מאיר אלפסי

כשאוקיינוס ומדבר נפגשים

מדבר אנמידיה. מסע של כמה ימים בדיונות. נסענו לפסגת הדיונה בג'יפ. מאד מפחיד. עולים, עולים ועולים. לפתע רואים אוקיינוס. מדבר ואוקיינוס נפגשים. מחזה פלא כמותו לא רואים ושקיים במקומות בודדים בעולם. שני ניגודים מוחלטים מתמזגים לשילוב בלתי אפשרי. זה ריגש אותי ולימד אותי כי גם מה שנראה בעיני בלתי אפשרי הוא אפשר בהחלט. הכל יכול להיות ואין לנו גבולות. זו תמונת השנה שלי. שנה טובה ומתוקה!

מנדי הכטמן

תפילה בשלג

ירושלים. חורף. שלג. הכותל המערבי.

כולם מצטנפים בבתיהם, מתחממים ליד התנור או המזגן. נקלעתי אז לכותל. הוא היה כמעט ריק מאדם. הבחנתי בדמות  עטופה בשמיכה צבעונית נשענת על הקיר העתיק. האיש התפלל, התחנן על נפשו. אני צילמתי.

סופת שלגים. והיהודי שרצה מאד להתפלל, לא ויתר על התפילה, הוא התעטף באיזו שמיכה סרוכה שמצא ושקע בתפילתו, מתעלם מן הקור ומן  השלג. זו  תמונת השנה שלי.

חיים טויטו

למרות האבל – ממשיכים

בכ"ח סיוון תשפ"א נפטר ר' דקל לוי, חסיד חב"ד מרחובות – מנגיף הקורונה. בפטירתו היה בן 35 בלבד. היה  זה לאחר אשפוז ממושך מסיבוך הנגיף.

בי"ז טבת השנה חגג בנו ארי את בר המצווה שלו, כשהמונים מגיעים לשמח ולשמוח עם החתן ומשפחתו. בתמונה שצילמתי רואים את האמא שאך לפני תקופה התאלמנה עם בנה שהתייתם ברגע של חיבוק אוהב וחזק. חיבוק של אמא לבן שגם נהרות של דמעות וים של כאב לא יכול לו. התמונה מסמלת בעיניי את הנצח וההמשכיות שעמנו ניחן בו. אשר תמיד, לא משנה מה נעבור, ולמרות הכל – ממשיכים. זו תמונת השנה שלי.

שניאור שיף

הכותל המערבי

אני מצלם רבות מרחפנים ומהאוויר. באינספור מקומות ויעדים. אבל תמיד  המקום שהכי מרגש אותי – זה הכותל, שריד בית מקדשנו. כאן בתמונה נראים אלפי יהודים פוקדים את המקום המקודש ביותר לעם היהודי אשר שכינה לא זזה ממנו. ושופכים את צקון  לבם בפני השם. הם מבקשים ומתחננים שהשם יקבל את תפילותיהם. זו  תמונת השנה  שלי.

מענדי קורנט

בוכים ביחד

אחד האירועים היותר כואבים שצילמתי השנה, היה ממש בחודש האחרון - הלווייתו הגדולה של השליח בהרצליה הרב ישראל הלפרין ע"ה, שם בלטה מאוד הנוכחות של יהודים מכל גווני הקשת בעיר שהגיעו לכבדו וללוותו בדרכו האחרונה.

אחד הרגעים שלדעתי מבטאים מאוד את העובדה שהוא היה אהוב על כולם, ושאפשר היה ללמוד ממנו מה זו אהבת ישראל אמיתית זו התמונה הזאת שצילמתי: חסיד חב"ד ואחד השוטרים שנכח במקום במסגרת תפקידו, שמים יד אחד על השני ובוכים יחדיו...

זו  תמונת השנה שלי.

שמואל עמית

גאון יעקב בבודפשט

לפני כשבועיים טיילתי עם אשתי בבודפשט. על נהר הדנובה שמעתי עוד קודם לכן אבל שום דבר לא הכין אותי לצמרמורת שאחזה בי לראות את הנעליים המרופטות, בכל הגדלים והסגנונות, ניצבות בשתיקה מופתית על גדות הנהר. אז לפי הסיפור, נגררו יהודים מביתם ונקשרו זה אל זה (על מנת לחסוך בתחמושת שהייתה מאד יקרה בזמנו). אנשי צלב החץ ירו בחלק מהאנשים וכולם נפלו אל מותם בנהר השוצף. התמונה הזו נגעה לליבי במיוחד כי רואים שם נעליים של ילדה קטנה- ושתי הוריה לצידה. המחשבה על רגעיה האחרונים של הילדה שנקשרה לשני הוריה מזכירה לנו את זוועות השואה האיומה. אחרי שצילמתי את התמונה לא יכולתי להתאפק, הוצאתי את השופר שהבאתי מהארץ מהתיק ותקעתי בשופר בקול חזק שהדהד למרחוק. ההונגרים האדישים מדדו אותי במבטם ובסיום ניגש אלי אבא אחד להגיד תודה על "מוזיקה טובה". מוזיקה טובה או שלא, תקיעת השופר ליד הנעליים הקטנות שעל גדות הדנובה הזכירה לי רק דבר אחד- אנחנו יהודים ואל לנו להתבייש בזה. זו תמונת השנה  שלי.

שנה טובה ומלאה בגאון יעקב.