"שקט לפני הסערה": השליח שקיבל מדליה - מדבר
הרב משה מוסקוביץ' הוא שליח הרבי לעיר חרקוב, אוקראינה מזה 33 שנה.
כמה שנים אתה בשליחות? אשמח לשמוע על ראשית ימי השליחות באוקראינה ועד המלחמה.
"הגעתי לחרקוב בקיץ תש"נ, יצאנו אז שלושה שלוחים: הרב לאזאר למוסקבה, הרב קמינצקי לדנייפר ואני לחרקוב. את בית הכנסת פה גורבצ'וב נשיא ברית המועצות נתן לנו בחזרה כשהגעתי - זה היה עוד בימי ברית המועצות. זו הייתה עיר הבירה של אוקראינה במלחמת העולם השנייה. אנחנו פה היינו קבוצה של עשרה שלוחים וראינו הצלחה למעלה מדרך הטבע. הקמנו מוסדות. יצאו מפה רבנים. יש פה היסטוריה חסידית מפוארת: ישיבת תומכי תמימים שכנה פה, הרביים היו פה: הרבי רש"ב הרבי הקודם והרבי היו פה. היו פה גם חסידים שמסרו את הנפש.
מתי שהגענו לפה כתבנו לרבי שאנחנו חוששים מהחינוך ומהרופאים. קיבלנו תשובה מהרבי: "ויהיה בשעטו"מ אזכיר עה"צ". כשהגענו עם הילדים להיות אצל הרבי הרבי שאל אם גם הם מגיעים לאוקראינה - זה היה קירוב גדול מאד.
פתחנו בית ספר ענק של יותר מ-400 ילדים. יש גן ילדים. היו הרבה שנים קבוצה של בחורים מאהלי תורה שלמדו פה בחרקוב. הכל עד שהתחילה המלחמה.
המלחמה פורצת. איפה זה תופס אותך ומה מתחיל לקרות משם?
"לילה קודם פרוץ המלחמה חגגנו 30 שנה לבית הספר היהודי. ובבוקר פרצה המלחמה והכל השתנה. שליחות היא שליחות וצריך להמשיך ולהילחם.
מה מצב העיר חרקוב כעת והקהילה היהודית?
"הרבה עזבו אבל יש פה המון יהודים בחרקוב. חרקוב מהתחלת המלחמה הפגזות כבדות כמעט כל יום, בראש השנה היו לנו ניסי ניסים – היה פה שקט. אתמול בלילה שוב היו הפגזות. החשמל של רוב העיר הלך. הרוסים ירו טילים לתחנת הכוח של העיר. לפני שבוע זרקו את הרוסים מהמחוז של חרקוב.
אבל הם זורקים מבלגרד – 40 ק"מ מפה – פצצות. אבל יותר שקט ממה שהיה בהתחלה. אנחנו לא יודעים אם זה השקט שקודם הסערה או שהמצב משתפר.
רוב היהודים עזבו במלחמה. יש יהודים שהגיעו להירשם לקהילה. אנחנו מרגישים שאנחנו מתחילים מחדש כמו בתש"נ. יש אנשים ששמעו שופר לראשונה.
יש כאלה שלא עזבו, כל אחד מסיבותיו שלו. אנחנו מחזקים אותם. אם השליח לא נמצא בעיר אין שופר, אין תפילות. בית הכנסת ענק ואנשים באים כל הזמן. אם אנחנו לא נמצאים אין ליהודים כלום.
איך עבר עליכם ראש השנה?
"היום היה מיוחד ראש העיר הגיע לבית הכנסת ונתן תעודה לבית הכנסת על העזרה ההומניטרית ועל העזרה לעיר. מדליה ותעודה.
ראש השנה היה מאד מיוחד. בלילה – היו תפילות בזריזות כי בעשר בלילה יש עוצר. הדבר הלא נעים הוא שבשבע סוגרים את כל החשמל בעיר. הולכים ברחוב ומאד לא נעים כי החושך מאד חזק ולא רואים כלום. הגענו הבייתה היו לנו אורחים, עשינו סעודה בזריזות כדי שהאורחים יספיקו לחזור הבייתה לפני העוצר.
ביום הרבה הגיעו לתקיעת שופר. השמחה של אנשים זה לראות שעוד יהודים נמצאים. הם חושבים שכולם עזבו את חרקוב. אבל פתאום רואים שההוא נשאר והוא נשאר.
מרכז חרקוב חרבה, אבל הבית כנסת חי וקיים, ותוסס. אנשים באים ויוצאים. באמצע המרכז בניין פעיל וחי. וזה קידוש השם. מקווים שכבר ייגמר הסיפור הזה.
אתה יכול לתאר לי את מצב המלחמה כעת מבחינה צבאית?
"מה שאני יודע שזרקו אותם מכל המחוז, בתחילה הם כבשו את המחוז והיו כמה ק"מ ממרכז העיר. והיה ניסי ניסים. האוקראינים הטעו אותם כאילו הולכים להילחם בחרסון והרוסים ריכזו את כל הכוחות בחרסון ואז תקפו פה בחרקוב.
פוטין עושה גיוס חובה אז אנשים מפחדים שהוא יתחיל עוד פעם חזק להיכנס לעיר, אבל אף אחד לא יודע מה יקרה כי הכל בראש של בנאדם אחד.
***
השליח לחרקוב וזוגתו מרת מרים תיעדו ביומן את מה שעבר עליהם בראש השנה תשפ"ג. אנו מגישים בזה אותו לקוראים:
"ראש העיר של חרקוב, איגור טרחוב, העניק לרבה ושליח העיר הרב משה מוסקוביץ את אות הכבוד (העיטור הגבוה ביותר שניתן לאזרח) אות הכבוד ניתן לרב מהעיר חרקוב "לרב משה מוסקוביץ על שנים רבות של שירות דתי על כך שהחייה מחדש את היהדות בעיר ועל כך שדואג לאזרחי העיר חרקוב בשעת מלחמה על ידי עזרה הומניטרית”. הרב מוסקוביץ נתן לראש העיר שופר המסמל את הגאולה והודה על עזרתו הרבה לקהילה בזמנים אלה "יהי רצון שהקולות שישמעו בחרקוב יהיו קולות השופר ולא קולות של אזעקות וטילים שנה זו היא שנה של הקהל - אחדות. יהי רצון שיהיה אחדות ושלום בחרקוב ובכל העולם".
ראש השנה התשפ"ג בוודאי ייכתב בספרי הימים של העיר. אלפי חבילות של אוכל חולקו בשבועות לפני החג ושלוחי הרבי בעיר עברו בבתים רבים קבעו מזוזות והניחו תפילין עם אנשים רבים שאף פעם לא הניחו תפילין
אייזיק גר לבד ומאז הקורונה הוא לא עזב את הדירה שלו. הוא התרגש מאד לראות את ילדי השלוחים שהגיעו לבקר אותו, הניחו איתו תפילין, שוחחו איתו במשך שעה וחצי וקבעו מזוזה שתשמור על ביתו.
השליחה מרים מוסקוביץ הדליקה נרות עם הנשים והבנות שמתחילת המלחמה ישנות במרתף בית הכנסת. לאסיה בת השמונה עשרה אין חלונות או דלתות בדירה שלה בשכונת סלטובקא המופצצת והיא הדליקה יחד עם אמא וסבתא שלה והתפללו שיוכלו לחזור בקרוב לביתם.
יום ראשון בלילה - הלילה הראשון של ראש השנה. לאחר קידוש רבתי בבית הכנסת ואכילת תפוח בדבש התחיל מישה בן ה90, שהגיע כל יום מתחילת המלחמה לבית הכנסת, לשיר בקול רם את הניגון ניעט ניעט ניקאווא - אנחנו לא מפחדים מאף אחד חוץ מהקב”ה,
יותר מ350 גברים נשים וילדים הגיעו לשמוע שופר ולהתפלל לשנה טובה ושקטה. "אבינו מלכנו פתח שערי שמים לתפילתינו".
מאיה הגיעה לראשונה בחייה לבית הכנסת לפני שלושה חודשים לקבל עזרה הומניטרית. המזכירה בבית הכנסת המליצה לה על שיעור כולל לנשים המתקיים אחת לשבוע בזום כל יום חמישי. כחמישים נשים לומדים יחד עם הרבנית מוסקוביץ שיעור על פרשת השבוע. בסוף השיעור כל אחת מספרת על מה שהיא עוברת במלחמה, אחת ללא בית, אחת ללא גג, אחת הבן שלה בצבא ואחת נמצאת בארץ ודואגת לבעלה בחרקוב. מאיה לא האמינה למראה עיניה דקות מספר לפני התקיעות בבית הכנסת לראות מולה את המורה שתמיד ראתה מאחורי המסך. בעז"ה השבוע היא תוכל להשתתף בשיעור בחי בחדר השיעורים בבית הכנסת.
על אף האזעקות - בית הכנסת היה מלא, אנשים שהגיעו פעם ראשונה מתחילת המלחמה לתפילות בבית הכנסת והתרגשו מאוד לראות את הרב ומשפחתו ואת חברי הקהילה.
שבעה חודשים של מלחמה השפיעו רבות על העיר חרקוב - העיר השנייה בגודלה באוקראינה ורק 40 ק"מ מגבול רוסיה.
אבל למרות זאת הקהילה היהודית דואגת לאלפי היהודים שנשארו בחרקוב ע"י עזרה גשמית: אוכל, שתייה, חימום וכו' - ועזרה רוחנית: שיעורים אונליין, מניינים וכו'.
וואדיק ולאנה שמעו דפיקות בדלת ביתם חצי שעה לפני שקיעה והופתעו לראות את השליח עם שופר בידו! עמדו שם ביחד עם אימם ועוד שני שכנים יהודים ושמעו יחד את תקיעת השופר עם תקווה שהשנה הבאה תהיה יותר טובה.
שנת הקהל התחילה בחרקוב בכל התוקף בתקווה ותפילה שהשנה הבעל"ט תהיה שנה של שלום וגאולה."
עד כאן היומן.
צפו בגלריה:
מאפשרים לכם לקבל
