בין סליחות לקינות

אחר חצות מוצאי-שבת-קודש זה, יקומו כל קהילות אשכנז והחסידים לאמירת סליחות ויכריזו "במוצאי מנוחה קדמנוך תחילה הט אזנך ממרום יושב תהלה לשמוע אל הרנה ואל התפילה".

למרות שגם אמירת סליחות בחודש אלול וגם אמירת קינות בתשעה באב נאמרים אצל יהודים ייראים ושלמים בבכי על החורבן: קינות על חורבן בית המקדש הכללי וסליחות על חורבן המקדש הפרטי של הנשמה האלוקית (בחטאים ועוונות) - יש הבדל עצום ביניהם:

הבכי בתשעה באב הוא מצער וכאב על חורבן וגלות ישראל והשכינה הקדושה; אבל הבכי בסליחות הוא מהתרגשות על גילוי הנשמה הטהורה שבלב היהודי, גילוי המקדש הפרטי שבלב כל יהודי שאינו חרב, והוא נותר בנוי במלוא עוזו ותפארתו בלבינו פנימה לנצח נצחים.

אין הבכי בסליחות מצער החורבן אלא מהתחדשות והתגלות האור האלוקי בתפילות ובסליחות בימים הנוראים, כה אמרו החסידים הראשונים: "צריך להזהר שהבכי של סליחות לא יהיה מחמת עצבות וצער, אלא מהתעוררות לקדושה ושמחה של מצווה לעבודת הבורא".

המקום המתאים לבקש סליחות

כשבני ישראל נכשלו בחטא החמור ביותר, חטא העגל, שבגינו נגזרה גזירת כליה לא-עלינו, עמד משה רבינו וביקש רחמים והתחנן בפני הקב"ה שימחול ויסלח לישראל.

או אז לימדו הקב"ה שלצורך בקשת רחמים וסליחה צריכים לקרוא את שלוש עשרה מדות הרחמים "וקראתי בשם ה' גו'", ואז "וריחמתי את אשר ארחם", יתכפר לחוטאים.

והוסיף הקב"ה ואמר שבקשת הרחמים היא כאשר "שמתיך בנקרת הצור". ויש להבין מה ענין "נקרת הצור" ששם מקום הכפרה?

ניצוץ אש מוסתר במעמקי הצור

"נקרת הצור" רומז לאבן-צור שממנו מבעירים אש על-ידי שמכים בו ויוצא ניצוץ אש. ויש הבדל גדול בין "אש גלויה" הנראית לעין ל"אש מוסתרת" הטמונה באבן צור החלמיש:

כדי שאש גלויה תתקיים היא זקוקה לשני תנאים: 1) שיהיו חומרי בעירה שתאחז בהם (שמן, עצים וכדומה). 2) שיסולקו דברים המכבים אותה (מים, עפר וכדומה);

אבל האש הטמונה באבן צור אינה זקוקה לשום תנאים כדי להתקיים ולא להתבטל, היא קיימת לנצח גם אם לא יהיו חומרי בעירה, אין שום דבר שיכול לבטל אותה, אפילו אם האבן תונח אלפי שנים במים נוכל להפיק ממנה אש. צריך אמנם לחפש עצות ודרכים איך להוציא ולגלות את ניצוץ האש המוסתר שבה, אך כשבסופו של דבר האבן תתיבש ונכה בה - מיד יפרוץ ניצוץ תבערת האש.

כל זאת משל על הנשמה אלוקית הקדושה שבכל יהודי. כי שתי רמות באהבת ויראת ה':

אש האהבה והיראה החיצוני, האש הגלויה הזקוקה לשני תנאי-קיום כדי להתקיים: 1) חומרי בעירה להאחז בהם - תורה ומעשים טובים. 2) סילוק דברים המפריעים ומכבים - שלא יהיו חטאים ועוונות המכבים אותם.

אש האהבה ויראה הפנימי, האש הנסתרת והתמידית, הטמונה בלב לנצח נצחים ואינה תלויה בשום דבר, אפילו שאין שום דבר רוחני קדוש להאחז בו, כי אפילו הפושע הגדול ביותר, שאין בו שום תורה ומצוות והוא עובר על כל התורה והמצוות - אין אש זו של אהבה ויראה נעלמת ממנו, היא נותרת בקיומה במעמקי לבו!

זה סוד דברי הנביא ישעיה "הביטו אל צור חוצבכם": לפי הפשט דבריו מכוונים לאבותינו ואמהותינו הקדושים, אברהם ושרה כו', אך בעומק הדברים הדברים מכוונים להבטה לשורש הנסתר שבמעמקי לב כל יהודי, לנשמה הקדושה והטהורה שבו (ובעצם שני הםירקושעם תלוים זה בזה. ואכ"מ).

עבודת האדם אינה ליצור אש חדשה, אלא להסיר את הכיסויים המעלים ומסתירים את האש הפנימית המנסתרת שבלבו.

לכן אמר הקב"ה למשה שכאשר "ושמתיך בנקרת הצור" - כשיתגלה ה"צור" של כל יהודי, נקודת היהדות הפנימית שבלבו פנימה, הוא יתעורר בתשובה ויתכפרו חטאיו ואפילו החטאים הקשים ביותר, כחטא העגל.

עת רצון באמירת סליחות

עת רצון מופלאה ומיוחדת היא באמירת סליחות, שאז מתגלה הניצוץ הקדוש שבלב כל יהודי, עצם הנשמה הקדושה - לכן מתעוררים וממעמקי הלב פורצת בכיה של אהבה ויראה אדירה ועצומה מעצם הנשמה, להתקרב להקב"ה ולעובדו באמת ובתמים ולזכות באמת האלוקי שתתגלה בעולם, במהרה בימינו בגאולה השלימה.

אדמו"ר מהוריי"צ סיפר שבליובאוויטש ערכו התוועדות במוצארי שבת קודש שלפני אמירת סליחות, והיתה התעוררות והתלהבות גדולה ועצומה עד כדי כך שלאמירת סליחות "התנדנדו"... מה"עד דלא ידע" של ההתוועדות... מתוך מתוך להט והתלהבות בחום ומרץ של קדושה. מנהגו של הרבי לצאת לאמירת סליחות אלו בבגדי שבת-קודש, כי זו עת רצון מיוחד ומופלא של התגלות האלוקית נעלית ביותר.

ומעלה מיוחדת בסליחות השנה, אומר הרבי (התוועדויות תנש"א, ד,327) שיש בה שתי שבתות של סליחות – כפלים לתושיה.

מקורות - לקוטי תורה, אחרי, כו,ג.

תגובות והערות-הארות יתקבלו בשמחה, למייל: [email protected]