אביו, אבינו אב הרחמן, ילמוד תורת אבינו ויקיים מצותיו ואז יחי' חיי עולם, חיים מלאים, שלמים וטובים.

*

בהוספות ל'שיחות קודש' תשכ"ג מובאים ראשי דברים מיחידות שאירעה בערב שבת ח' טבת תשכ"ג:

כ"ק אדמו"ר שליט"א תבע ממנו שיפרסם הענין ד"קול ילד בוכה". וסיפר לו כ"ק אדמו"ר שליט"א שישנו עתון באה"ק (שנקרא "למרחב"), ושמה הדפיסו מכתב כ"ק אדמו"ר שליט"א (ע"ד הנ"ל), ובסוף הוסיפו ג' שורות משלהם שבהם תבעו איפה הייתי (- היינו כ"ק אד"ש) בעת שהיה ילד בוכה (הכוונה ליוסל'ה), והם חושבים שהדפיסו את המכתב בשביל הג' שורות, היינו שהעיקר הוא הג' שורות, ובאמת הוא להיפך – (שהדפיסו זה בשביל) שהמכתב יתפרסם.

עד כאן.

כלומר: כותב המכתב חשב שהוא מצטט את מכתב הרבי כדי לכתוב לאחריו את ה"ג' שורות שבהם תבעו איפה הייתי", אך האמת היא שהדפסת המכתב היא בשביל שדברי הרבי וסיפורו אודות אדמו"רי חב"ד יפורסם.

*

בעיתון למרחב מיום א' כ"ו כסלו תשכ"ג נדפס במדור "קוראינו כותבים" מכתב מאחד הקוראים בשם אבנר כ"ץ, כה נכתב בו:

בכיו של ילד

נקלע לידי תדפיס שראה אור ע"י חצרו של הרבי מלובביץ' הרב מנחם מנדל שניאורסון, ובו דברי ברכתו של הרבי ל"חג הגאולה", שנערך לפני מספר ימים בכפר חב"ד, כמסורת חסידי חב"ד שנה שנה. דברי הברכה פותחים בסיפור יפה על חיי הרב הזקן, ראש וראשון לחסידי חב"ד, ובנו. שניהם גרו בבית אחד. בנו של "האדמו"ר הזקן", "האדמו"ר האמצעי", שקוע היה בלימודו ולא שמע שבנו נפל מעריסתו ובכה. אך לא כן "האדמו"ר הזקן", שישב אותה שעה בקומה העליונה. הוא שמע את בכי התינוק, אף על פי שגם הוא שקוע היה בלימוד, ירד למטה, הרים את נכדו והרגיעו, החזירו לעריסה ורק אחר כך פנה בדברי כיבושין אל האב והסביר, שאין לשקוע בלימוד כדי התעלמות מבכיו של תינוק.

עד כאן הסיפור, ולדעת הרב שניאורסון יש לו מוסר השכל כפול. ראשון – ששום עניין, אפילו הנעלה ביותר, לא צריך להסיח את דעת הבריות מבכיו של ילד; שנית, יש בתקופתנו הרבה ילדים, אשר נפלו מ"עריסתם" היהודית, והרי הם בוכים, בין ביודעים ובין בלא יודעין, בין ב"קלא דאשתמע" ובין "בקלא פנימאה דלא אשתמע" – ויש להאזין לבכיים.

כדאי היה לשאול באותה הזדמנות, מדוע לא היה קשב בחצרו של הרבי בניו-יורק לבכיו של ילד אחד, אשר נשמע לא מכבר, בין "בקלא דאשתמע" ובין "בקלא דלא אשתמע", לגמרי לא הרחק משם. ואותו ילד בכה משום ש"נפל מעריסתו", פשוטו כמשמעו, לומר – הורחק בזדון מאמו ומבית אביו?

אבנר כ"ץ

תל-אביב