אשרינו מה טוב חלקנו • עם הופעת כרך ע"ח מ'תורת מנחם'
בימים הסמוכים לראש השנה ראה אור הכרך השבעים-ושמונה בסדרת "תורת מנחם – התוועדויות", המקיף את שיחות הקודש שנאמרו מראש השנה ועד ש"פ וישב תשל"ה.
אחת השיחות המיוחדות והמופלאות שבכרך החדש, הנו ה"הדרן" המפורסם על סיום מסכת סוכה, בלימודי הסניגוריה הייחודיים של הרבי ממעשה מרים בת בילגה, שנערך משיחות ו' תשרי תשל"ה, יום שמחת תורה ושבת בראשית תשל"ה, ובשילוב שיחת ו' תשרי תשכ"ח.
"הדרן" זה נערך וראה אור לראשונה לפני כחמש עשרה שנה ב"קובץ" לקראת כ"ב שבט תשס"ח, במלאת עשרים שנה להסתלקות הילולא של הרבנית הצדקנית מרת חי' מושקא ע"ה ז"ל.
בשעתו, עם הופעת ה"הדרן" לראשונה בקובץ התפרסם מאמר מיוחד מאת הרב זושא וולף אודות "הדרן" מיוחד ושמיימי זה. עתה, בחלוף חמש עשרה שנה, עם הופעת ה"הדרן" בכרך "תורת מנחם", ולקראת ו' בתשרי יום ההילולא של הרבנית הצדקנית מרת חנה אמו של הרבי, אנו מפרסמים שוב מאמר זה.
*
באחת ההתוועדויות שהתקיימו לפני חודשים אחדים בכפר חב"ד, מאת המשפיע החסידי הרב מיכאל טייב, הוא סיפר את הדברים הבאים:
באחד מביקוריו של השליח הנודע הרב שלום דובער שמטוב אצל חתנו הרב יוסף יצחק גרינברג, השליח הראשי לאלסקה, פגש הרב שמטוב ביהודי מקומי, גביר ידוע. בשיחה שהתפתחה ביניהם סיפר הגביר לרב שמטוב את מקור פרנסתו: אביו עסק בציד 'פינגווינים', המצויים בקוטב הדרומי בשפע, אשר עורותיהם הם בעלי ערך רב אצל מביני דבר. מעסק זה התעשר אביו עושר רב. אביו של אותו יהודי נפטר מזה זמן, אך במחסני החברה נשארו בהקפאה כמות גדולה של עורות אלה, ומהם מתפרנס הבן בהרחבה רבה.
נענה הרב שמטוב ואמר: אכן, לא רק בחיים חיותו בעלמא דין הרבי פרנס אותו בשפע עצום של אורות, אלא גם לאחר ג' תמוז הרבי השאיר עבורנו כמות אין סופית של "עורות/אורות עבודים" בהקפאה. גם בתקופה חשוכה זו, אין ליפול ברוחנו, שכן הרבי השאיר לנו ב"מקפיא" שפע של אורות וגילויים. כל שאנו צריכים הוא לפתוח את המקרר ולהוציא אור/עור חדש ולהתפרנס ממנו...
אבן יסוד בהשקפה החסידית
אחד מאותן עורות / אורות וגילויים מרוממים שהתגלו בימים אלו ושניתן 'להתפרנס' מהם בשופי, הנה השיחה-'הדרן' אודות "מרים בת בילגה". זהו 'הדרן' על מסכת סוכה שנאמר על ידי הרבי בהתוועדות ו' בתשרי תשכ"ח ובו' תשרי תשל"ה (ועוד), בקשר לימי ההילולא של אמו הרבנית הצדקנית מרת חנה ע"ה.
וכיוון אשר שיחה זו עוסקת כל-כולה במעלתן של בנות ישראל, ערכו זאת ב"וועד הנחות בלה"ק" והוציאו לאור לרגל יום היארצייט-הילולא העשרים של הרבנית הצדקנית מרת חיה מושקא ע"ה, בכ"ב שבט תשס"ח.
אם אפשר לסכם 'הדרן' זה במשפט קצר, הרי זה 'הדרן' שמהווה אבן יסוד בהשקפה החסידית והסתכלות החב"דית על כל יהודי ויהודי, יהיה מי שיהיה. זהו 'הדרן' של אהבת ישראל אין סופית, של לימוד זכות בלתי מוגבלת. ובעיקר, זהו 'הדרן' מחייב ותובעני מאין כמוהו.
טוב לנו? ברור שלא. המצב אידיאלי? רחוק מכך. אולם למרות הכל ועל אף הכל – אשרינו מה טוב חלקנו. אשרינו שזכינו לתורת אמת ולתורת חיים מרבינו, המאירה ומרוממת את דרכנו בחיים, גם בימים אלו.
הסוכה נוסכת בטחון בעם ישראל
כטעימה בלבד מתוכן ה'הדרן', אביא כאן את עיקרי הדברים:
בסיום מסכת סוכה מובא אודות משמרת הכהונה 'בילגה' שנקנסה על ידי החכמים, ולעולם חולקת את לחם הפנים בצד דרום, וטבעתה קבועה וחלונה סתומה.
בסיבת הקנס שהושת על משמרת בילגה, מביאים חז"ל בגמרא שתי סיבות.
טעם ראשון - שמרים בתו של בילגה ראש משמרת הכהונה, המירה את דתה ונישאה למקורב למשפחת המלוכה היוונית. כשנכנסו יוונים להיכל בימי מתתיהו בן יוחנן, נכנסה מרים עמם, והייתה מבעטת בסנדלה על המזבח, כשהיא קוראת כלפי המזבח "לוקוס לוקוס ('זאב זאב' בלשון ארמית), עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק". וכשגברה יד חשמונאי וגירשו את היוונים, הענישו החכמים בגינה את כל משמרת בילגה, קבעו את טבעתה וסתמו את חלונה.
טעם שני – לפי שפעם אחת השתהתה משמרת הכהונה 'בילגה' מלבוא למשמרתה בבית המקדש, ולכן קנסו את כל המשמרת.
כבר בתחילת ה'הדרן', הרבי מלמד זכות וקובע כי הטעם העיקרי לקנס על המשמרת הוא הטעם הראשון שהובא בגלל חטאה של מרים, וזאת כי עדיף לנו לומר שהקנס היה בגלל חטא של אדם אחד בלבד, מרים בת בילגה, ולא שמשמרת כהונה שלימה חטאה בהיפך כבוד המקדש.
ובהמשך לקביעה זו, הרבי תמה בפתיחת ה'הדרן':
כיצד סיפור חטאה החמור של מרים משתלב עם כללות תוכן מסכת סוכה? הרי עניינה ותוכנה של הסוכה הוא "למען ידעו דורותיכם כי בסוכות הושבתי את בני ישראל", כלומר שהסוכה מחדירה ביהודי היושב בסוכה את ההכרה שהקב"ה שומר על עם ישראל בכל מצב; יהודי יודע שגם כאשר יש מצב של צרה לישראל כשעבוד מצרים, הרי בסופו של דבר הקב"ה מושיעם ומוציאם ממצרים; וגם לאחר חורבן בית ראשון כשישראל היו בגלות שבעים שנה, נגאלו ישראל ונבנה הבית השני –
אם כן, תמה הרבי ומקשה, כיצד עניינה של מסכת סוכה תואם את המובא בסיום המסכת, ואת טענתה של בת ישראל, "עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק"? הרי בת זו אמורה לדעת שכשם שלאחר שעבוד מצרים היו ניסים, ולאחר שבעים שנה של חורבן בית ראשון נבנה בית שנה, ובוודאי גם מצרת היוונים יושיע אותם בוודאי הקב"ה?!...
והרבי, אוהבן של ישראל, הדואג לכל שה שבעדר, גם לכבשים החולות והתועות, ממשיך ומקשה:
ידוע הכלל שאפילו בגנות בהמה טמאה לא דיבר הכתוב, מדוע אפוא מפרסמים חז"ל את שמה של הנערה שעשתה דבר בלתי רצוי, "מרים בת בילגה"? די היה שיאמרו ש"מעשה בנערה ממשמרת בילגה" שעשתה כך וכך, ותו לא!
כתב הגנה ולימוד זכות נפלא
לאחר שאלות אלו, ושאלות נוספות בעניין זה, פותח סניגורן של ישראל בביאור נפלא, שכולו לימוד זכות על מרים בת בילגה, ותמצית הדברים הם, שמעשה זה שבהשקפה ראשונה נראה כתכלית הירידה, מהווה למעשה כתב הגנה ולימוד זכות נפלא על בני ישראל בכלל, ועל מרים בת בילגה בפרט.
ראשית, אומר הרבי, סיפור זה מהווה לימוד זכות על עם ישראל שבאותו הזמן, שלמרות כל הרדיפות והצרות שסבלו ישראל מן היוונים, שטימאו את כל השמנים והקריבו 'דבר-אחר' (דל"ת אלי"ף בלשונו של הרבי בהתוועדות) בהיכל, הרי על פי טבע, במצב של העלם והסתר שכזה, היו עלולים להיות כמה וכמה מישראל שיסורו מדרך הישר,
ועל כך מספרים חז"ל בשבח עם ישראל, שלא היה מקרה בלתי רצוי, אלא עם נערה אחת בלבד, שלכן התפרסם שמה ושם אביה!
"וואו אפגעשניטן, וואס אפגעשניטן"?
אך סניגורן של ישראל לא מסתפק בלימוד זכות כללי זה, אלא אף ממשיך לטעון לזכותה הפרטית של אותה בת ישראל שירדה לשפל המדריגה!
וכהקדמה לכתב סנגוריה זה, הרבי עומד על דבר פלא ממש בסיום המסכת:
הלא המעשה עם מרים בת בילגה שבעטה בסנדלה על המזבח וטענה כלפיו היה לאחרי שירדה בשפל המדריגה, שהמירה את דתה ונישאה ליווני.
אם כן, במה נחשב המעשה שלה בביזוי המזבח, שבגינו קנסו חכמים את כל משמרת בילגה, לחומרת מעשיה בהמרת דתה ונישואיה ליווני, שלא בגלל זאת נקנסה המשמרת?!
בעניין זה מביא הרבי את דברי הרמב"ם שאפילו ירבעם בן נבט שחטא והחטיא את ישראל בעניינים הכי חמורים, נפרעים ממנו על ביטול מצוות עירוב תבשילין!...
ולכאורה, כשמדובר אודות יהודי שחטא והחטיא את הרבים, מה אכפת לקב"ה אם הוא מקיים מצוות עירוב תבשילין או לא, הרי הוא נכרת כביכול לגמרי מיהדותו?
אך ראש בני ישראל - ש"יניקת וחיות נפש רוח ונשמה של עמי הארץ הוא מנפש רוח ונשמה של הצדיקים והחכמים ראשי בני ישראל שבדורם" - לא נותן אפילו מקום לשאלה זו:
"וואו אפגעשניטן, וואס אפגעשניטן"?--- מי נכרת, מי מנותק?!---
[בהקלטה מדברי הרבי מהתוועדות זו, וכן מצויין בשולי הגליון לדברי הרבי, ניתן לשמוע שהרבי אומר את הדברים בהתרגשות גדולה].
גם כשיהודי נמצא במצב רחוק וירוד בתכלית – זהו מצב חיצוני בלבד! גם בשעת החטא החמור נשמת היהודי דבוקה בבורא, עד שכל פעולה קטנה שלו, אם יקיים עירוב תבשילין או לא – נוגעת לעצמותו ומהותו יתברך!...
ולא רק בנוגע לירבעם בן נבט, אלא הרבי מוסיף ואומר שכל יהודי ויהודי, אפילו בת ישראל שהמירה את דתה ונישאה ליווני – אכפת ונוגע לבורא איך תתנהג מתי שתראה את המזבח! ---
לא קם סניגור לישראל כרבי
אך גם בלימוד זכות זה הרבי לא מסתפק, והוא מוסיף ומוצא לימוד זכות ושבח גם בהנהגתה הבלתי רצויה של מרים בת בילגה עצמה.
וכך אומר הרבי, שהגע עצמך:
מדובר בנערה שנמצאת במצב שהמירה דתה, התחתנה עם יווני, וכאשר היוונים כבשו את ירושלים ובית המקדש ונכנסים להיכל כדי להקריב "דבר אחר" – היא הולכת יחד עמם;
ולאחרי כל זה, מה שאכפת לנערה זה הוא – מצבם הקשה של בני ישראל, עד שהיא צועקת "לוקוס לוקוס עד מתי אתה מכלה ממונן של ישראל, ואי אתה עומד עליהם בשעת הדחק"... למה אינך עוזר לבני ישראל!...
ולא קם עוד סניגור לישראל כרבי, ולא קם עוד אוהב לישראל כרבי.
דומה שאין צורך לערוך חיפוש במאגר "אוצר החכמה" השלם, על עשרים ושמונה אלף הספרים התורניים שבו, בערך "מרים בת בילגה", כדי להיווכח אשר לא היה עוד מי שלא יכול לנוח ולא יכול לשקוט עד שימצא לימוד זכות לא רק על בני ישראל שבדורו, יהיה מי שיהיה, אלא לא ינוח ולא ישקוט עד שילמד זכות על נערה יהודייה שחייתה לפני יותר מאלפיים ומאה שנה, שירדה מן הדרך והמירה את דתה, ולדרוש בטובתה! ---
הרועה נאחז בציפורניים ממש, ללמד זכות, לסנגר, לטעון בטובתם בכל מיני טצדקי, ולהשאירם בתוך העדר. כך זה לגבי דתן ואבירם, כך לגבי שלומית בת דברי, כך לגבי המקושש עצים, כך לגבי ירבעם בן נבט, וכך גם ביחס למרים בת בילגה---
בהמשך הדברים הרבי מקשר רעיון זה עם רמז נפלא בנטילת הלולב וארבעת המינים בחג, אשר ידוע שארבעת המינים רומזים לארבעת הסוגים בעם ישראל, כולל אלו שאין בהם לא תורה ולא מצוות, לא "טעם" ולא "ריח".
החסרונות שיש ביהודי, מטעים הרבי, אינם חלק מהיהודי, אלא הנם דברים חיצוניים בלבד שנתווספו על עצם מציאותו. ולכן נוהגים לנענע את ארבעת המינים בעת נטילתם, אשר על ידי ה'נענוע' נפרדים ונופלים כביכול כל הדברים החיצוניים שנדבקו ונתווספו ליהודי, והוא מתגלה בכל הדרו ומהותו העצמית – יהודי שיש בו תורה ומצוות, גם 'טעם' וגם 'ריח'!
כהני מסייע כהני
תוספת נפלאה של לימוד זכות ואהבת ישראל הבלתי מוגבלת של הרבי מתגלית עוד ב'הוספה' שנדפסה ל'הדרן' זה.
כפי שהובא לעיל, בחז"ל הובאו שתי סיבות באשר לקנס שהושת על משמרת בילגה, והרבי נקט שחטאה של מרים הוא הטעם העיקרי.
בהמשך לדברי הרבי בהתוועדות, שיגר לו הגאון רבי אפרים אליעזר הכהן יאללעס, רבה של פילדלפיה, מכתב תורני ובו מבקש הרבי יאללעס להוכיח כי הטעם המרכזי בחז"ל לקנס הוא ההסבר השני שהובא, חטאם של כל המשמרת שאיחרו מלבוא לעבודה.
באגרת מי"ד כסלו תשל"ה משיב לו הרבי על דבריו, ולאחר ההוכחות על פי נגלה לכך שהטעם העיקרי הוא חטאה של מרים, כותב הרבי לרב יאללעס: "ולכאורה כבוד תורתו כהנא – צריך להיות מסייע כהניא ולצדד שלא משמר שלם שכוהנים זריזין הם שהה לבוא ועל כל כוהני המשמר אין העבודה חביבה – כי אם רק נערה אחת הייתה ופרסומה חז"ל".
הרבי בה בדרישת-טענה לרב יאללעס, אתה ככהן אמור לסייע לאחיך הכהנים ולדרוש בטובתם וללמד זכות עליהם שלא כל המשמרת חטאה! כך אמורה להיות נטייתך הראשונית!---
וכך הרבי נהג בעצמו, כ"כהני דמסייע כהני", וכראש ונשיא בני ישראל הרי הוא מסייע לכל עם ישראל שבכל הדורות, ומסנגר ומלמד עליהם זכות בכל מיני טצדקי, העיקר להכניסם תחת סוכה אחת, כי ראויים כל ישראל – כולל מרים בת בילגה – לישב בסוכה אחת!
והחי יתן אל לבו
והחי ייתן אל לבו: אין הכונה בשורות אלו להגיש לקורא סיכום מקוצר של ה"הדרן". כל חסיד וכל תמים בוודאי יעיינו ב"הדרן" זה בהדרת הכבוד הראויה, ובעומק ובעיון הראוי, ויוכלו לעשות זאת טוב יותר מכותב השורות.
יותר ממה שה"הדרן" הזה מופלא, יותר ממה שהוא מעניק רגש של "אשרינו מה טוב חלקנו" שזכינו ל"תורת אמת" ו"תורת חיים", הוא יותר מכל מחנך. זהו "הדרן" מחייב. הוא מחייב את כל אלו שזכו להימנות על דגל חסידות חב"ד.
כמה וכמה הוראות מופלאות באהבת כל יהודי ויהודי הרבי לומד מעניין זה, שלמרות "שבימנו אלו קשה אמנם למצוא יהודי שנפל למדריגה תחתונה כל כך", אבל עם זאת, כשיוצאים לרחוב ופוגשים ביהודי שבחיצוניות אינו מתנהג כראוי, אפשר להתיירא ולומר: מה לי וליהודי זה?!...
הנה על כך ההוראה שעליך לנצל את העובדה שנפגשת אמו בהשגחה פרטית, לדבר עמו בדברים היוצאים מהלב, שאז יכנסו אל לבו ויפעלו פעולתם, באופן של "טוב לצדיק טוב לשכנו".
זהו הדרן של "אשרינו מה טוב חלקינו", אך יותר מכך, ובעיקר, זהו "הדרן" שמחייב אותנו.
מאפשרים לכם לקבל
