הרב אליהו שוויכא, משלוחי הרבי ורב בית כנסת בצפון תל אביב

לכל בית כנסת אופי משלו, אווירה משלו, וזיכרונות שמעצבים את התודעה של המתפללים בו.

ילד הייתי, יושב לצד אבי וסבי שליט"א ומתפלל את תפילות הימים הנוראים בבית הכנסת בשיכון חב"ד בירושלים. סבי, הגאון החסיד הרב שמעון אליטוב, חבר מועצת הרבנות הראשית לישראל, מתייפח בתפילתו. מה קרה לסבא? האם הכול בסדר? האם הוא עצוב בגלל משהו?

שנה אחר כך שוב המחזה חוזר על עצמו.

במשך שנות ילדותי זכיתי להתפלל בבית כנסת מיוחד זה בירושלים בתפילות רבות ומשמעותיות.

נוהג עשו להם הורי שיחיו, לעלות לירושלים לשבתות ולחגים רבים, להתארח אצל סבי וסבתי שיחיו. כך אירע שבית הכנסת שבו התפללתי בחגים בשנות ילדותי היה בית כנסת זה.

כשהתבגרתי, נסעתי כמעט מדי שנה לחודש תשרי, לשהות בבית מדרשו של הרבי מליובאוויטש ובסמיכות ל'ציוּן' קודשו. ועדיין, בכל שנה ושנה בראש השנה וביום הכיפורים מתנגנת במוחי מנגינת התפילה של שליח הציבור הרב זישא קעניג שליט"א בתפילתו הזכה.

קודם כל, שליח הציבור הרב ברוך קפלן שליט"א היה ניגש לפני ה'קדיש' של 'ישתבח', ומחליף את השליח הציבור שהיה מתחילת התפילה.

אהה אייי, אהה אייי, המלך... יושב, איייי איייי, הוא פותח בקול בוכים שואג.

מתוך זעקתו נשמעת הכוונה: "אם אני מלך, למה עד היום לא באת אלי?", כפי ששאל אספסיאנוס הקיסר את רבן יוחנן בן זכאי. כוונה זו מופיעה בסידורי התפילה ומיוחסת לרבי שלמה מקרלין, מגדולי החסידות, שאמרהּ בהקשר של תפילת 'המלך'.

לתפילת מוסף היה ניגש שליח הציבור הרב זישא קעניג, הכל חיכו לו. נעימה מיוחדת ביותר הייתה תפילתו, נוסח ייחודי ומיוחד לו.

השיא היה באמירת הפיוט הנודע "וּנְתַנֶה תּוֹקֶף". מתח עמד באוויר. שליח הציבור התחיל את הפיוט, שהיה נבנה שלב אחר שלב בנוסח ייחודי ומיוחד:

אֶמֶת כִּי אַתָּה הוּא דַיָין, וּמוֹכִיחַ, וְיוֹדֵעַ, וָעֵד. וְכוֹתֵב וְחוֹתֵם וְסוֹפֵר וּמוֹנֶה. וְתִזְכֹּר כָּל הַנִּשְׁכָּחוֹת.

כאן היה מגביה את קולו ומטביע רגש בכל מילה ומילה, עד שהיו מקבלות משמעות מיוחדת במינה. שהרי אין כמו מנגינה נכונה לפרש את המילים:

כְּבַקָּרַת רוֹעֶה עֶדְרוֹ, מַעֲבִיר צֹאנוֹ תַּחַת שִׁבְטוֹ, כֵּן תַּעֲבִיר וְתִסְפֹּר וְתִמְנֶה וְתִפְקֹד נֶפֶשׁ כָּל חָי.

קולו ספק בוכה ספק אינו בוכה, והוא ממשיך ומנגן:

כַּמָּה יַעֲבְרוּן, וְכַמָּה יִבָּרֵאוּן. מִי יִחְיֶּה וּמִי יָמוּת. מִי בְּקִצּוֹ וּמִי לֹא בְקִצּוֹ.

לאחר שהיה מסיים את הקטע, כולם היו פורצים בשאגה:

וּתְשׁוּבָה וּתְפִלָּה וּצְדָקָה מַעֲבִירִין אֶת רֹעַ הַגְּזֵרָה.

מיד התחוור כי שלבים אלו היו מעין הקדמה לחלק העיקרי של הפיוט. לאחר שהרגענו את הנפש שלנו כדי שתוכל לעבוד את ה' כראוי במשך השנה הבאה ללא איוּמים קיומיים, אנו עוברים לשלב המלכת ה' למלך, שזה עניינו העיקרי של ראש השנה. ושוב מתנגן הפיוט:

אָדָם – יְסוֹדוֹ מֵעָפָר, וְסוֹפוֹ לְעָפָר. בְּנַפְשׁוֹ יָבִיא לַחְמוֹ. מָשׁוּל כְּחֶרֶס הַנִּשְׁבָּר... וְכַחֲלוֹם יָעוּף.

ולאחר מכן שוב כל הקהל פורץ בשאגה גדולה יותר:

וְאַתָּה הוּא מֶלֶךְ אֵ-ל חַי וְקַיָם!

המתח באוויר היה מתפוגג כאשר שליח הציבור היה מתחיל מנגינה קצבית שמחה: "אֵין קִצְבָּה לִשְׁנוֹתֶיךָ וְאֵין קֵץ לְאֹרֶךְ יָמֶיךָ".

וכל אותו הזמן אני שומע את סבי מתייפח מבכי. על מה הוא בוכה? האם הוא עצוב בגלל משהו? אני מרים את ראשי ורואה שהוא לא היחיד בבית הכנסת שמזיל דמעה זכה.

לימים הבנתי שיש בכי של התרגשות ויש בכי של תפילה.

האריז"ל הקדוש אמר: "מי שאינו בוכה בעשרת ימי תשובה אין נשמתו שלמה". מסביר הרבי מליובאוויטש: אין הכוונה לבכי של מרירות או עצבות על מצב לא טוב חלילה. להיפך, הכוונה היא לבכי של שמחה, מצד גודל מעלת ה'גילויים' של הימים הנוראים, ואין האדם מסוגל להכיל את זה ולכן זה יוצא בדמעות.

במקום נוסף ביאר הרבי: בימי עשרת ימי תשובה הבורא קרוב לכל אדם ואדם. לכן, אם האדם לא מתעורר לתשובה בימים אלו "אין נשמתו שלמה". מתי יודעים שאכן הוא התעורר באמת? כשהוא בא לידי בכי. זה נוגע לכל אדם, גם לצדיק גמור ביותר, שהרי גם נשמתו הייתה תחת כיסא הכבוד והתגשמה, וממילא התרחקה מאותו הקירוב שהיה לכל נשמת יהודי למעלה. ריחוק זה של הנשמה זועק בימים אלו ומביא לידי בכי. לאחר מכן, הבכי מביא ל'מרחב': "מן המצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה".

 שני צדדים

בחסידות מוסבר שהימים הנוראים וזמן שמחתנו הם שני צדדים של אותה המטבע.

כאשר האדם מתקרב לבורא כראוי בימי הדין והיראה, זה מביא אותו לאחר מכן לשמחה אמיתית בזמן השמחה. חג הסוכות הוא תוצאה של יום הכיפורים. הכפרה מביאה לידי שמחה.

ואכן, המרחב הגיע. בסיום תפילת ליל חג הסוכות סבי היה פותח בניגון החב"די 'ושמחת בחגך' וכל בית הכנסת היה יוצא לרקוד ריקוד ארוך של שמחה אמיתית, שמחה טהורה לכבוד הבורא. והשיא היה בשמחת תורה: שמחה עצומה, התוועדות חיה וריקודים. כל ספסלי בית הכנסת היו נערמים ל'פירמידה' מסודרת, המבוגרים במעגל והילדים בפירמידה. אורחים רבים היו באים מדי שנה לחג זה לשיכון חב"ד, ביניהם אני זוכר את רבה של צפת הגאון החסיד הרב לוי ביסטריצקי ע"ה, ועוד רבים.

לימים הבנתי שכל המשתתפים זכו להיות שנים רבות בחודש תשרי אצל הרבי מליובאוויטש. חודש תשרי אצל הרבי ב'שנות האור' היה חג אחד ארוך: רבבות אורחים באו מכל העולם, ושפע של 'גילויים' הרבי השפיע על כולם.

הרבי תקע בשופר בעצמו ובכה בפסוקי התפילה הקודמים לזה. הרבי היה נעמד על כסאו בנעילת יום הכיפורים ומעודד את הקהל בהתרגשות עצומה – אלו היו רגעי השיא של כל השנה. הרבי השמיע בפני החסידים 'שיחה' (דרשה) מדי ערב בחג הסוכות ושלח את כל הקהל לרקוד ולרקוד. הרבי היה רוקד עם ספר התורה בשמחת התורה, ואור השמחה הקורן מפניו מרים את כל הקהל לגבהים.

כעת, כל אחד העביר את חווייתו לכאן. רב בית הכנסת הרב טוביה זילברשטרום שליט"א תוקע בשופר, ומקריא את הפסוקים  במנגינה הנעימה שהיה מנגן הרבי. אמירת פסוקי ההקפות ושמחת החג היו כפי שהרבי הדריך ולימד לעשות. וכך החוויה הייתה מרוממת ביותר.

 האריה השואג

שיכון חב"ד בירושלים נוסד על ידי הרבי מליובאוויטש לפני 65 שנה. הרבי הורה לשליחו, הרב עזריאל זליג סלונים, למצוא מקום מתאים בירושלים ולבנות בו שכונה עבור חסידי חב"ד בעיר.

לחסידים הוצע מקום בפאתי ירושלים, במורדות רחוב ירמיהו, סמוך לגן החיות התנכ"י הישן ולצד אזור התעשיה. המקום היה בלתי נחשק, מכיוון שצפה על הרי שועפט שהיו בשליטת הירדנים והשטח מהם עד למגרש היה אזור סְפָר ריק מאדם. רבים סברו שאין להיענות להצעה אך הרבי פסק לחיוב. ואכן, בתוך זמן קצר נרשמו חסידים לרכישת דירות במקום. בין החסידים שקנו היה גם סבי הרב אליטוב ועוד רבים. להנחת אבן הפינה הגיעו רבים, ביניהם הגאון הרב עובדיה יוסף שהתגורר בסמוך, ולימים הוא ובניו שיחיו היו מתפללים ולומדים בבית הכנסת החב"די שם מעת לעת.

בתוך שנתיים, בשנת תשכ"ב (1962) ה'שיכון' כבר עמד על תילו – שכונה מרשימה ורעננה של משפחות צעירות. חמש שנים לאחר מכן, בשנת תשכ"ז (1967) אוחדה ירושלים, המקום נהפך להיות מרכז העיר. מי האמין שזה היה פעם אזור קצה?

בילדותי זוכר אני עוד את שאגת האריה מגן החיות שהייתה בוקעת באמצע הלילה, ומזכירה את דברי הנביא עמוס (ג ד,ו) וההקבלה לשופר: "הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר, וְטֶרֶף אֵין לוֹ?!... אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר, וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ?!". כיום גן החיות ואזור התעשיה פונו מהמקום. והודות לראייתו הרחוקה של הרבי, זכו החסידים לגור בשכונה בלבה של ירושלים.

בלב השכונה שוכנים ישיבות תורת אמת של חב"ד, תלמוד התורה וגולת הכותרת: בית הכנסת היכל לוי יצחק, שנוסד על שמו של אביו של הרבי מליובאוויטש. בית כנסת זה היה תמיד מלא ב'אריות' חב"דיים, גאוני תורה ובעלי תפילה, אנשי מעש ופורצי דרך בפעילות החב"דית בארץ הקודש.

תפילות השבת

שבת בבית כנסת זה הייתה מרוממת ביותר, ה'אריות' וגדולי התורה היו בשבת מתכנסים בבית הכנסת מתפללים, לומדים ומתוועדים. במהלך התפילה אבי שיחי' היה חוזר שיחה של הרבי מליובאוויטש בפני הכל ובזמן ה'רעווא דרעווא' הלוא הוא ה'רצון הרצונות', הרגעים האחרונים לפני צאת השבת, שעל זמן זה מסובר בקבלה שהוא זמן השיא של השבת, המשפיע וראש הישיבה הרב הלל ע"ה רבינוביץ היה מתיישב במזרח בית הכנסת ופותח בניגוני דביקות ולאחריהם קולו היה מנסר בעוז בחזרת מאמר חסידות של הרבי מליובאוויטש. הקול שלו היה מקבל תעצומות, 'דברי אלוקים חיים' היו נשטפים מפיו ברצף ובחיות שלא יאומנו, הכל בעל פה ובביאור נפלא, חוויה מרוממת בפני עצמה.

בשבת היה ניתן לראות את אותם 'אריות' מתפללים את התפילות בדביקות ובחיות. ובמיוחד בתפילת השחרית, אותה תפילה שהיא יסוד התפילות של כל השבוע ונותנת כח לכל השבוע. לאחר שהסתיימה התפילה הרשמית, זה היה פונה לפינה צדדית ומתפלל, וזה היה פונה לפינה אחרת ומשתפך בקול נרגש לפני קונו. וכולם יחד בתפילה זכה וטהורה.

רבים ו'ענקים' היו בבית הכנסת הזה, מתוכם זכיתי לראות כמה וכמה בשנות ילדותי:

דמות מיוחדת שחקוקה בזכרוני היא דמותו של החוקר החסידי הרב יהושע ע"ה מונדשיין שיושב הייתי לצידו בספסל הקבוע בו ישבנו. רבים הכירו אותו בכובעו החוקר, אבל בשבת הייתה מתגלית דמות של חסיד 'עובד ה'' המתפלל באריכות, לאחר שלמד שעות רבות חסידות מתוך צילום כתב יד של מאמרי חסידות עתיקים מספר תורת שמואל.

הגאון החסיד הרב זלמן נחמיה גולדברג שהיה מגדולי הדיינים בדורנו, יושב על ספסל פשוט בסמיכות לגאונים החסידיים הרב פסח מן, הרב נטע שלמה וילהלם, והרב נחום רבינוביץ מראשי עסקני חב"ד בירושלים. עליהם השלום.

אנשי המסירות נפש, הרב אליעזר ננס שישב עשרים שנה בכלא הרוסי והרב ישראל סלאווין בנו של החסיד הרב אברהם לויק הי"ד, עליהם השלום.

קול ה'אמן' החזק של הרב בערל רבינוביץ לצד אחיו בעל השמועה הרב משה ליפא רבינוביץ עליהם השלום.

בספסל שלצדנו, הרב זישא קעניג שליט"א בעל התפילה, לצד להבחל"ח הרב חיים מנחם ע"V טייכטל בנו של הגאון המפורסם רבי ישכר שלמה טייכטל הי"ד.

בספסל האחורי יושבים זה לצד זה הרב חנוך גליצנשטיין מאנשי אמונו של הרבי בירושלים, לצד הרב לייבל ביסטריצקי מאנשי אמונו של הרבי בניו יורק, שניהם יחד ממתיקים סוד, קולם לא נשמע, שתיקתם מספרת רבות. עליהם השלום.

אנשי ה'ופרצת' הירושלמיים החסידיים, הרב שמואל שניאורסון מנהל כולל חב"ד, הרב שלום גמליאל מנהל צא"ח ירושלים, הרב יצחק גליצנשטיין והרב יצחק קוביטשעק הפעילים המסורים של דוכן התפילין בכותל המערבי, הרב אשר סלומון ממנהלי בית חנה, ועוד, עליהם השלום.

ויבלחט"א הגאונים החסידיים המפורסמים שליט"א: סבי הרב שמעון גד אליטוב, ראש הכולל המשפיע, הרב חיים שלום דייטש, רב בית הכנסת הרב טוביה זילברשטרום, ראש הכולל הרב יוסף סגל, הפוסק מחבר הספרים, הרב יקותיאל פרקש ואב בית הדין הרבני הרב יהודה רבינוביץ. אנשי החינוך הרב נפתלי רוט והרב ישעיה וובר שליט"א. ועוד רבים וטובים שהיו ממתפללי בית כנסת זה, וכתבתי כאן רק אלו שראיתי מול עיני, ובודאי היו וישנם עוד ועוד.

מהם למדתי תפילה מהי. איך שופכים שיח לאבינו שבשמים ברצינות, כל מילה בכוונה.

כוחה של תפילה

לפני מעל עשרים שנה זכיתי ללמוד בתלמוד תורה חב"ד בקרית מלאכי, ב'מכינה לישיבה', אצל הרב טוביה זילברשטרום. בנוסף לתפקידו כרב בית הכנסת בשיכון חב"ד בירושלים היה מדרים מדי יום ללמדנו תורה בעיירה שבפריפריה.

פעם אחת בעיצומו של שיעור על כוחה של תפילה, הוא פנה אלי ושאל אותי: האם אתה מכיר את הרב גדליה אייזן שיושב בספסל בית הכנסת בירושלים ליד הרב פסח מן? לאחר שעניתי בחיוב הוא פנה לתלמידי הכיתה ואמר: בואו ותשמעו את סיפורו הניסי, סיפור על כוחה של תפילה.

שנים רבות הוריו היו חשוכי ילדים. אביו, הרב יצחק אייזן, נועץ בכמה מחבריו שהמליצו לו לעבוד כ'מלמד' מפני שזו סגולה לילדים. לאחר שלא נושע הציעו לו ללמד ילדים בחברון, שהרי "משנה מקום משנה מזל". כעבור כמה שנים שבהן הישועה לא נראתה באופק חזרו לירושלים. אמרו לו, סעו לצפת, תלמד שם ילדים. נסעו לצפת, גם שם לא נושעו. חזרו לירושלים. כבר 14 שנה ללא ילדים.

פעם אחת הלך יצחק בלילה ברחובות העיר העתיקה בירושלים והנה הוא רואה קבוצת אנשים מבוגרים במעגל ובמרכזו ילד כבן 8 הבוכה בכי תמרורים. המבוגרים החלו לדאוג. עוד מעט שקיעת החמה, המקום מחשיך כמעט לגמרי. מסביב אוכלוסייה עוינת. מסוכן להישאר שם.

אבל הילד לא נרגע. מנסים לדובבו ולחלץ מפיו את שמו – ללא הועיל.

הרב יצחק אייזן ניגש אליהם ואמר, אני אגש אליו. אמרו לו, באמת? כולם ניסו ולא הצליחו, אתה תצליח? השיב להם: הניחו לי לגשת, יש לי ניסיון. אני 'מלמד' כבר שנים רבות. בסדר, על אחריותך, אמרו.

והנה הילד החל לספר. יש שמחה הערב בביתנו. אבא שלח אותי לקנות 14 ביצים (היה זה בתקופת העוני בירושלים, כל ביצה עלתה הון רב, בירושלים והיו מתבדחים שקונים ביצה אחת בשנה – חצי ביצה אוכלים בליל הסדר וחצי ביצה אוכלים בערב תשעה באב בסעודה המפסקת).

14 ביצים לא היו בחנות רגילה. סוף סוף מצא הילד חנות באיזו פינה, שילם את הסכום הגדול ולקח את הביצים. אבל שקית לא הייתה בנמצא, הוא לקח אותם בידיו, יצא לרחוב וכל הביצים נפלו ונשברו.

אומר הילד הבוכה: אני חוזר הביתה ואבי יכעס עלי כל כך, עד שאני חושש ומפחד ממנו, הוא יכה אותי! אין לי לאן לחזור, אם אחזור לבית אני אמות.

הרב אייזן ליווה את הילד לחנות ושילם עבור שתי ביצים. אחר-כך פנו לחנות הסמוכה ורכשו עוד שתיים. כך עד שליקטו 14 ביצים, ועל כולם הרב אייזן משלם מהמשכורת שהייתה בכיסו.

הרב אייזן לקח את הביצים בזהירות ב־2 סלים, וכשהגיעו לבית הוא הוביל את הסלים עד הבית ואמר לילד: מכאן אתה תמשיך, רק תחזיק את הסל מלמטה. פנה הילד לרב אייזן ואמר, אבל מה אגיד לאבי? הוא ישאל מדוע איחרתי, מה אומר לו?

תגיד לו, השיב ה'מלמד', שלא היו ביצים בנמצא והסתובבת בין החנויות והגעת עד לשער יפו עד שמצאת 2 ביצים בכל חנות. לכן לקח זמן.

תודה, אמר הילד. פנה והחל לטפס ב־3 המדרגות המובילות לביתו בעיר העתיקה. כאשר הגיע לביתו הסתובב והביט בפני מושיעו, ואמר: "רבי, אתה הצלת לי את החיים. אני מברך אותך, כל מה שאתה צריך כל מה שאתה זקוק, ה' יתן לך".

תפילה זכה של ילד בן 8.

באותה השנה נולד לרב יצחק אייזן ורעייתו בן, הוא הרב גדליה ע"ה אייזן. לימים הוא סיפר את סיפורו לרב זילברשטרום ואמר לו: מהברכה הזו אני נולדתי!

כוחה של תפילה!

המאמר פורסם במגזין נשמה לחודש תשרי