אלישיב הכהן קפלון

קרית גת, תשפ"ג

טור בעניני השעה: "הנני מביא אותם מארץ צפון".

רוסטוב

כך זה (כמעט) נגמר...

אלישיב הכהן קפלון

בתקופה זו צופה העולם, לעתים במתח ולעתים באדישות, במלחמה מלאת התהפוכות שהגיעה לעולם בהפתעה לא מזמן, ומנסה לנחש מה יהיו מהלכיה הבאים של רוסיה, והאם אכן תשפיע המלחמה על כלכלת ואף על בטחון העולם כולו.

כיהודים, ובודאי כחסידים, עלינו לחבר אירועים בכלל אל שורשם וסיבתם – ההשגחה העליונה, ובפרט כאשר מדובר באירועים שבהם יש מעורבות (שתלך ותגבר) של המדינות הגדולות בעולם. על כך ציטט הרבי כמה פעמים את דברי רז"ל "אם ראית מלכויות מתגרות זו בזו – צפה לרגליו של משיח". תוקפם של דברי חז"ל אינו משתנה בשל כך שמשיח לא הגיע בעבר כאשר אירעו מלחמות, וכידוע שענין הגאולה "לבא לפומא לא גליא", והוא מהדברים המכוסים וכו'. אנו גם יודעים שהרבי התבטא בתשנ"ב שהגאולה היתה צריכה כבר לבוא מזמן!

לכן, מתוך אמונה בדברי הרבי, שאנו כבר בדור הגאולה, ועאכו"כ כאמור, שהגאולה היתה בכלל אמורה לבוא מזמן, ומתוך הישענות על דברי חז"ל והוראתם במצב כזה: "צפה לרגליו של משיח!" – אנו מצפים לגילוי המשיח והגאולה, כשנזכה גם לצפות בעינינו בכל תהליך הגאולה האמיתית והשלימה, בקרוב ממש.

*

לפני עשרים שנה בימים אלו חוויתי אירוע חריג בחיי השליחות ברוסטוב: בהיותי בביקור בארץ הוזהרתי שלא לחזור למקום השליחות, משום שהשלטונות בעקבותיי...

למעשה, נותרתי עם משפחתי במקום השליחות אחר כך כחצי שנה נוספת, עד ח"י בניסן תשס"ג.

מה בדיוק קרה שם - לא אדע, אבל להלן אעתיק מתוך ספרי "בתוך הגולה" את הקטע המספר על פרשייה זו, שתחילתה בז' מרחשוון תשס"ג, עד לסיומה הזמני ביו"ד מרחשוון, כאשר שוחררתי ממעצר הבית שבו שהיתי שלושה ימים. כך שזכיתי לשבת בכלא הרוסי כגדולי החסידים בבריה"מ; נו, באופן סמלי כמובן. הרב לאזאר אמר לי אז בהלצה שעוד יציינו את היום הזה בעתיד, והריני בזאת לקיים את דברי הרב...

על רקע המלחמה המתרחשת כעת, מקבל התאריך הנ"ל משמעות נוספת, בשל הנסיבות שהביאו אז לתחילת גירושי מרוסיה. ואכ"מ.

לפני כמה חודשים הוצאתי לאור "תשורה" בשם "רוסטוב – כך זה התחיל...". כעת אנו עוברים לפרק הבא: "רוסטוב – כך זה (כמעט) נגמר...".

ובעז"ה לקראת יום הגירוש גופא, ח"י ניסן, יצא לאור בל"נ ובשעה טובה ומוצלחת... הפרק האחרון "רוסטוב – כך זה נגמר...".

כמובן שהפעילות ברוסטוב נמשכת על ידי השלוחים שם (הרב דנצינגר והרב סטולין שי'). כיון שרוסטוב סמוכה לגבול עם אוקראינה, יש לאחל לשלוחים שם שהחזית לא תתקרב אליהם יותר מדי... ויהיה שקט לכל בני ישראל בכל מקומות מושבותיהם, משני צדי החזית.

"...בקום עלינו אדם"

באמצע שנת תשס"ב (2002) החלו לנשב רוחות רעות:

בתחילת תמוז באותה שנה התראיינתי לעיתון "וועצ'ערניע רוסטוב" שאינו אוהד יהודים, אך הוא הנפוץ ביותר. הכתבה הייתה לכאורה מוצלחת מאד ונכתבה בהערכה, אך התמונה שלי הייתה מרוחה לרוחב באמצע כפולת העמודים המרכזיים, בצורה שעיוותה את צורת הפנים! מקרי לחלוטין? תשמעו את ההמשך: הופנתה אלי שאלה בדבר המוסלמים בעולם. באותו רגע שכחתי שגם ברוסטוב חיים כשבעים אלף מוסלמים, ועניתי שהאיסלאם הוא סכנה לעולם. נפלתי בפח שטמן לי המראיין. לא הועילו הסבריי לאחר הופעת העיתון כי התכוונתי לאיסלאם הקיצוני. בראותי כך ביקשתי מהמזכיר להרים טלפון ישירות ללשכת ה'מופתי' של רוסטוב, ולבקשו להיפגש כדי ליישר את ההדורים. הוא דווקא הסכים בחפץ לב, ואף הואיל לבוא לבית הכנסת. הפגישה נערכה במשרדי תוך הבעת כבוד הדדי, ושוחחנו באוירה טובה על הסבא אברהם אבינו... הפגישה אף צולמה, אך - למעט תמונה אחת - התמונות נותרו ברוסטוב באחד הפחתים. 

ביקשתי מאנשי הממשל המחוזי לפרסם על הפגישה, ובכך להזים כתבה בעיתון הנ"ל שבישרה על מתיחות בין הקהילה היהודית לבין - להבדיל - המוסלמית. נערכה כתבה טובה שיועדה לפירסום באותו עיתון. הבטיחו לי שהנה ידפיסו את הכתבה ועם תמונות, אך מי שבחש בכל הסיפור, דאג שהקוראים לא ידעו עד היום הזה שהמופתי כלל אינו זועם לא על הרב ולא על היהודים [אגב, הוא הגיע לפגישה יחד עם בנו, שהיה בחור מרשים במיוחד עם פנים יהודיות מובהקות...] 

שבוע לאחר פירסום הכתבה (לפני הפגישה עם המופתי) בהיותי בארץ לביקור קצר, קיבלתי שיחת טלפון ממנהל קו הטיסה רוסטוב-תל אביב בחברת "דון אוויא" מר פליקס טוקר, והוא מודיע לי בטון חמור שה'נצ'לניקים' ברוסטוב אמרו לו שימסור לי שאם אבוא לרוסטוב – איאסר או אשלח חזרה לארץ! לא הבנתי על מה ולמה [ולאמיתו של דבר – עד היום הזה חקר הפרשה עדיין לוטה בערפל] וניסיתי להוציא ממנו עד כמה המידע מוסמך, ומי הם בעצם אותם גורמים. הוא קיצר בשיחה ואמר שלדעתו זה רציני ועלי להיזהר.

התקשרתי ברוסטוב ודיברתי עם בכירים בתפקידיהם (ולא אפרט את שמותיהם). הם דיברו איתי באהדה, אך אמרו לי שההוראה הגיע מהגורמים הידועים... אך הם אינם יודעים במה הענין.

ידידים הציעו לי לחזור דרך מוסקבה. נכנסתי לרוסיה דרך מוסקבה, ואכן מאום לא אירע. כך נרדמתי בשמירה... לאחר ראש השנה תשס"ג חזרתי לארץ, כיון שאשתי עמדה ללדת. אחרי החגים, חמשה ימים לאחר לידת הבת, חזרתי לרוסטוב ועמי שלושת הילדים. אשתי נשארה בארץ עם התינוקת. הפעם נסעתי בטיסה ישירה לרוסטוב ומיד כשהגעתי למעבר הגבול הביטו בי בחיוך מוזר שלא בישר טוב; שמחה לאיד. כשהגיע תורי הורו לי מיד לגשת הצידה ועיכבו אותי שעות ארוכות, כשאחת הפקידות, מרשעת במיוחד, אף נהנית מהמחזה של הילדים היהודים המפוחדים, שהגדולה בהם בת עשר והקטן בן שנתיים!

אחד הפקידים אמר לי מפורשות שמדובר בהוראה של ראש הפ.ס.ב. הרוסי, מר ניקולאי פטרוסוב (פטרושב). הבעיה שלהם הייתה שהם רצו להחזיר אותי מיד לארץ, אבל לא היה מטוס החוזר לארץ. לכן החליטו להכניס אותי למעצר בשדה התעופה עצמו בבית המלון עד לטיסה הבאה בעוד שבוע. מדובר במבנה קטן ומיושן ששימש כאכסניה כלשהי לעובדי שדה התעופה ואולי גם לתיירים. בלית ברירה הם הסכימו שהילדים ייסעו העירה ויהיו תחת חסותם של שתי בנות שעבדו כמורות בבית הספר שלנו מטעם "בית רבקה" – אחייניתה של אשתי חנה דוברבסקי ושרה גרשוביץ שטיפלו בילדים במסירות רבה.

אני הוכנסתי אחר כבוד לחדר שממנו לא הורשיתי לצאת. בחוץ הועמדו שני שוטרים, ולעתים אחד, כדי לוודא שהרב היהודי לא יברח... משום מה התירו לי לשוחח בטלפון וכך יכולתי להתקשר ולדבר עם הרב בערל לאזאר רבה הראשי של רוסיה, ואחרים. אין ספק שהשיחות היו מצותתות, אבל לא היה לי מה לחדש להם בשיחות אלו..

ה'תמימים' שניהלו את בית הרבי והישיבה ששכנה בו – שמואל הכהן אהרונוב ופנחס וישצקי הזכורים לטובה – דאגו לי לאוכל כשר, וכך עברו שלושה ימים מתוחים. ביו"ד בחשוון לעת ערב, בעוד אני עוסק באמירת פרקי התהלים השייכים ליום זה (על פי חלוקת הספר לשלושים 'שיעורים' לפי ימי החודש) שבו נמצא גם הפסוק "פדה בשלום נפשי", וכמו מתוך הסיפורים - נפתחה הדלת ונכנס קצין צעיר, שהיה הממונה על שירותי הביטחון בשדה התעופה, לחץ את ידי כנהוג בין אנשי צבא, השיב לי את הדרכון והפטיר: "הנך משוחרר"...

לאחר מכן נתברר שהרב לאזאר, שוחח עם מר מדבדב שהיה אז ראש לשכתו של הנשיא פוטין, וניתנה הוראה לשחרר אותי.

*

"הנני מביא אותם מארץ צפון . . "

פרשה זו, שאירעה כאמור בימים אלו, מעוררת לכתוב כמה מלים אודות פליטי אנ"ש שהגיעו מאוקראינה (וכעת גם מרוסיה):

היתה עליית שנות השבעים, ושנות התשעים, וכעת כנראה העלייה תלך ותגבר ותיקרא במשך הזמן – העלייה של שנות העשרים. כאשר שואלים מה קרה עם העלייה בשנות התשעים (או זו שלפניה), האם אכן קלטו את העולים במידת היכולת הראויה לחב"ד – לא כל אחד יכול להעיד על עצמו שעשה מספיק בנידון. כנראה שישנם גם אנשים שיכולים לתאר מחדלים שהיו בנושא. הם היו שמחים אילו היתה ניתנת להם הזדמנות מחדש לעסוק בסיוע לעולים בסידור ילדיהם במוסדות חינוך נאותים, סידור פרנסה מתאימה, והשתדלות שאלה שהיו בקשר עם אנ"ש בבריה"מ ימשיכו את הקשר גם כאן.

והנה לפתע ההיסטוריה אכן חוזרת: כאשר איש לא חלם שתחל עלייה נוספת – באים עולים חדשים שרבים מהם הם משפחות אנ"ש, שנתקרבו על ידי השלוחים, ולצערנו שוב לא רואים התגייסות רצינית על ידי אנ"ש באה"ק.

גם בשנים שלפני המלחמה עבדו השלוחים קשה לקרב היהודים ליהדות ולחסידות, וציפו שכאן בארץ המקורבים הטריים ייכנסו לאחת מקהילות אנ"ש, שבה יקרבו אותם באהבת ישראל ובאהבת חסידים. ועל אחת כמה וכמה לאחר פרוץ המלחמה, בודאי שהשלוחים מצפים שנישא בנטל, ונקרב את הפליטים שהגיעו למחוזותינו - האנשים את האנשים, והנשים את הנשים, ולחנך את הילדים שיש להתייחס ברגישות לילדים החדשים שצצו בכיתותיהם, כיון שהם חוו טראומה קשה, הן בעת שראו את המלחמה הקרבה ונמלטו ממנה, והן בשל עקירתם בבת אחת מהבית שלהם, מחדר המשחקים שלהם, וכמובן ממוסדות החינוך שאליהם כל-כך הורגלו.

מתכבדים בכבוד הגדול שמנחילים לנו השלוחים בכך שהצילו רבים מבני קהילותיהם בגשמיות וברוחניות, וכולם אומרים שכל הכבוד לחב"ד, אבל מה אני ואתה עושים עם האברך הרוסי/אוקראיני שגר ממול ומתאקלם בקושי בסביבתו החדשה; איך אשתו מקבלת את המצב החדש? יש להם פרנסה? איך הילדים הסתדרו במוסדות חינוך? אולי למישהו שם מהם דרוש טיפול רגשי, שיחסוך צרות צרורות בהמשך באם תהיה הזנחה בזה.

מתלוננים על בעיות של הבדלי מנטליות בקהילה ובמוסדות, ולכן מה? זה מה שפוטר אותנו מלסייע להם בשעתם הקשה?! אם תמימים מנעוול הצליחו לעבוד עם יהודי עדות המזרח, אין סיבה שלא יקרה גם להפך – שהספרדים (החבדניקי"ם) יקרבו את פליטי נעוול...

ואיה ה"חסידים איין משפחה" שהוא יסוד חיי החסידים במשך כל הדורות?

מי שמאמין שהרבי ממשיך לנהל את כל עניני אנ"ש (וכל אלה שנהיו אנ"ש) בכל רחבי תבל, ברור לו שהנחת-רוח של הרבי תהיה מכך שאנשים יצאו קצת ממסגרותיהם ויבינו שאנו מצויים בתקופה בלתי רגילה כלל, הדורשת התמסרות לסיוע לפליטים, ובדגש על פליטי קהילות השלוחים, ורק כך נזכה להיקרא בשם הנעלה: חסידים.

ויהי רצון שתהא השעה הזאת עת רצון וישועה, וכל המצב הנורא הזה יתברר רק כגסיסתה של הגלות והתחלת הגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו, בקיבוץ גלויות כל ישראל ב'הקהל' בבית המקדש השלישי!