מענדי קורטס, הונגריה

מחנה הפליטים 'חב"ד', השוכן בעיירה בָּלָטָנוֹסוֹד, על גדות אגם בלטון, הגדול שבאגמי מרכז אירופה, הוא אי של שפיות בכאוס של טילים ופיצוצים, עבור לא מעט משפחות שאיבדו את השלווה ואת הקרקע היציבה שעליה התנהלו חייהם בכ"ג באדר א' תשפ"ב - היום שבו התקדרו שמי אוקראינה במטוסי קרב ועשן שחור מיתמר.

קשה להבין במבט ראשון מה מהווה המקום הזה עבור המשפחות הללו, המחפשות להיאחז בקרש של רוגע ויציבות. 'מחנה פליטים' הוא מונח מתעתע במקרה של בלטנוסוד. מדובר בכפר נופש עצום בהיקפו ומשופע בעצים בשלל צבעים וסוגים. לכל אורכו אגם מים מרחיב אופקים (גם אגם הוא מונח לא מדויק בלשון המעטה במקרה של בלטון. מדובר ברצועת מים בשטח של כמעט 600 קילומטרים מרובעים. אם להשוות: גודלה של הכינרת הוא 166 קמ"ר בלבד). בתווך בתים פרטיים ומבני מגורים, מעוצבים ברוח סובייטית, שנבנו לפני כמה עשרות שנים עבור אנשי ממשל מקומיים. משהתרבו הפליטים, משתכניו, הוסיפו במקום עשרות מבנים יבילים זמניים.

בשלהי תשס"ו, שבועיים אחרי שנבחר, הגיע לבלטנוסוד ראש הממשלה ההונגרי פֶרֶנץ ג׳וּרצ׳אן. הוא נשא נאום מול ראשי המפלגה בכפר הנופש ובו הודה כי בשביל לנצח בבחירות שיקר לבוחרים. השיחה הודלפה והמדינה נשטפה בהפגנות סוערות ואלימות. התמיכה בממשלה צנחה. בהונגריה נתפס האירוע כזעזוע לאומי מחולל תהפוכות. מאז כפר הנופש ננטש. אף אחד לא רצה להגיע אליו. המקומיים ייחסו לו עננה של קללה.

מאז חלפו 17 שנה.

"בחודש אדר האחרון, ממש בתחילת המלחמה, התקשר אליי השליח הרב שלמה כובש מהונגריה", מספר השליח הרב מאיר סטמבלר, יו"ר הפדרציה של הקהילות היהודיות באוקראינה, שמאז שפרצה המלחמה מנווט במסירות גדולה את הסיוע שמקבלים רבבות יהודי המדינה שהפכה לזירת קרב משלוחי הרבי באזורם. "ואמר לי שאם אני זקוק לעזרה עבור יהודי אוקראינה הוא מעוניין לסייע. בשעת מעשה לא נעניתי להצעתו. הכל היה טרי מידי. מבולגן. רק אחרי כמה שבועות, סמוך ממש לפסח, חזרתי אליו".

מחנה הפליטים 'חב"ד' על גדות הבלטון בהונגריה (צילום: מענדי קורטס)

את השיחה עם הרב כובש ואת מה שהגיע בעקבותיה מגדיר הרב סטמבלר כ"נס גלוי". באותם ימים, ימי תחילת המלחמה, עד חודש ניסן, התמקדו השלוחים באוקראינה וכלל אנשי 'הפדרציה' במבצעי חילוץ נועזים תחת אש מהערים המופגזות. חלק קטן מאותם חילוצים מטלטלים תוארו במשורה על דפי גיליון זה בידי כותב השורות סמוך להתרחשותם. בעמודים הקרובים ייחשפו באופן בלתי אמצעי בידי המחולצים והמחלצים עצמם חלק מרכזי נוסף מאותם מבצעי מסירות הנפש שהובילו השלוחים של הרבי בימים שבהם כולם ניסו לברוח ורק להגיע לחוף מבטחים. המחולצים התפזרו במדינות אירופה. חלקם הקטן הגיע לישראל. ה'פדרציה' דאגה לבית מלון בוורשה עבור חלק מהפליטים. אבל זה לא היה מספיק.

"הבנתי שלא נוכל להחזיק כך מעמד הרבה זמן", משתף הרב סטמבלר. "העלות הייתה גבוהה מאוד וגם פסח - שדורש התנהלות מסוג אחר - התקרב. צריך להבין שבאוקראינה ישנם הרבה יהודים, שאינם שומרי מצוות באופן קבוע ומלא, אבל הם מחוברים לקהילה וקרובים למסורת. הבנו שזו בדיוק נקודת הזמן שבה הם יכולים ללכת 'לאיבוד'. הבנו שאת פסח ראוי שיעשו כפי שהורגלו כל השנים, באזור שוקק חיים של יהודים".

זה היה השלב שבו נכנס לתמונה הרב כובש. באמצעות קשריו עם הממשל קיבל את כפר הנופש השומם. הכל נפתח עבור הפליטים. גם האולם שבו נישא "הנאום המקולל" הגיע לידי חב"ד והוסב לבית כנסת. שני מיליון דולר הושקעו מאז בשיפוץ המקום והוצאתו מאיבוק ממושך. בפסח כבר השתכנו בו עשרות רבות של משפחות. מאז לא עזבו אותו פליטי המלחמה. משפחות של שלוחים ושל אנ"ש ושל מקורבים. חלקם שהו בו מספר שבועות או ימים, אחרים מספר חודשים. בימות הקיץ התקיימו בו שורה של מחנות קיץ - המשך ישיר לאלו שהתקיימו באוקראינה בימים שהיו שגרתיים.

"כל מה שקורה פה", טוען הרב סטמבלר, "מחדד את הקשר שבין שליח ליהודים בעירו. רצון הרבי היה שבתי חב"ד יהיו מקום גם עבור אוכל ולינה כאשר יש צורך באלו. מה שקרה באוקראינה הוא דבר עצום. יהודים הבינו שכאשר יש להם צרה הכתובת שבה הם יוכלו לקבל סיוע שיציל את חייהם - זה השלוחים. ובעקבות זה היהודים גם מרגישים קשר אישי עם השלוחים. הם יודעים שהשלוחים אכפת להם מהחיים שלהם.

"ואגיד את האמת, אף אחד לא הכין אותנו לדברים האלה. מעולם לא חשבנו שנצטרך לעסוק בדברים כל כך מהותיים. הדברים שעברנו באוקראינה הם בלתי נתפס. היו תקופות שאוטובוס של מחולצים יצא לדרך ובאמצע הנסיעה קיבלנו התראה מהמקורות שהיו לנו בצבא שצריך לשנות את הכיוון. אלה דברים שיהודים שמים לב אליהם. והעזרה שקיבלו היהודים מהשלוחים לא הסתכמה בכך. גם בפולין עזרו להם. הצלחנו להביא נציגים של משרד הפנים שעזרו להם ברישומים. הרב שלמה חיים פלס מכפר חב"ד דאג במקביל לקשר עם הרשויות בארץ ולמערך הזה. ואחרי זה בכפר הפליטים הזה. מקורבים מכל אירופה מגיעים ומרגישים שמישהו אוהב אותם ומחבק אותם ודואג להם לכל מה שצריך".

•

השעה שעת צהרים של יום שישי, ערב שבת חול המועד סוכות. בכניסה לכפר בלטנוסוד עמדות של משרד הפנים ההונגרי. כל פליט שחפץ בשהות במדינה נדרש למלא מספר טפסים, להצטלם ולקבל ויזה זמנית. במקום לעשות את הדרך הארוכה אל המשרדים בבירה בודפשט, מרחק של כשעה וחצי נסיעה, דאגו השלוחים לנציגי המשרד שיגיעו במיוחד היישר אל הפליטים.

תפילת שחרית של חול המועד סוכות במחנה הפליטים (צילום: רפאל יצחק וילנסקי)

במקום מסתובב גם ר' יעקב דורפמן, מחסידי חב"ד בדנייפר, שמאז הוסב הכפר לפליטים מנהל אותו סביב השעון. הכפר עצמו מלא בחג הסוכות. יותר ממאתיים משפחות של פליטים, בהם לא מעט משפחות של חסידי חב"ד מדנייפר ושלוחים בערי אוקראינה, שוהים בו.

במרכז הכפר בית כנסת ולצדו סוכת ענק. בקומה שמעל בית הכנסת שוכן חדר אוכל מרווח. שלוש ארוחות מלאות מוגשות בכל יום בידי שורת עובדות שהובאו במיוחד. תנאי הכניסה אחד בלבד ישנו לכפר: הוכחת יהדות. כל פליט יכול להירשם בקלות כדי לקבל חדר בכפר. על פליט שמעוניין בחדר להציג קשר עם רב שמכיר אותו ולשלם סכום חד פעמי סמלי. כעבור זמן קצר הוא מקבל חדר ויכול להישאר בכפר ללא הגבלת זמן, עד שימצא מקום לטווח ארוך. העלויות בכל חודש אדירות. את חלקן מממנת 'ועד ההצלה אגודת ישראל'.

החיים בכפר הנופש הם חיי קהילה מלאים. רבים מחסידי חב"ד והשלוחים השוהים בו מספרים כי הם מרגישים בו "כמו בדנייפר". דנייפר, העיר הרביעית בגדלה באוקראינה, הייתה בעשרות השנים האחרונות חממה חב"דית מפוארת וייחודית. מאות משפחות נמנו עם חברי קהילתה ושורת המוסדות שבה סיפקו את כל צרכי תושביה, הגשמיים והרוחניים. הרבי, שגדל ברחובותיה כילד ונער, כינה את דנייפרופטרובסק בשיחה בשנת תש"נ, כששחזר ברבים זיכרונות שלו ממנה, "עיר הבירה של כל מחוז אוקראינה, ובעיקר העיר הראשית בכל הנוגע לענייני יהדות". זו הייתה הצהרת על העבר אבל כזו במהירות גם קיבלה חיים מחודשים בדמות אימפריה שבנו השלוחים בעיר.

בתקופת המלחמה הפכה דנייפר לעיר מקלט עבור מאות ואלפי יהודים מערי הסביבה, מחרקוב וממריופול וז'פרוז'ה ועוד עשרות נקודות יישוב, שנדדו אליה בבריחתם מאזורי התופת. אלו הסתופפו במקום וקיבלו מחסה בפעילות אדירה שהופעלה בידי הפדרציה היהודית והמרא דאתרא השליח הרב שמואל קמינצקי.

כפר הנופש בהונגריה מנסה, באופן בלתי רשמי, להיות תחליף לחממה של דנייפר. לאווירה שבה. בלילה השני של חול המועד התקיימה במקום חגיגת בר מצווה לתמים חב"די ממשפחת לוברסקי, יליד דנייפר, שמשפחתו בחודשים אלו נודדת בין ערים ומדינות. לפני יום כיפור התקיימה בכפר חגיגת ברית מילה לאחייניתו של חתן בר המצווה. ההורים, הרב יוסף אלכסנדר ורעייתו רות, שוחחו עם 'כפר חב"ד'. במשך 17 שנים הם גרו בדנייפר. כעת הם מחפשים מקום חדש. הם משוכנעים שייקח הרבה מאוד זמן, אם בכלל, עד שתגמר המלחמה ולא בטוחים שכבר יחזרו לאוקראינה. איפה כן יגורו בהמשך? לאן ימשיכו אחרי שהותם בבלטנוסוד? הם עצמם עדיין לא יודעים. "אין יום שאנחנו לא שואלים את עצמנו את השאלה הזו", הם מספרים. שורה של שיקולים מחושבים אצלם והצעות עולות ויורדות. "אנחנו מחפשים לא רק מקום מגורים נוח. כזה לא חסר", הם מבהירים. "עברנו הרבה בחיים. היו שנים שבהן גם גרנו בארץ. אבל אנחנו לא מחפשים רק מקום למגורים. אנחנו מחפשים מקום לשליחות. מקום שבו נוכל גם להשפיע ולהגשים את הייעוד שלנו בעולם".

חורבן. בניין בקייב מופגז השבוע (צילום: משרד ההגנה האוקראיני)

בדנייפר אבי המשפחה שימש כשוחט, האם עבדה בגני הילדים. "כשהחלה המלחמה", משתפת האם, "הרהרתי ביני ובין עצמי מדוע השליחות שהייתה לנו בדנייפר מסתיימת ועלינו לצאת. הרי הכל היה כל כך טוב, אולי אפילו יותר מידי טוב. ואמרתי לעצמי, שכנראה עבודת הבירורים בדנייפר הסתיימה. כל כך הרבה פעלו בה והחיו אותה עד שהקב"ה רצה אותנו במקומות אחרים".

•

הרבה נכתב על המלחמה באוקראינה. אזרחי העולם כבר איבדו בה עניין פחות או יותר. בשבועות האחרונים המדינה שוב הופגזה כולה, אחרי שפיצוץ בגשר קרים האסטרטגי, המחבר בין חצי האי קרים ובין רוסיה, יוחס לאוקראינה. זה החזיר שוב לקדמת הבמה את עוצמת הסכנה במדינה. אבל על האנשים שמאחורי המלחמה, על המשפחות שנדדו ממנה אחרי שדרו בה שנים ארוכות ומאז לא חזרו אליה פחות נכתב. איפה נמצאות אותן משפחות כיום? לאן ברחו? לאן הן מתכוונות להמשיך?

אין תשובה אחת לשאלה הזו. למרות הזמן הרב שחלף מאז תחילת המלחמה העתיד עדיין לוט בערפל. כל משפחה וסיפורה ועניינה. חינוך הילדים מהווה עבור רבים שיקול מרכזי. לעיתים השיקול הזה גובה לא מעט מחירים. ישנן מדינות במרכז אירופה המעניקות סלי קליטה נדיבים זמניים לפליטים, בדמות מקום מגורים וסכומי כסף לא מעטים למחייה. אלא שאליה וקוץ בה ובאותן מקומות נדרשים הילדים להשתלב במוסדות חינוך מקומיים שהיהדות לא בהן נוכחת במיוחד. המשפחות מעדיפות לא אחת לוותר על ההסתדרות הגשמית ולהעדיף את החינוך הרוחני.

ר' שמעון אוסטינוב, חסיד חב"ד שהתגורר בשנתיים האחרונות בניקולייב, שבדרום מזרח אוקראינה, שוהה מאז המלחמה עם ילדיו הקטנים בברלין. במשך שנים רבות שימש כאיש צוות בישיבה לחוזרים בתשובה בעיירה סופרינה שבפרברי מוסקבה. רק לאחרונה החליט מסיבות שונות לעבור לניקולייב ובה סייע רבות לשלוחים בעיר. המלחמה הציבה אותו במצב כמעט בלתי אפשרי. לאוקראינה הוא לא יכול לחזור בגלל הדרכון הרוסי שבידיו. זה הדרכון היחיד שיש לו. לרוסיה אינו מעוניין להיכנס בשל חובת גיוס שהוטלה עליו. הוא מספר כי בברלין, שהוצפה בפליטים, הוא פועל בשעות אחר הצהרים עם ילדים יהודים מאוקראינה, שבשעות הבוקר לומדים במוסדות שאין בהם חינוך יהודי הולם. ומה בהמשך? "אני לא חושב על ההמשך, אני חי את הרגע. חושב כל יום על היום שאחרי. הקב"ה גדול".

הילדים, כמובן, הם לא היחידים שסביבם נעים חייהם של הפליטים. המלחמה שגרמה לפיזור גדול של רבבות יהודים אוקראינים בשורת מדינות הובילה דה פקטו גם לניתוק זמני של יהודים בוגרים מציר החיים היהודי שסביבם נעו באוקראינה בזכות השלוחים. גם בזירה הזו פועלים הפליטים, הנמצאים עמם בקרוב מקום. ר' משה פורלנדר, עד לא מכבר מלמד בכיתות הגבוהות בתלמוד תורה החב"די בדנייפר, שוהה בחודשים האחרונים בווינה בירת אוסטריה ושם נוטל חלק פעיל בפעילות השלוחים בקרב אנשי הקהילה הרוסית והאוקראינית.

ברית המילה שהתקיימה במחנה בערב יום הכיפורים. מימין: השליח ויו"ר הפדרציה הרב מאיר סטמבלר

פורלנדר, ששני בניו למדו בשנה שעברה בישיבת 'תומכי תמימים' בדנייפר, התכוון בתחילת המלחמה להגר לגרמניה, סמוך לדיסלדרוף, העיר הגרמנית שאליה עברו תלמידי הישיבה יחד עם אנשי הצוות. הוא רצה להישאר לצד ילדיו. בגרמניה גם מתגוררים הוריו. אלא שהשגחה פרטית בלתי מתוכננת הובילה אותו לווינה. "כשהגעתי לתחנת הרכבת בוורשה, שם שהיתי אחרי שברחתי מאוקראינה, התברר לי שהרכבת הבאה הפנויה לווינה יוצאת רק בעוד שלושה ימים", הוא משחזר. "עד אז כל הרכבות היו מלאות. נזכרתי שחבר שלי, בחור מדנייפר במקורו שהתקרב לפני מספר שנים והפך לשומר מצוות והיגר לווינה, שלח לי הודעות בתחילת המלחמה שבהן הציע לי מקום מגורים זמני אצלו בווינה. החלטתי לעלות על רכבת לווינה. הגעתי לעיר ביום שישי בבוקר. אני חייב לציין שהקהילה בווינה קיבלה אותנו במאור פנים גדול. שיערתי שיקבלו אותנו יפה ועל אף זאת הם הצליחו להפתיע אותי בעוצמת הנדיבות והחסד שהפגינו כלפינו באותם ימים".

פורלנדר לא תכנן להישאר ימים רבים בווינה. אבל לקב"ה היו תכניות אחרות עבורו. "כשהייתי בווינה התקשר אליי הרב אלישע פבלוצקי, מאנ"ש בדנייפר שניהל מוקד של פעילות עבור הפליטים בברלין (שני מרכזים דומים נפתחו באותם ימים בידי השלוחים בדנייפר עבור הפליטים, האחד בישראל בבת ים והשני בברלין. מ"ק). הוא הציע לי לנסוע לברלין. החלטתי להקשיב לו ולנסוע. מראש הרי התכנון שלי היה לנסוע לגרמניה. אבל בבוקר חג הפורים, שעות לפני הנסיעה המתוכננת, ניגש אליי הרב החב"די של הקהילה הרוסית בווינה ואמר לי: שמעתי שאתה נוסע, למה? אנחנו צריכים אותך כאן. ישבנו במקום ושמעתי ממנו על הפעילות בעיר והבנתי שיש לי מה לעשות בווינה".

פורלנדר נותר בבירת אוסטריה. שם, בחודשים האחרונים, הוא מנהל שיעורי תורה עבור אנשי הקהילה הרוסית המקומית ועבור הפליטים. כאלף פליטים יהודים מאוקראינה לפי ההערכות שוהים בווינה. "בזכות הפעילות של השלוחים גם אותם יהודים נותרים מחוברים למה שהכירו באוקראינה. יותר מכך: הרבה יהודים מקומיים, רוסים ואוקראינים במקורם שהיגרו במהלך השנים לאוסטריה, הצטרפו כעת, בעקבות הזינוק בפעילות בקרב האוכלוסייה דוברת השפה, לבתי חב"ד בעיר. הם נזכרים לפתע בגעגוע בחיי הקהילה שהיו להם באוקראינה וברוסיה. מבחינה זו המלחמה הובילה בפועל לתחייה יהודית בקרב אותן אוכלוסיות באירופה".

•

בשעת בוקר של יום שישי, ערב שבת חול המועד, אחרי תפילת שחרית בבלטנוסוד, פגשתי את לב טהוש, יהודי בן 80, עד לא מכבר תושב קייב. הוא חבש קסקט שחור והיה עסוק בקיפול הטלית. בשעת התפילה נענע את ארבעת המינים כוותיק ורגיל. אחרי מוסף נותר דקות ארוכות להשלים את פרקי התהלים היומיים. שום דבר לא היה נראה במבט ראשון חריג אצלו בהנהגותיו. אבל עד המלחמה הוא היה רחוק פומבית ממסורת.

משמאל: לב טהוש, בן 80 מקייב שחייו השתנו במלחמה

זקניו נרצחו בבאבי יאר הסמוכה לבירת אוקראינה בשואה. הוריו כבר לא שמרו מצוות. "הפעם הראשונה בחיים שלי שבה חבשתי כיפה הייתה ב-27 במאי האחרון, בוורשה, בבריחה מהמלחמה, כי הייתי במקום יהודי, במלון שאנשי הפדרציה היהודית ארגנו לנו", מספר טהוש. "תמיד האמנתי בקדוש ברוך הוא. יש לי הרבה דוגמאות לכך שהקב"ה התייחס אליי באופן אישי בכמה תחנות בחיים שלי, אבל מצוות לא שמרתי".

• ומה קרה פתאום?

"כשאדם עובר משבר דרמטי הוא חושב מחדש על החיים שלו. אצלי זה קרה בגיל 80. בשנה האחרונה עברתי כמה טלטלות גדולות והם שינו את אורח החיים שלי. כעת כשאני מניח תפילין אני מרגיש טוב".

הטלטלות שטהוש מדבר עליהן קשורות למלחמה, אבל לא רק. במשך חודש וחצי מאז שהודיע פוטין על פלישה למדינה השכנה הוא נותר בקייב. "פחד גדול לא היה לי", הוא נזכר. "אמרתי לעצמי שמה שצריך לקרות יקרה. כשהיו אזעקות לא רצתי לממ"ד". אבל אחרי כמה שבועות הכל השתנה. "טיל נפל והתפוצץ ליד הבניין שבו גרתי. מבנה בן 9 קומות נחרב. אנשים נהרגו. את חלק מההרוגים הכרתי. בשעת נפילת הטיל גם הבית שלי רעד. החלונות נשברו ברגע אחד. הבנתי שקיבלתי את החיים שלי במתנה. התחלתי להבין שאולי אני באמת צריך לעזוב. בנוסף, באותם שבועות הייתי אמור לעבור טיפול רפואי מורכב בלב שנקבע לי מבעוד מועד. לכן נשארתי בקייב בפחד והמתנתי לניתוח. כשהגעתי לבית הרפואה עברתי התקפה בלב. לא יכולתי לנשום והחלו לעשות עליי החייאה במשך דקות עד שהתעוררתי. אחרי מספר ימים של אשפוז מהיר, בתנאי מלחמה, בבית הרפואה שוחררתי. הרופא אמר לי שהמצב שלי דומה לאדם שיש לו פצצה בכיס ובכל רגע זו עלולה להתפוצץ. התחלתי להפנים שאני חי על זמן שאול".

זה היה השלב שבו טהוש עזב את אוקראינה. הוא יצר קשר עם הסוכנות היהודית. בכוונתו לעלות לארץ ולהתאחד עם ילדיו הגרים בסביבת ירושלים. בסוכנות הפנו אותו לפדרציה היהודית שמרכזה בדנייפר. הוא יצר קשר עם השלוחים ואלו שאלו אותו אם יוכל להיות מוכן לחילוץ בתוך יום אחד. הוא השיב שכן. כעבור יום הגיע לנקודה שנמסרה לו ובה עלה על האוטובוס שעשה את דרכו היישר אל וורשה. 19 שעות ארכה הנסיעה המתישה. "אשתי אמרה לי שהיא פחדה שלא אשרוד את הנסיעה הזו", משתף טהוש. בבירת פולין התאכסן בבית המלון ששכרה הפדרציה. "הגיעה שבת, והרב לויטנסקי מחב"ד נתן לי כיפה וחבשתי אותה". כעבור מספר שבועות נדד טהוש, כמו עוד לא מעט פליטים, אל מחנה הפליטים בהונגריה. כעת הוא מסדר את המסמכים במטרה לעלות לארץ ולהשתקע בה בשיבה.

בשבת שובה האחרון, ערב יום הכיפורים הראשון שאותו שמר בחייו, ישב טהוש בשיעור חסידות לפני התפילה שנמסר בבית הכנסת בבלטנוסוד על מאמר הרבי משנת תשכ"ח דיבור המתחיל "היום ההוא יתקע בשופר גדול". במאמר עומד הרבי על ההבדלים בין שופר סתם ובין "שופר גדול" שיהיה בביאת משיח, ואחד ההבדלים הוא ששופר רגיל מעורר יהודים שכבר יש להם קשר כל שהוא ליהדות, כאלו שמגיעים כבר מידי פעם לבית כנסת. לעומת זאת "שופר גדול" מעורר גם את האובדים בארץ אשור והנידחים בארץ מצרים.

בעדינות הסביר המגיד שיעור לקומץ הפליטים שהתגודדו סביבו בחצי גורן עגולה שישנם יהודים שחושבים שאין להם קשר לבית כנסת, אבל האמת היא שה"שופר גדול", כמו שהרבי אומר במאמר, כבר התחיל. המלחמה באוקראינה שהובילה להתעוררות בקרב לא מעט יהודים היא אולי חלק מביטוי אותו שופר גדול. שלוחי הרבי באוקראינה מספרים שבימים הנוראים הגיעו לבתי הכנסת שלהם יהודים שמעולם קודם לכן לא הופיעו בו. כמעט כל שליח אומר שהיו אצלו 'פנים חדשות' בעקבות המלחמה. "שופר גדול".

הרב סטמבלר, הנחשב לרב החרדי הקרוב ביותר לנשיא אוקראינה, לצדו של זלנסקי

לצדו של הרב סטמבלר, שמסר את השיעור והרחיב בנקודה, ישב טהוש. הוא החל לפתע לבכות. "אין צורך בהסברים על סתם יהודים מאוקראינה שהתעוררו בעקבות המלחמה", אמר לנוכחים. "הנה, אני פה מולכם יהודי כזה. עד המלחמה לא ידעתי איפה בית הכנסת בכלל נמצא. עכשיו אני לומד אתכם פה חסידות".

•

ומה הלאה? הרב סטמבלר מספר כי בפדרציה היהודית עובדים על קו מנחה שיהפוך את ההגירה מאוקראינה למוצלחת. "בהתחלה היה בלגן", הוא מרחיב, "אנשים ברחו בלי יותר מידי לחשוב. הרעיון שלנו הוא להעביר דבר ראשון לכאן, למחנה חב"ד בהונגריה, את הפליטים היהודים ומכאן לנתב אותם כל אחד למקומות שהכי מתאימים להם. במקביל אנחנו גם נעזור לשלוחים. כל שליח שירצה לפתוח קהילה סביבו, בכל מקום בעולם וגם בארץ, אנחנו נעזור לו בשנים הראשונות עם שכירת דירה וכדומה עבורו ועבור המשפחות של המקורבים.

"אני חושב שלדבר יהיו בפועל גם השלכות על העיצוב של חב"ד בישראל. עולים רבים מרוסיה ואוקראינה שנמצאים בשנים האחרונות בארץ יקבלו אפשרויות נוספות בשביל להתחבר שוב למסורת. הכל בתיאום פעולה עם השלוחים בכל מקום ועל צעירי חב"ד. בסוף התכלית שלנו היא להיות לעזר ליהודים, לעשות את מה שהרבי רוצה. אנחנו לא נועדנו לבנות מוסדות ולהעצים את הפעילות רק באוקראינה. אם ההשגחה העליונה גרמה לכך שכעת יתפזרו רבים בעולם, אנחנו, חסידי חב"ד והשלוחים, צריכים להיות עבורם גם במקומות הללו".

• כתבת ענק על מחנה הפליטים ועל הסיפורים המטלטלים שמאחוריו מתפרסמת השבוע במגזין 'כפר חב"ד'