משה כהנא, COL

במוצאי שבת סליחות, יצאתי מביתי בביתר עילית עם רעייתי ושניים מילדיי לאמירת סליחות בסמוך לכותל המערבי.

מעולם לא חווינו לומר סליחות ראשונות בכותל וזאת הייתה הזדמנות לחוש ב'אווירת תשרי' ליד שריד בית מקדשנו.

כצפוי, המשטרה סגרה את הכניסה מכיוון 'שער ציון' לרכבים, חנינו בחניון 'קרתא' של שדרות ממילא ומשם בצעדה ארוכה דרך ה'רובע הארמני' לכיוון הכותל המערבי, לצד עוד קבוצות של יהודים, בואכה לכותל המערבי. ניתן לשמוע לא רק עברית אלא גם שפות נוספות, אנגלית, צרפתית, ספרדית ועוד. לא רק דתיים, אלא גם גברים עם 'כיפות בר מצווה'. כולם הולכים לכותל.

קבוצת מתפללים באמירת סליחות בכותל, שצילמתי אמש:

התכנון שלנו היה להצטרף למניין הסליחות בבית הכנסת החב"די הידוע וההיסטורי "הצמח צדק", בחצר חב"ד, ולאחר מכן בתום הסליחות, ללכת לכותל המערבי ושם להעתיר בתפילה, כמו גם להתבשם מהאווירה המיוחדת של מנייני הסליחות במגוון עדות עמך ישראל. אי אפשר לעבור במקום כזה ולפספס סליחות ראשונות ב'צמח צדק'.

כבר בדרכינו לעיר העתיקה בין החומות, עלה בדמיוני מה מצפה לנו ב'צמח צדק': עשרות מתפללים חסידי חב"ד, ותפילה בנוסח המוכר והמעורר כל נפש:

"ּבמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה

הַט אָזְנְךָ מִמָּרוֹם יוֹשֵׁב תְּהִלָּה

לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה".

השעון הורה 12:30, ואנו החשנו צעדים כדי שלא להגיע באיחור לאמירת הסליחות. הנה הסמטאות ברחוב 'חב"ד', פה גרו גדולי חסידי חב"ד הירושלמים, מכאן היו צועדים לעבר ה'צמח צדק', היו מתפללים ב'עבודה' ומתוועדים ברגש. הנה, תיכף נכנסים ל'חצר חב"ד' – מבנה בית הכנסת ה'צמח צדק' ששוקק אברכי כולל בכל ימות השבוע. תיכף נשמע את סלסול החזן, אחר חצות כבר הגיע.

נכנסים, והנה: הפתעה. שקט מידי.

עולים לקומה השנייה, אולם בית הכנסת. שקט. חסיד חב"ד שזקנו הלבין, יושב לצד ערימת 'סליחות' מיותמת. על אחד הספסלים, יושב אברך צעיר, הוא החל למלמל לעצמו את מילות הסליחות. וזהו! אין מניין, גם לא רוב מניין ואפילו לא 'זימון'.

מאכזב. בכל זאת, אולי יקרה הנס, ויבואו בהמשך. חולפות הדקות, ונכנס עוד חסיד חב"ד. מניין סליחות לא נראה באופק.

מסתבר שבשבת קודש, בית הכנסת היה שוקק מפה לפה, בעיקר בשל אורחים או חסידי חב"ד ירושלמים שצועדים רגלית להתפלל, ללמוד ולהתוועד. במוצאי שבת חוזרים איש איש למקומו, והגרעין של ארבע-חמש משפחות חב"דיות המתגוררות בעיר העתיקה עצמה – אינו מספיק כדי מניין במוצאי שבת.

בינתיים בזמן הפנוי, אפשר לבחון מעט את בית הכנסת ההיסטורי: הנה לוח ההנצחה במרכז הקיר, של התורמים ממומבאי. הקירות המקומרים, הריהוט הישן, כמו נלקח מציור מפורסם.

אמרתי לעצמי, נמתין כמה דקות, נראה לאיפה זה הולך. אם אין מניין, ממשיכים לכותל.

•

אבל היתה 'רעבעצן' אחת בעזרת נשים, שלא ויתרה. היא נגשה לאשתי בעדינות אך בתקיפות מה, וטענה בלהט: "יתכן דבר כזה שב'צמח צדק' לא יהיה מניין ראשון לסליחות?", והצביע עלי. "תאמרי בבקשה לבעלך שיצא החוצה ויביא עוברי אורח להשלים מניין".

את הדו שיח שמעתי, כי פשוט הייתי כבר בדרך לעזרת הנשים, לסמן לאשתי לצאת. הלהט בו נאמרו הדברים, היה ממש 'מדבק'. וכך מצאתי עצמי עומד כשני מטרים ליד הכניסה, בדיוק היכן שנחיל האדם 'זולג' לכיוון הכותל, לאמירת הסליחות לאחר חצות ליל.

"חבר'ה, שבוע טוב", אני שומע את עצמי מנסה לשדל שלושה בחורים צעירים. "תרצו לזכות במצווה גדולה, להשלים מניין לסליחות? הנה זה פה למעלה, בית כנסת חשוב והיסטורי של חב"ד." "אח שלי, בשמחה הינו באים. אנחנו פשוט ממהרים לסליחות בכותל", הפטירו באדיבות ומיהרו להיטמע בין הצועדים.

לאחר כמה נסיונות סרק, בזווית העין, אני מבחין במשהו שנקרא בשפה החסידית "השגחה פרטית". הושיעה, את, עמך, וברך, את, נחלתך. בינגו. שישה חסידים יושבים למטה ליד ה'קארדו' ואוכלים גלידה להנאתם.

כשהתקרבתי, שמעתי צליל אמריקאי משהו, מעורב באיידיש. "א גיטע וואך צדיקים", גייסתי כמה מילים באידיש. "איכפת לכם לבוא להשלים מניין לסליחות בבית הכנסת של ההייליגער הצמח צדק? זה מאוד מאוד חשוב שיהיה פה מניין", ניסיתי עוד לשכנע. "אנחנו חסידי בעלזא שהגענו מלונדון, ולא אומרים סליחות הלילה, אלא רק מחר בבוקר, עם האדמו"ר", הסביר אחד מהחברים. "אנחנו קצת ממהרים".

לא הייתה לי ברירה והתחלתי לדלות מזיכרוני מה שידוע לי על בית הכנסת ה'צמח צדק'. "מדובר בבית כנסת עתיק, שנוסד על ידי חסידי הצמח צדק לפני כמאה ושבעים שנה. לאחר מלחמת ששת הימים עם שחרור העיר העתיקה, הרבי הגדיר אותו "בא-כח של בתי-כנסיות" חב"ד בכל מושבותיהם, הן בארץ ובחוץ לארץ, וביקש לשפצו ולחזקו וכי מדובר בבית כנסת קדוש והיסטורי מיוחד במינו. גם את סיום ספר התורה הראשון של ילדי ישראל, ביקש הרבי לערוך דווקא ב'צמח צדק"', כך הוספתי לשכנע.

בית הכנסת הצמח צדק, זמן קצר לאחר מלחמת ששת הימים (מתוך "תולדות חב"ד בארץ הקודש)

הוספתי כי יש "כתובת היסטורית" מרתקת בקיר בית הכנסת, קימורים ואווירה מאוד ייחודית שאין בבתי כנסת אחרים ושכדאי להם לבוא. יהיה להם אחר כך מה לספר בלונדון.

לבסוף זה קרה. היינו ארבעה חסידי חב"ד, ושישה חסידי בעלזא.

כעת מניין יש, אך צצה בעיה חדשה: מי יהיה החזן?

הגבאי הסביר לי בצורה שאינה משתמעת לשתי פנים, שאני כרגע הברירה היחידה. לא הועילו הטענות שלי כי אני קצת צרוד ומצונן, ולא זוכר בדיוק את הניגונים והנוסח החב"די.

אני מוצא את עצמי ליד התיבה, הגבאי אץ להביא את המפתח לארון קודש, והתחלנו 'אשרי'.

מאז שסיימתי 'חיוב' לפני כמעט שנה אחרי פטירת אמי ע"ה, לא זוכר מתי ניגשתי לעמוד לפני התיבה. להיות חזן ב'צמח צדק', במוצאי שבת סליחות?...

נרעדתי. כאלו סליחות אני לא זוכר.

"ּבמוֹצָאֵי מְנוּחָה קִדַּמְנוּךָ תְּחִלָּה

הַט אָזְנְךָ מִמָּרוֹם יוֹשֵׁב תְּהִלָּה

לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה".

עם המילים, נזכרתי קצת בנוסח. חזן דגול אני לא, אבל לפחות רגש היה.

אילו ידעו אותם חסידי בעלזא מלונדון, את גודלה של הזכות, להשלים מניין ב'צמח צדק', בבת עינם של רבותינו נשיאנו, היו רוקדים משמחה.

זה בדיוק מה שקרה. הושטנו יד זה לזה, ורקדנו. רקדנו על הזכות.

אשריכם ישראל.

הנה וידאו קצר מהריקוד בתום הסליחות:

מעבר לחווייה האישית, יש כאן משהו נוסף:

בעיר העתיקה נותרו משפחות חב"דיות בודדות. עם השנים נפטרו גדולים וטובים. בדרך חזור, רעייתי שהיא ירושלמית במקור, סיפרה לכפר חב"די שכמוני על כמה דמויות חסידים שהיו בעיר העתיקה והותירו חותם. סיפור אחד נגע לליבי במיוחד על הרבנית שהיתה אופה עוגיות למבקרים הרבים שהיו מגיעים לירושלים, ועל החלום שלה להכין עוגיות להולכי הרגל אחרי שייבנה בית המקדש.

כ'אורח לרגע' ברור לי שהתמונה הכללית הרבה יותר חיה ותוססת, הכולל שפועל כל ימות השבוע נחשב לאחד המובילים בארץ הקודש, ובשבתות ובימים טובים בית הכנסת מלא וגדוש, תורה, חסידות, תפילות והתוועדויות בוקעים מבית הכנסת. גם יצא לי לפני מספר שנים להתארח בשבת בעיר העתיקה והתפילות ב'צמח צדק' היו חווייה בלתי נשכחת.

אני מדבר בעיקר על ההתיישבות החב"דית בעיר העתיקה. לא יודע איך, לא יודע מי. קריאת השכמה קטנה לחזק את ההתיישבות החב"דית בעיר העתיקה ואת בית הכנסת שהוא כל כך יקר לרבי ולרבותינו נשיאנו בכלל.

כתיבה וחתימה טובה!