בספר 'התמים', בתיאור חקירתו של רבנו הזקן במאסרו ב"טאיינע סאוועט" בשנת תקנ"ז, מסופר שהחוקרים שאלו אותו האם הוא מתלמידי הבעל-שם טוב, והוא השיב להם בחיוב.

לאחר מכן הוא סיפר, כי אילו הוא היה אומר שאינו תלמידו, אזי הוא היה משתחרר מהמאסר ומכל הסבל הכרוך בזה, אבל הוא לא רצה להתנתק מלהיות מקושר לבעל-שם-טוב, אפילו לא לרגע אחד, גם אם זה רק בדיבור.

במהלך החקירה שאלו אותו על דרכו של הבעש"ט לומר בתפלה "האף, אף, אף", כשהחוקרים טענו שמשמעות הדברים היא שהבעש"ט מתפלל שה' יתברך יוריד אף וחרון על הממשלה – ומסופר שם "והיה לרבנו הזקן צער גדול על שהיה צריך לגלות כוונתו של מורנו הבעש"ט ולפרש דרכיו לפני השרים הגויים".

"אמנם – כפי שכתוב שם ב'התמים' - היה באפשרותו לדחותם בכמה תשובות, אך הוא לא רצה להיות נפרד גם מתנועה אחת של מורנו הבעש"ט, וגם לשעה קלה, ואף למראית עין".

אין התקשרות "עם הפסקות". התקשרות מחייבת להיות קשור לרבי, כל הזמן, בכל כוחות הנפש ובכל שלושת הלבושים. אי אפשר להיות מקושר רק לעשרים ושלוש שעות, ולשעה אחת להיות מנותק.

אי אפשר להיות מקושר רק בלבוש המחשבה, אך בלבוש הדיבור להכריז "לא, אני לא קשור לרבי". על אחת כמה וכמה שלא להצהיר זאת במעשה בפועל.

התקשרות – פירושו להיות קשור. ואם אתה קשור, אז כולך קשור, וכל הזמן.

*

בכל השנים, בעת אמירת ההלל בחג הסוכות, הרבי אחז את הלולב ביד ימינו, ואילו האתרוג היה מונח בקופסה על גבי הסטענדער עד לזמן ה"נענועים" ב"הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו", אז הרבי נטל אותו בשמאלו, הצמידו לתחתית הלולב, ונענע בכל ארבעת המינים יחד.

אחרי הנענועים האלו הרבי השיב את האתרוג לקופסא, עד לנענועים הבאים, בעת אמירת "אנא ה' הושיעה נא", וכן הלאה.

לעומת זאת בימי חג הסוכות של שנת תשמ"ח, שנת ה"הקהל" האחרונה שזכינו לראות בה את הרבי, הרבי אחז את האתרוג כל משך זמן אמירת ההלל, החל מברכת ההלל שלפניה ועד לסיומה. והדבר היה לפלא.

בשיחת ליל ה' דחג הסוכות תשמ"ח, הבהיר הרבי מדוע בשנה זו הוא חרג ממנהגו הקבוע בעת אמירת ההלל:

"... בהמשך לגודל ה"רעש" בענין ד"הקהל" שצריך להיות באופן של הוספה וכו' - חיפשתי להוסיף בעצמי בנוגע ל"הקהל" באופן בולט, ע"י פעולה שיש בה קושי מיוחד. ובגלל זה היה השינוי בהנהגתי בנוגע לנטילת ד' המינים בעת אמירת הלל, לגבי המנהג שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר".

והרבי הרחיב ופירט:

"לאמירת הלל – הי' כ"ק מו"ח אדמו"ר נוטל בידו את הלולב, יחד עם ב' המינים שאגודים עמו, ולא את האתרוג (שנשאר במקומו, בקופסא של כסף, וכיו"ב), ורק בעת הנענועים הי' נוטל גם את האתרוג ומחברו לג' המינים, ולאחרי הנענועים הי' מחזיר את האתרוג למקומו עד לנענוע שלאח"ז .. כלומר שגם בין הנענועים הי' אוחז רק את הלולב ומיניו, ללא האתרוג.

"מהו הטעם למנהגו של כ"ק מו"ח אדמו"ר?

"לכאורה יש לבאר הטעם להנהגה זו – ע"פ הנהגה נוספת שראינו אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר: אלו שהתבוננו בהנהגתו, ראו, שאחרי כל נענוע הי' מביט על האתרוג, כנראה, כדי לבחון שהאתרוג לא קיבל שריטה ("א קריץ").

"ויש לומר שמטעם זה לא אחז את האתרוג כל משך זמן אמירת ההלל, כי אם בזמן המוכרח (בעת הנענועים) - בגלל חשש של שריטה וכו', כמובן וגם פשוט, שככל שיארך זמן אחיזת האתרוג יגדל יותר החשש מפני שריטה ..."

אחרי שהרבי מבאר באריכות את הנהגת החסידים לדייק ולהתבונן בכל פרט בהנהגתו של הרבי, הוא מסביר שלמרות שכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע נהג כך בגלל מצב בריאותו ורעד הידיים, הרי בהיות ש"הואיל ונפק מפומי' דרב כהנא", היות וכך עשה הרבי  – אזי תלמידו רב אחא ברי' דרבא היה "מהדר אתרי וחד". החסידים שלו עושים כפי איך שהוא נהג.

ולכן אומר הרבי: "התחילו כמה וכמה חסידים לנהוג כן (ליטול לאמירת ההלל רק הלולב ומיניו, ולצרף האתרוג רק בעת הנענועים, וגם לבדוק האתרוג לאחרי הנענועים וכו', כמנהג הרב".

אבל, המשיך הרבי ואמר: "אמנם כשהתחיל ה"רעש" בנוגע לשנת הקהל, הרי כדי לפעול גם בעצמי כו', הוכרחתי לעשות ענין מיוחד שלא לפי רוחי, שלא לפי טבעי ורגילותי, ובפרט בענין שיש בו חשש שלא יפגע ח"ו בענין ההתקשרות – לשנות המנהג ולאחוז כל ד' המינים (לא רק בעת הנענועים, אלא גם) במשך כל זמן אמירת ההלל.

"וההסברה בזה – מצד הקשר והשייכות דנטילת ד' מינים ל"הקהל", וכפי שהרבי מאריך שם בקשר בין ד' המינים הרומזים על ד' הסוגים שבבני ישראל ל"הקהל".

*

ההתקשרות של הרבי לחמיו, לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ נ"ע, היא מרכז חייו. במוחנו המגושם אנו יכולים רק לשער בזעיר אנפין, עד כמה קשה היה לרבי לשנות מהנהגתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ בעת הנענועים.

הרבי עצמו מצהיר ומעיד, שזה נושא "שהוכרחתי לעשות לא לפי רוחי, שלא לפי טבעי ורגילותי, ובפרט בענין שיש בו חשש שלא יפגע ח"ו בענין ההתקשרות".

זוהי "פעולה שיש בה קושי מיוחד", אומר הרבי.

כשהתורה משתמשת בלשון "קשה", היא מדברת על דבר שהוא נושא בעצמו שני הפכים. "קשה לזווגם כקריעת ים סוף" – מה הקושי הגדול בשידוך, ומהי ההשוואה לקריעת ים סוף?

מובא על כך בתורת החסידות שבזמן קריעת ים סוף היה שני הפכים ביחד: "רפוא לישראל ונגוף למצרים". הקב"ה אחז באותו הרגע בקו החסד ובקו הגבורה גם יחד, רפואה והצלה לעם ישראל מחד, ומגפה ועונש למצרים מאידך, זה הקושי שבדבר. כך גם "קשה לזווגם" לחבר איש ואשה, שני הפכים, שני עולמות שונים, זה ה"קשה" שבדבר.

הרבי אומר שהוא נקט בפעולה שיש בה "קושי מיוחד". מחד להיות מקושר לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ, ומאידך לאחוז את הד' מינים בכל משך זמן אמירת ההלל, לא כפי שהרבי שלו נהג.

רבנו הזקן, קיבל על עצמו לסבול את ייסורי המאסר, העיקר לא לבטא בפה בפני החוקר הגוי שהוא לא קשור לבעש"ט. היה לו "צער גדול" על שהוא היה צריך לבאר את כוונת הבעש"ט בתפלתו – אבל הוא "לא רצה להיות נפרד גם מתנועה אחת של מורנו הבעש"ט, וגם לשעה קלה, ואף למראית עין", 

ואילו הרבי מוכן להקריב כביכול ענין כה נעלה, ענין שהוא מתבטא עליו "שיש בו חשש שלא יפגע ח"ו בענין ההתקשרות", ועוד במעשה בפועל, ובפומבי – עבור מה?

אומר הרבי בהמשך השיחה, שהוא עשה את זה: "כדי להדגיש עד כמה נוגע הענין ד"הקהל", שזהו ענין עיקרי, פנימי, נפשי, וגופני וכו', ככל התוארים שיכולים וצריכים לומר על הענין ד"הקהל" בכל אותיות האל"ף בי"ת – ולכן משנים המנהג לאחוז כל הד' מינים במשך כל זמן אמירת ההלל, דווקא בגלל הקושי שבשינוי זה, ודווקא בגלל היותו שינוי המעורר תמיהה אצל הרואים, ותמיהה צודקת!"...

כדי להתאחד איתנו, עם יהודים מסוג הלולב ההדס ואף הערבות, הרבי עושה דבר שיש בו חשש שחלילה וחס יכול לפגוע בדבר הכי יקר לו, הוא מניח על הצד כביכול, הוא מקריב, את הנושא הכי חשוב שלו, את ההתקשרות שלו לכ"ק אדמו"ר מוהריי"צ –

מה הוא מקריב ועבור מה -  

העיקר "להדגיש עד כמה נוגע הענין דהקהל", להתאחד ב"הקהל" עם שאר הד' מינים, עם אנשים כערכנו, גם עם כאלו שאין בהם ריח ואין בהם טעם, לא תורה ולא מעשים טובים...

*

אפילו במחשבה קלה, אנחנו יכולים לשער עד כמה הנושא הזה של "הקהל" היה יקר וחשוב לרבי, ועד כמה עלינו לעסוק בזה, גם אם אולי זה קצת "קשה" לנו.

ה"קושי" שלנו, הוא לבטח פחות קשה מהקושי של הרבי לשנות מהנהגתו של כ"ק אדמו"ר מוהריי"צ...

ובשולי הדברים, כדאי לשים לך לפרט הבא:

החיים שלנו, קלים יותר משל הרבי. 

כאשר הרבי אחז את כל הד' מינים יחד בכל משך ההלל, בשנת הקהל – היה הדבר כרוך עבורו ב"קושי מיוחד", זה היה היפך ההנהגה של הרבי שלו - 

אבל אצלינו, כאשר אנחנו נאחז השנה את כל הד' מינים יחד במשך כל זמן ההלל – אנחנו נעשה זאת בגלל שהרבי עשה זאת, אדרבה, זה מתוך התקשרות לרבי. כי ככה הרבי שלנו עשה. "התחילו כמה וכמה חסידים לנהוג כן".

דווקא בהנהגה זו נתאחד ונתקשר עם הרבי בשנת הקהל זו.

אבל כאמור, אסור לנו לשכוח את העיקר, שמלבד ההתקשרות השנה בכך שנאחז יחד את כל ארבעת המינים בכל משך אמירת ההלל – העיקר הוא לעסוק בהקהל, כפי שהרבי מצפה מאיתנו.