הרב נחום שמריהו ששונקין הגיע ללמוד בישיבה בליובאוויטש בשנת תרס"ו ולמד בה עד שנת תר"ע. בשנת תרפ"ג נשלח על ידי הרבי הריי"צ לבאטום שבגאורגיה ושימש בה כרב הקהילה. בשנת תש"י עלה לארץ ישראל ושימש כרבם של חסידי חב"ד בירושלים, נפטר בי"ט מנחם-אב תשל"ה ונטמן בהר הזיתים בירושלים.

בפרק "מראה כהן" בספר "זכרונתי" מתאר הרב נחום שמריהו ששונקין את השבת בצילו של האדמו"ר הרש"ב בליובאוויטש:

אם על כל אדם אמרו רז"ל: "אינו דומה מאור פניו של אדם בחול, למאור פניו בשבת" – כל שכן הרבי. ביחוד בשבת, לפני אמרו מאמר החסידות, היו פני קדשו מאירות מהחכמה האלוקית אשר בקרבו, כנאמר: "חכמת אדם תאיר פניו", ובפרט בשבת היו פני קדשו מאירות ביותר.

הוא היה גבה קומה, משכמו ומעלה גבוה מכל העם. בחול היה הרבי חובש כובע של משי, ובשבת חובש היה כובע עגול, "שטריימל״ של סובל מהודר. כשהיה יוצא מביתו שבחצר אל האולם, לאמר את המאמר, היה לובש בגד משי עליון על כתפיו ומטפחת משי צחה לבנה כשלג כרוכה על צוארו.

אך נשמעו פעמי צעדיו של הרבי, מיד הושלך הס. הנגונים פסקו ופני הכל פונים מזרחה. וכשהופיע נדמה היה כי מלאך ה׳ צבאות הופיע באולם. הוא היה נכנס במתינות, עיניו מפיקות חן, ויושב על הכסא לנוכח אלינו. גם בנו חבש בשבת כובע עגול, "שטריימל", מסובל.

מנהגו היה לכרוך על ידו הימנית מטפחת אדומה. אבל פשר הדבר לא נדע. אולם כבר העיר עליו בנו, כי כל תנועותיו של הרבי הין מיוסדות על איזה טעם נגלה או נסתר.

זמן מה היה יושב בדומיה, כשהרבי ובנו מסתכלים זה בזה. אחר־ כך היה פותח בקול חרישי את המאמר. מרגע לרגע גבה קולו, עד שהפך לקול אדיר חוצב להבות אש. פניו פני להבים ודומיה שוררת בכל הזמן של אמירת המאמר הכל עשו אזנם כאפרכסת לשמוע דברי קדשו של הרבי. מחזה נהדר זה היה נמשך. בדרך כלל, לא פחות משעה וחצי, ולפעמים כשעתיים. המאמר היה עושה רושם אדיר על כל השומעים - ואפילו על אלה שאזנם לא שמעה מעולם ברר חסידות. הדברים הקדושים שיצאו בלהבת אש קדש, מלב קדוש, היו חודרים אל הלבבות.

השומעים היו עומדים צפופים - פרט לאחד שעמד תמיד מחוץ לקהל השומעים. הוא היה ירא מאד שמא יבלבלו אותו, ולכן - עמד מרחוק, בעינים עצומות, ידו על מצחו, ומקשיב רב קשב לכל מלה והגה היוצאת מפי קדש הרבי. אחד ומיוחד זה היה ״שילם״ שלנו.

לאחר שגמר הרבי את המאמר, התפלל כל הקהל ערבית, ולאחר התפילה הלכו רוב התלמידים והאורחים לקיים סעודת שבת. אך מספר מסוים של תלמידים ואורחים, היה מתקבץ ומתכנס למקום אחד, כדי לחזור על המאמר. הללו היו חוזרים על המאמר בלשונו ממש. היו בין התלמידים בעלי כשרון ובעלי תפיסה נעלים שקלטו היטב את המאמר. בימי, היה בתחלה רק ישראל נח הקטן ("הקטן" – משום שהיה ישראל נח אחר שהיה גדול ממנו), ואחר כך נתוסף עוד אחד, בעל כשרון מיוחד בתפיסה חזקה, ואלתר פוצ'יפר שמו – הוא הרה"ח ר' אלתר שימחוביץ ז ״ל. אך החוזר העיקרי היה שילם. אף שלא ניחן בכשרון התפיסה כמותם, אך ביגיעתו העצומה והנהירה לשמוע, להאזין ולהקשיב – הצליח לדעת את המאמר טוב מכולם. הוא היה פותח בחזרה על המאמר והם היו עוזרים לו. מכאן אתה למד כמה גדולה היגיעה, כמאמר רז"ל: "יגעת ומצאת תאמין", כי שילם, ביגיעתו העצומה – עלה במעלות על כל בני גילו!

הרב ששונקין עם קרובי משפחה