היה זה בפריז, בתקופה בין עליית היטלר לשלטון לבין פרוץ מלחמת העולם. הייתי סטודנט, אל תדמה בנפשך ש"עשיתי חיים" בעיר האורות. הפרוטה לא היתה מצויה בכיסי, רשיון עבודה לא ניתן לזרים, ואנו הסטודנטים היהודיים, מחוץ לצרפת, היינו מתפרנסים מכל הבא ליד, עבדנו כמלצרים, כמדיחי כלים, נתנו שיעורים, כתבנו כתובות על מעטפות ועוד. בתקופה ההיא הקפדתי ביותר על שמירת מצוות הדת. יתכן שהיה בזה גם משום תגובה על אתגר. אני לבדי בפריז, צפור דרור ללא כל ביקורת, חפשי לעשות ולא לעשות - בשטח הדת - מה שלבי חפץ, רציתי להראות למי? אני חושב בעיקר לעצמי – שאין בתנאים אלה להעבירני על דעתי ועל דתי.

כשהגיע חג הסוכות, מובן שרציתי לקיים מצוות סוכה; הרי, כאמור, מצוה "קלה היא", ברם, בשבילי בפריז לא היה זה קל כלל וכלל, כסף לאכול במסעדה לא היה לי, והיה עלי להזקק לסוכה ציבורית. גרתי ברובע הלטיני ולא רחוק ממלוני היה בית כנסת של יהודים, יוצאי מזרח-אירופה, ולידו סוכה. לסוכה זו הייתי מביא אתי אוכל, התפריט לא היה משתנה, לחם, גבינה וצנוניות; אך לא התפריט הצנוע הציק לי. תמיד אהבתי את היופי וגם במצוות הדת חפשתיו ומצאתיו. בזכרוני הצטירה הסוכה כסמל של יופי, יפיפיתו של יפת באהלו של שם; ואילו, הסוכה ההיא בפריז - בעצם מותר לדבר עליה בלשון סגי נהור בלבד. קירות עירומים, קישוט בל ייראה ובל יימצא, ומעל לכל: הלכלוך. מפה מלאה כתמים, שצבעם וריחם העיד על המאכלים שנאכלו עליה; שיירי אוכל על הרצפה. איום! במקום "חטוף ואכול" אמרתי לעצמי "אכול וברח". מקיום מצוות סוכה, בתנאים אלה ובצורה זו, חלשה דעתי, עגומה היתה נפשי ועכורה רוחי. זה "ושמחת בחגך" שלי זה ה"והיית אך שמח"? אמרתי בלבי: אילו היו כופים עלינו הר כגיגית את מצוות הסוכה כמו שנכפה עלינו צום כפור ניחא. אך להוסיף לכך את המאמר, שמצווה זו קלה במיוחד, הרי זה ממש לעג, ואז נתגלתה סיבה נוספת לעכור רוחי.

כידוע לך, נצר ממשפחה חסידית אנכי, ועוד יותר ממה שהיו חשובות לי מצוות ממש היו יקרים לי המנהגים החסידיים של בית אבא. אחד מהם היה אכילה בסוכה ביום שמיני עצרת (זכור לך בוודאי שבחוץ לארץ שני ימי חג, שמיני עצרת לחוד ושמחת תורה לחוד). ואילו "המתנגדים" וה"אשכנזים" מסתפקים בשבעת ימי סוכה כמצווה בתורת משה. לרוע מזלי, בית הכנסת שעל יד סוכתי, של "מתנגדים" היה, ונודע לי שבשמיני עצרת תהא הסוכה סגורה, וכל הפצרותי לפתחה היו לשווא. גם מסעדה עם סוכה לא היתה מצויה בסביבתי. במידה שנערמו הקשיים בדרכי, באותה מידה גדל רצוני לאכול בסוכה בשמיני עצרת דווקא, ובהתקרב היום הזה ועדיין לא מצאתי פתרון למה שחשקה בו נפשי - נפלה רוחי והתהלכתי קודר ועצוב. במצב רוח זה פגשתי במקרה את מנדל ש. ומאז נתחזקה אמונתי בהשגחה פרטית.

מנדל ש. גם הוא סטודנט בפריז היה; יחיד במינו ומיוחד, בכל המובנים הטובים. מסופקני אם אי-פעם נראה באחד מבתי-אולפנה בפריז, או בכל מקום אחר, סטודנט מסוגו של מנדל. חתנו של אדמו"ר היה, רבי מפורסם וידוע, עם חסידים הרבה. בעל אופי חזק היה והשקפת עולם קבועה וסדורה לו. לא התפקר חס ושלום, והצמאון לדעת לא מחוסר אמונה בא לו. נהפוך הוא. בעל אמונה היה ר' מנדל, בקי בש"ס ובפוסקים בזוהר ובתניא, ירא שמים בגלוי ובסתר, וכל חייו קודש לעבודת הבורא. סבור היה, כמוהו כרמב"ם, שייטיב לעבוד את קונו אם ירכוש לו גם השכלה חילונית, ובעקביות המאפיינת אותו הגשים את מטרתו ואחר טלטולים בערים אחרות הגיע לפריס, שם למד הנדסה ופיזיקה. בטוחני שגם בבחירת מקצוע זה דווקא, היה מושפע ע"י שיקולים הקשורים באמונה. חייו בפריז לא נבדלו במאומה, פרט ללמודים בבתי האולפנה, מחייו בבית. לא קסמו לו מקומות העינוג והבידור, לא הרציניים ולא הפריבוליים; רגלו לא דרכה על סף תיאטרון, קולנוע ומכל שכן לא קברט. לא אדם כמותו יקבע עתים לתורה; אצלו כל היום כולו, וחלק גדול מהלילה, היה קודש לתורה, אלא שהוא קבע עתים גם ללימודי הנדסה ופיזיקה. יפה תואר ואציל רוח. בעל פנים מעודנים, חיוורים, עטורי זקן שמספריים לא נגעו בו.

הייתי אומר אז, וחזרתי על כך במשך כל אותן השנים הרבות שחלפו מאז, שחייו של ר' מנדל בפריז גבלו עם קידוש השם. מה הרבותא שבניהם וחתניהם של אדמו"רים, הסמוכים על שולחנם, הולכים בדרך הישר? אלא מה יעשו? רוב האנשים הם קונפורמיסטים ולא פורצי גדר ומה פלא שנוהגים גם אלה, הבנים והחתנים, בהתאם למקובל בסביבתם? ואילו, סטודנט החי עם אשתו בפריז, בחדר קטן ברובע הלטיני, והנוהג כרבי או כל"ו-ניק, זה מעורר כבוד, הערצה, התפעלות. אדם כזה הוא "אור ליהודים", כך היה לפחות בעיני, סמל ומופת, הוכחה מוחשית שחיים יהודיים שלמים ואפילו עילאיים, אינם קשורים, לא בעיירה ולא בסביבה מסורתית, כי אם אפשריים גם... בפריז. הכרתי את ר' מנדל אצל מכרים משותפים, ומאז היינו נפגשים לעתים שם או ברחוב ומחליפים דברים.

ידידות לא צמחה בינינו. איזו הילה של קדושה ואצילות עטפה את האיש אשר מנעה אינטמיות, אם כי התנהג בפשטות, הצניע לכת ולא הראה כל "עליונות".

כשפגשתיו באותו יום, בחול המועד סוכות, שאל אותי לשלומי, הביע תמהון על דכאוני וספרתי לו את אשר בלבי. הרהר קמעא ואמר: הקימותי לי סוכה קטנה, אשמח אם תהיה אורחי בשמיני עצרת. הודיתי על ההזמנה אך היססתי לקבלה, כי ידוע ידעתי שבמשק הבית הצנוע של סטודנט ואשתו בפריז, מהווה אורח לארוחת צהרים בעיה, אך ר' מנדל לא הרפה. ואם כי כדרכו דיבר באדיבות ובנימוס, נשמעה הזמנתו באזני כמין ציווי וקיבלתיה. לעולם לא הצטערתי על כך.

במצב רוח מרומם הגעתי למלונו של מנדל ש. ללא קושי מצאתי את הסוכה בחצר הבית, צמודה לחלון חדרו שבקומת הקרקע. הסוכה היתה קטנה מאד, ממש ד' על ד', ובה שני מקומות בלבד. הבינותי שהזמנתי מנעה מרעיתו של ר' מנדל לסעוד את סעודת החג יחד עם בעלה. הייתי נבוך ולא הסתרתי מבוכתי, אך ר' מנדל הצליח לפזרה, בדברי נימוסין מקובלים, מהולים בדברי תורה, אף הם "מקובלים". ומיד שוב היתה הרגשתי טובה עלי. רואה אני לפני את דמותו של ר' מנדל כאילו היה זה רק אתמול. היה לבוש בגד משי, לא קפוטה ארוכה, כי אם בגד עד לברכיים, גזור לפי האופנה שהיתה קיימת בתחילת המאה לבגדי גברים (לבגד כזה קראו "נעהרוק"), פעם הסביר לי שבשבת ומועד יש ללבוש משי, זה העיקר, והצורה של הבגד אינה חשובה. פניו קרנו באור מיוחד והאור מלא את הסוכה הקטנה, הצנועה ונקיה. ופתאום היה נדמה לי כאילו הולכים קירות הסוכה ומתרחבים והסוכה הופכת להיכל מפואר. מולי יושב ר' מנדל, ופיו מפיק מרגליות וממעלה לו מרחפות דמויותיהם של שבעת האושפיזין, שכל אחד מהם אורח בכל אחד משבעת ימי הסוכות בסוכותיהם של יהודים, כל יום - צדיק אחר. ואילו ביום השמיני נתפנו כלם לבקר בסוכתו של ר' מנדל ולהנות משיחו ומשיגו.

שעה ארוכה ישבנו בסוכה, לא אזכור את תוכן דבריו, אך לעולם לא אשכח את התרוממות הרוח והנפש, את העונג העמוק, את שמחת החג האמיתית, שהיו מנת חלקי באותה שמיני עצרת, בסוכתו של ר' מנדל ברובע הליטני של פריז.

נשתתק צבי שפר, נאנח קמעא וקם מן הכסא. ואני עדיין ישוב, בו במקום החלטתי לא לחפש השראה לרשימה לחג הסוכות, כי אם להביא בפני קוראי את דברי ידידי כלשונם ואף למלא מצווה ולהביאם בשם אומרם. קמתי גם אני ובדרך למכונית שאלתי: אגב, האם שמעת מאז על מנדל ש. היודע אתה מה היה אתו? תשובתו של ידידי באה כמהססת.

הממ... כן, יודע.

היום הוא... הרבי מליובאוויטש.