כך גיליתי מי היה ה'בר פלוגתא' של דודי, שהיה מתווכח עמו תמיד
השבת ימלאו שלושים יום לפטירת דודי החסיד רבי שלום לייב ע"ה אייזנבך ממונטריאול שבקנדה ומאז הלך לעולמו מציפים את ליבי ומחשבתי אמרות שפר שלו ונזכר אנכי בהתוועדויותיו העשירות שגם לרבים אחרים היוו מקור השראה להתחזקות בתורת החסידות ואורחותיה.
כשהייתי נער והתארחתי פעם בביתו בשבת קודש, ביקש ממני להתלוות אליו בליל השבת ל"שלום זכר" ואני כמובן שנעניתי בחפץ לב. הדרך היתה מאוד ארוכה ומעייפת ושאלתי אותו האם לכל "שלום זכר" בקהילה הוא צועד רגלית גם אם הדרך כה ארוכה?
הדוד ענה לי כי באירועי שלום זכר שהדרך אליהם ארוכה מאוד, בדרך כלל הוא אינו הולך אבל במקרה דידן הוא מתאמץ ללכת משום שאבי הבן הנולד הוא ה'בר פלוגתא' שלו בהתוועדויות והם מתחככים זה בזה תדיר. 'ולכן אני ילך כדי להבהיר שאף שדעותינו חלוקות ואנו מסוגלים להתנצח בהתוועדויות זה כנגד זה, אבל כל זה איננו 'מצדיק' לפגוע ולו כחוט השערה בחיים האישיים של הזולת. שם אנו ידידים ונשמח האחד בשמחת השני ואף יותר מכך, כי כן דרכם של חסידים אמיתיים.
באותה דרך הארוכה היא הבדיל בין ה'גיווארנע' ל'גיבארנע', שה'גיווארנע' הביאו עמם ממחוזות אחרים הזרים לרוח ישראל סבא, את רוח הפילוג והמחלוקת, כאשר הם אינם יודעים את הגבול אותו החסיד אסור לו לחצות ויהי מה. בשונה מהם החסידים השורשיים הביאו עמם מעיירות החסידים רוח אחרת, רוח של אהבה ואחוה ללא תנאים. ולמותר לציין כי כל 'גיווארנער' יוכל בשעה אחת להיות 'גיבארענר' גם אם היה בעבר גיווארנער.
מידי דברי בו זכור אזכור כי בשבת זו כ' בתשרי הוא יום הולדתו של משפיענו הגדול והדגול רבי מענדל פוטרפס. ומרגלא בפומיה דר' מענדל לשנן בהתוועדויותיו בעל פה את הקטע מתניא באגרת הקודש פרק כ"ב העוסק באהבת ישראל: "ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כתיב ולא תעלה על לב לעולם ואם תעלה יהרסנה מלבו כהנדוף עשן וכמו מחשבת ע"ז ממש".
כשהיה חוזר על הנ"ל היה מדגיש את סוף הקטע בהטעמה מיוחדת "וכמו מחשבת ע"ז ממש!". לימים התברר לנו, התמימים כי הקטע הנ"ל הוא מהתניא הנלמד בערב יום הולדתו בי"ט תשרי (בשנה פשוטה).
לאמיתו של דבר היה צריך להציף את הנגע הנורא הזה הפושה במקומות רבים אך העיתוי אינו מתאים שכן חג הסוכות הוא חג שמהותו הוא אהבת ואחדות ישראל.
•
כיום נהוג שכל חתן וכלה מסיימים את ימי השבע ברכות שלהם בישיבת תומכי תמימים והברכות האחרונות ממש נשמעות בסעודה האחרונה המתקיימת בחדרי האוכל של התמימים.
ראשיתו של מנהג יפה זה הוא על פי הוראת הרבי ביחידות להרב שלום לייב ע"ה שהתקיימה קודם חתונתו. הרבי הורה שהשבע ברכות האחרון צריך להיערך בישיבה, ואכן נערכה סעודת השבע ברכות האחרונה שלו בישיבת תומכי תמימים כפר חב"ד, והיתה זו הפעם הראשונה בה נערכה סעודת שבע ברכות בישיבה. הוראה זו התפרסמה והפכה למנהג קבוע אצל כל החתנים החב"דיים.
•
בשבתי בשבת תחכמוני ב-770 נקלעתי באחת הלילות להתוועדות של השליח הרב יוסף יצחק גופין מהרדפורד בקונטיקט. כשנכנסתי בשעות הקטנות של הלילה אל הזאל הקטן שאל אותי הרב גופין לשמי. כששמע את שמי סיפר לנוכחים כי הזדמן לו לבקר פעמים לא מעטות בשיכון חב"ד בירושלים והיו שם שני אחים אייזנבך, האחד הוא אבי ע"ה והשני הוא הרב שלום לייב שלדבריו 'הפכו' את ירושלים במהפכה של ממש בכל הנוגע להתקשרות לרבי ולחיבור בין ירושלים ל-770.
הוא תיאר בצבעים את אותה תקופה בתחילת שנות הכ"פים כאשר לא היתה כמעט תקשורת בין ארץ הקודש לברוקלין וכל המידע שהיה זורם משם היו פירורי מידע שדלו מכל מי שנסע מהכא להתם ומהתם להכא.
לימים הפך הרב גופין להיות מחותנו של הרב שלום לייב אייזנבך כאשר יוצאי חלציהם נישאו זה לזה וכיום הרב יוסף יצחק אייזנבך, חתנו של הרב גופין משמש כשליח בקונטיקט לימין חותנו.
השניים הללו - אמר הרב גופין - היו מיישמים הלכה למעשה בשטח כל הנהגה שהגיעה מעבר לים גם אם לא תמיד התקבלה בתחילה ב'זרועות פתוחות'... זאת מלבד קיום התוועדויות חסידיות והפיכתן למעיין בלתי נדלה להתקשרות לרבי ולמבצעיו.
לאחר שנים כשביררתי פרטים בנידון שמעתי גם מאחרים עד כמה דבריו היו נכונים. למשל, למרות שבספר המנהגים נאמר שבחב"ד אין נוהגים באמירת סליחות בעשרת ימי תשובה, עדיין היו נוהגים בירושלים בבתי כנסיות דחב"ד לקיים מנינים לסליחות בעשרת ימי תשובה שכן חסידי ירושלים נהגו לומר הסליחות מאז ומקדם והיה קשה להם להפרד ממנהג זה. כמו כן רבים המשיכו לישון בסוכה למרות שנודע מנהג חב"ד מהו.
היה צריך למצוא דרכים יצירתיות כיצד לבטל את מניני אמירת הסליחות וכיו"ב, שכן קל יותר לחדש הנהגה חדשה ולנהוג בה בעצמך מאשר לבטל הנהגה שנוהגים בה אחרים. ואכן לאחר זמן קצר מנהגי ואורחות 770 הפכו לנחלת כלל חסידי חב"ד בירושלים.
•
בל"ג בעומר תשל"ו הכריז הרבי על מבצע מיוחד של "חבר עט", היינו שכל ילד מחוץ לארץ יתכתב עם ילד אחר מארץ הקודש ובהתכתבותם הם יחזקו ילד את רעהו בתורה ובמצוות וביראת שמים.
באחד הימים קיבלתי מכתב הביתה מהדוד מקנדה ובו הוא כותב לי כי בכיתתו שבו מלמד ישנם מספר תלמידים שהם מעוניינים להתכתב עם תלמידים מארץ ישראל לאור הוראת הרבי. לדבריו הם ישמחו להתכתב עם בני גילם מעיר הקודש ירושלים ולפיכך הוא מבקש ממני שאשלח לו רשימת תלמידים מכיתתי והוא ישדך ביניהם שיכתבו זה לזה.
אספתי מס' חברים שהביעו את נכונותם להתכתב ושלחתי לו וכך התבצע מבצעו של הרבי על הצד היותר טוב. אני עצמי התכתבתי עם יוסף מרוזוב ממונטריאול, שלחנו מכתבים זה לזה וסיפרנו על עצמנו ומשפחתנו וכמובן על הלימודים התורניים והאוירה החב"דית באזורנו וכו' וכו'. המכתבים הללו שמורים אצלי עד היום באיזהו מקומן וכאשר התבגרתי והגעתי ל-770 התרגשתי לפגוש את החבר שהתכתבתי עמו.
היה זה הדוד רבי שלום לייב שלא נתן למבצע של הרבי לדעוך והפיח בו רוח חיים כאשר הוא מאיץ בכולם ומעודד אותם להמשיך להתכתב ולא להסתפק במכתב אחד או שניים.
•
הרב שלום לייב אייזנבך קירב בימי חייו רבים לתורת החסידות ולרבי. חלקם היו אנשים הרחוקים מתומ"צ אך היו גם כאלה ששורשם במשפחות חסידיות ומשום מה לא למדו במסגרות חב"דיות.
אחד מהם הוא הרב הנודע הרב יקותיאל גרין ע"ה בעל ה"משכיל לאיתן". הרב יקותיאל למד בצעירותו בישיבה התיכונית ישיבת הדרום והרבי כתב לו שעליו לקבוע שיעור בתורת החסידות. את השיעור הזה שהשתתפו בו רבים מסר במשך שנה ויותר בעקביות ובמסירות הת' שלום לייב אייזנבך ובמשך השנה הזו העמיס על התלמיד יקותיאל גרין את יסודות החסידות והחדיר אותם לנפשו.
לא חלפה כשנה והוא עבר ללמוד בתומכי תמימים בכפר חב"ד כאשר הת' שלום לייב עושה הכל שהתמים החדש והטרי יתאקלם היטב ויתחזק בכל הנדרש. את המאמצים הללו הוא זכר לו כל ימיו והתפאר בו בכל הזדמנות.
•
הרב שלום לייב היה נוהג כל ימי חייו להיות ניעור מידי ליל שישי וללמוד נגלה ובעיקר חסידות. סיפר לי אחד מידידיו כי המניע להנהגה זו היתה בשל אמרתו של המשפיע רבי חיים שאול ברוק אצלו עבד בישיבה כר"מ.. הרב ברוק אמר כי אבן הבוחן של תמים האם הוא נותר בתמימותו או שהוא הופך להיות "בעל בית" נעוצה בעובדה זו האם הוא הולך לישון בליל שישי. משום כך התמיד בהנהגה מרוממת זו עד לשנותיו האחרונות.
יהי זכרו נצור לעד בקרבנו.
מאפשרים לכם לקבל
