בגיל 90 ו-33 שנות שליחות: ראיון עם הרבנית לאה אבלסקי
הרבנית לאה אבלסקי הייתה נערה צעירה שהתגוררה בעיר צ'רנוביץ שבאוקראינה (אז בוקובינה) כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. הוריה נלקחו למחנות השמדה, ואילו היא נלקחה לבית יתומים רוסי. באותן שנים, בהן גדלה כיתומה ללא הורים, היא חלמה תמיד לבנות בית בארץ ישראל, מתוך הבנה שזהו הייעוד של העם היהודי. דבר לא הכין אותה לכך שכעבור שנים היא תשוב לאוקראינה על מנת להקים בית חב"ד; איש לא לחש באותם ימים באוזנה של הנערה הנלחמת על חייה, כי היא עוד תזכה לאריכות ימים, ותהפוך לשליחה המבוגרת ביותר בעולם.
במלחמה, ללא אב ואם
השנה חגגה הרבנית אבלסקי את גיל תשעים, ובשיחה שאנו מקיימים עימה היא נזכרת בשנות המלחמה הקשות שעברו עליה כנערה. "כשהייתי בבית היתומים הבנתי היטב מהי שמירת מצוות", היא מציינת, "ואני זוכרת כיצד שבחג הפסח סירבתי לאכול, כי היה ברור לי שיש באוכל חמץ. המורה לאנגלית שמה לב שאני לא אוכלת, והיא ניגשה אליי בחשאי ונתנה לי מצה שהחביאה במעילה. 'גם אני יהודייה', היא הפטירה לעברי ונעלמה.
"בהמשך", מוסיפה הרבנית, "העבירה אותה מורה מסר לאדמו"ר מסקולען – הרב הצדיק אליעזר זוסיא פורטוגל זצ"ל, על כך שיש נערה בבית היתומים וצריך להציל אותה. האדמו"ר אכן דאג להוציא אותי משם, כמו שהציל רבים נוספים, והפכתי לבת בית אצלו עד החתונה".
גם בימים של אחרי המלחמה, כאשר הפכה הרבנית אבלסקי לכלה, עדיין הייתה הסכנה גדולה. "כמעט מידי יום הסתובבו שוטרים בין בית לבית כדי לחפש אנשים ללא אשרת שהייה", היא מתארת, "בכל פעם שנשמעו דפיקות על הדלת היה הלב שלי צונח, והייתי רצה להתחבא מתחת למיטה עד יעבור זעם. 40 שנה לאחר מכן, כשהגעתי שוב לאותו אזור, כחלק מהשליחות, הזדעזעתי לראות את השוטרים בדיוק באותם מדים בהם היו לבושים אותם שוטרים שרדפו אותנו אחרי המלחמה. בכל פעם שהייתי יוצאת לרחוב ומבחינה בהם, הרגשתי שהגוף שלי מתאבן והייתי חוצה את הכביש במהירות. כיום אני מרגישה ברוך ה' את הנקמה הגדולה בנאצים, בזכות המשפחה הגדולה שזכיתי להקים יחד עם בעלי, והעובדה שצאצאיי הרבים אינם צריכים להתמודד עם מה שהתמודדנו אנו".
שליחות עם נכדים ונינים
למולדובה הגיעה הרבנית עם בעלה לפני 33 שנים, עם נפילת הקומוניזם. "למעשה, אנחנו השליחים הראשונים שנשלחו על ידי הרבי מליובאוויטש למדינות חבר העמים", היא מספרת.
ההחלטה לצאת לשליחות לא הייתה פשוטה עבורם. "היו אלו רק הימים הראשונים של נפילת הקומוניזם והחששות בלב כולם היו כבדים מאוד", מסבירה הרבנית. "היה ברור שהסיכון בשליחות גדול. באותם ימים עמד בראש מערך הפעילות במדינות חבר העמים ארגון 'עזרת אחים' והוא ערך מיפוי דקדקני כדי למצוא משפחה שתתאים לפיילוט של שליחות במקום זה. כשפנו אלינו והסבירו שהגיעו למסקנה שאנו מתאימים לתפקיד, עדיין לא היה ברור לנו שאכן ניקח אותו על עצמנו. כי עדיין לא היה ברור מה תהיה תגובת הרבי לרעיון. אך התשובה הגיעה מהר מאוד: 'מסכים, אזכיר על הציון'. מאז כל השאר היסטוריה.מהרגע שבו הגיעו בני הזוג למולדובה הם נדרשו לפעול בלי הפסקה. "היינו צריכים להמציא את הגלגל, בכל המובנים", מסבירה הרבנית, "אנחנו היינו חדשים בשביל אנשי המקום, והמקום היה חדש עבורנו. כל הכנת אוכל כשר הייתה מאמץ אמיתי, על אחת כמה וכמה שהיה מדובר בסעודות שבת לעשרות אנשים. אגב, במהלך השנה הראשונה נאלצנו לעבור למעלה מעשר דירות, כאשר הסיבה המרכזית הייתה חוסר הנוחות של המשכירים מכמות האנשים שהגיעו אלינו בסעודות. העבודה הייתה קשה ובלתי פוסקת, אבל מה שנתן לנו כוח להמשיך למרות הקשיים זהו הפידבק שקיבלנו מהקהילה. הם כל כך שמחו שהגענו וממש ראו איך שהם רוצים להכיר את היהדות ולהיות חלק מעם ישראל. מאות אנשים עברו דרך בית הכנסת מידי יום ביומו, כל אחד וצרכיו. ההתקרבות הגדולה הזו היא שנתנה לנו כוח להמשיך".
"כשהגענו למולדובה הייתה במקום קהילה שמנתה כ- 100 אלף יהודים, כמעט ללא סממן של יהדות. בעלי הפך להיות רבה הראשי של מולדובה, והוא החזיק בתפקיד עד יום פטירתו. יחד החיינו כאן את השממה – החל ממוסדות חינוך, עבור באוכל כשר, וכלה בכל מה שהקהילה היהודית זקוקה לו. כיום מונה 'חב"ד מולדובה' ארבע משפחות של שליחים המשרתים את כל יהודי הקהילה – כולם צאצאים שלנו, נכדים ונינים, ובראש המערכת עומד בני הרב זושא המשמש כיו"ר הקהילה. מרגש אותי מאוד לראות את האמפריה שזכינו להקים, ובכלל – עצם המחשבה על כך שכניצולת שואה שנלחמה על חייה זכיתי להקים בית עם מאות נכדים ונינים גורמת לי לאושר אינסופי מידי יום ביומו".
פעילות אינסופית
הפעילות כיום במולדובה הינה מגוונת ביותר. הרבנית מפרטת: "יש לנו גם מטבח כשר המספק אוכל לנצרכים, וכן גן ילדים, בית ספר של יום ראשון ומועדון לנוער. אנו מציעים לאורך כל השנה גם תכניות לנשים ולסטודנטים, וכן יש לנו פרויקט של ביקור קשישים בביתם וסיפוק אוכל חם ושאר צרכים. בנוסף, זכינו לאחרונה לשפץ בית כנסת מרהיב ביופיו, בו מתקיימות מידי יום שלוש תפילות.
"אנחנו גם פועלים מחוץ לגבולות מולדובה, בעיר בעלץ ובמחוז הבדלני טרנסניסטריה, שם יש לנו בית כנסת פעיל. לאחרונה גם הקמנו בשיתוף מרכז רבני אירופה מרכז חסד בקישינב ובטרנסניסטריה, שם ניתן לשאול ציוד רפואי. בשנה שעברה, כשפרצה המלחמה, פתחנו גם בית חב"ד בשדה התעופה שמסייע לפליטים ולתיירים. אנו זוכים להגיש דרכו כל כך הרבה סיוע, עד שהחלטנו להמשיך בו גם אחרי שהמלחמה תסתיים, עד ביאת משיח".
ואיך השפיעה עליכם המלחמה עם רוסיה?
"השנה האחרונה הייתה שנה שלא אשכח לעולם. מתחילת המלחמה עברו אצלנו בבית הכנסת למעלה מ-20 אלף פליטים ואנשים שעשו את דרכם לאוקראינה ובחזרה. עסקנו בהצלת נפשות של ממש. דאגנו לאנשים למקומות לינה, אוכל וטיפול רפואי. הקמנו בשיתוף עם זק"א מיני בית רפואה שדאג לחולים שטיפול רפואי מנוחה ואוכל מפנק שייתן להם את האפשרות להמשיך בדרך. בימים אלו אחרי שרוב האנשים כבר הגיעו למחוז חפצם והתאקלמו, אנו מקבלים מכתבי תודה והרבה אימיילים, בהם אנשים מודים לנו על הסיוע שהגשנו להם. בנוסף, יש כמה מאות פליטים שבחרו להישאר במולדובה, והם מקבלים מאתנו את כל השירותים בחינם, ללא תמורה". רגע לפני סיום השיחה, נזכרת הרבנית במאורע מרגש במיוחד: "לפני מספר שנים הגיע לביקור במולדובה לקברי אבות האדמו"ר מסקולען, הרב ישראל פורטוגל ז"ל, בנו של האדמו"ר שהציל אותי. האדמו"ר כמובן הכיר אותי ואת בעלי באופן אישי ומאוד שמח לפגוש את בעלי, הם ערכו יחד טיש עבור יהודי הקהילה והחסידים שהתלוו, ובמהלך הדרשה שנשא האדמו"ר הוא ציין שהוא רואה בכך סוג של סגירת מעגל של ממש, כאשר אנחנו אלו שמחזיקים היהדות במקום זה, ואף הביע את רצונו להיות שותף בפעילות. גם אני הרגשתי סגירת מעגל מדהימה, וניצחון ענק על כל אלו שרוצים בכל דור ודור לכלותינו".
מאפשרים לכם לקבל
