קיצור תולדות חייו

נולד בה' שבט תרנ"ז. מגיל צעיר מאד נשלח ל'תומכי תמימים' וכבר נודע כאחד מבני העלייה המיוחדים שבה. היה חסיד של הרבי הרש"ב, לאחר מכן של הרבי הריי"צ, ולאחר מכן של הרבי נשיא דורנו.

נשא לאישה את מרת רבקה לבית דווידסון. בשנת תר"צ נעצר על ידי המשטרה החשאית הרוסית ומשסירב למסור מידע נשלח לסיביר ל-3 שנים בעוון הפצת יהדות.

כשהשתחרר יצא לריגא, ולאחר מכן במסעו לארץ ישראל פגש את הרבי הריי"צ וחתנו הרבי שלעתיד בווינה.

משעלה לארץ ישראל החל לחבר ספרים על דברי ימי החסידים והחסידות. בין ספריו שנודעו כבעלי סמכות ואמינות נדירים נמנים: "שמועות וסיפורים"; "ליובאוויטש וחייליה".

ניהל בעצמו את "ועד ההגרלה" לנסיעה לרבי לרגל חודש תשרי.

בנו היה ה'חוזר' הראשי של הרבי הרב יואל כהן.

נלב"ע – י"ז תשרי תשמ"ח לאחר שהקים דור ישרים מבורך.

 הרבי מספר על הרב כהן

הרבי, בהתוועדות פורים תשט"ז, סיפר באמצע ההתוועדות על הרב כהן, בהתרחשות חריגה:

"בהתוועדות חסידית שנערכה בארץ הקודש ביו"ד שבט, הנה "כטוב לב המלך ביין," התבטא א' המסובים  ]כ"ק אדמו"ר שליט"א הזכיר את שמו – הרה"ח ר' רפאל (פאָליע) כַּהַן, וצוה לבנו, הרה"ח ר' יואל שי' לומר "לחיים"] אודות פלוני בן פלוני, שהוא מקנא בהתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים" שזכה ללמוד חסידות. והיינו, שבהיותו ב"עולם האמת" רואה הוא את המעלה של לימוד החסידות, ולכן מקנא הוא בהתלמיד הכי קטן של "תומכי תמימים".

כתוצאה מהתבטאות זו, הרויח הדואר הישראלי סכומים גדולים עבור בולים... מגיעים מכתבים, אחד אחרי השני, בטענות: כיצד אפשר לומר דבר כזה?! פלוני בן פלוני הי' גדול שבגדולים, פוסק ולמדן, שישב כל ימיו באהלה של תורה – ואיך יתכן לומר שהוא מקנא בקטן שבקטנים שלומד פרק תניא?!

והמענה על זה – שזוהי גמרא מפורשת במסכת בבא בתרא:

איתא בגמרא "עתיד הקב"ה לעשות שבע חופות לכל צדיק וצדיק . . כל אחד ואחד נכוה מחופתו של חבירו".

ובהקדמה – שמהלשון "נכוה מחופתו של חבירו", מוכח, שאין מניחים אותו להכנס לחופתו של חבירו, שהרי אילו היו מכניסים אותו, לא הי' נכוה. ולכאורה, כיון שאין מכניסים אותו, למה לו לדחוק את עצמו ולהיות "נכוה"? ועכצ"ל, שבהיותו בעוה"ז לא ידע את היוקר שבזה, אך בבואו לעוה"ב ובראותו את היוקר שבזה – כדאי לו להכוות, העיקר, לנסות לדחוק את עצמו, אולי יזכה להנות מחופתו של חבירו.

והענין בזה:

כדי לזכות להשכר ד"חופה" לעתיד לבוא – על זה אמרו חז"ל "אשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו", היינו, שלמד ענינים אלו (פנימיות התורה) בהיותו בעוה"ז הגשמי.

אבל אם בהיותו בעוה"ז הגשמי לא למד ענינים אלו, והסיבה לכך – לא בגלל שהי' אנוס ולא היתה לו היכולת ללמדם, אלא בגלל דעה מכוונת, שדעתו לא היתה נוחה ("ער האָט ניט געהאַלטן") מלימוד זה – אזי לעתיד לבוא, בעולם האמת, ששם לא מועילה תשובה [כידוע שתשובה מועילה רק בעוה"ז, שבו נמצא עצמות ומהות א"ס ב"ה] – הרי הוא "נכוה מחופתו של חבירו":

להכניסו בפנים – אי אפשר, כיון שהי' מנגד לכך. ולאידך, אין זה פלא שהנשמה נדחקת להכנס ל"חופה" זו, מקום שבו לומדים פנימיות התורה – כיון שבעולם האמת רואים את האמת שבזה, ואת הנועם עריבות ידידות שיכול להיות מזה.

רבי שלמה זלמן אויערבאך זצ"ל ראש ישיבת "קול תורה" והרה"ח ר' רפאל כהן ע"ה

ונמצא, שזוהי "חופתו של חבירו", ואילו הוא עומד – לא מן הצד, אלא רצונו להכנס בפנים, אבל אי אפשר ליתן לו להכנס בפנים, שלכן "נכוה כו'", כיון שבהיותו למטה הי' מנגד ללימוד זה.

אמנם, כיון שסוכ"ס "לא ידח ממנו נדח" – יש עצה לזה:

הענין ד"נכוה מחופתו כו'" שיהי' לעתיד לבוא – הרי זה רק בהדרגא דגן עדן כו', אבל לאח"ז יהי' הזמן דתחיית המתים.

וכיון שאז יקויים היעוד" כולם ידעו אותי", וידעו היכן נמצאת האמת – אזי יבקשו כולם ממלך המשיח שילמד עמהם פנימיות התורה, ועי"ז יוכל לקבל חלק גם בזה".