הגאון רבי יחזקאל אברמסקי

על

תומכי תמימים בליובאוויטש

והחסיד רבי אברהם אליהו פלוטקין

כך כותב הרב אברמסקי מזכרונותיו על החסיד רא"א פלוטקין (נדפס בספר "בירורי הלכות" עמ' 7):

בסוף שנות הסמ"ך (תרס"ט) חיפשו ראש ישיבה בליובאוויטש ויצא כרוז בעולם התורה שמי שרוצה להיות ראש ישיבה עליו לנסוע לעיירה ליובאוויטש ולמסור שיעור לדוגמא ("געבן א פלפול שיעור אלעס א פראבע") כדי לבחון אם אכן ראוי הוא למשרה.

 ידוע היה שבליובאוויטש הבחורים לומדים בשקידה, העמקה והתמדה. ויש ביניהם בחורים למדנים בקיאים בש"ס ופוסקים. תלמידי ישיבת תו"ת ידועים היו גם כיראי שמים ומרביצי תורה.

הייתי כבר גאון מפורסם בעולם הישיבות. היה לי שם טוב כלמדן וכמחדש והספקתי אף לחבר ספרים על התוספתא (שעדיין לא נדפסו אז). המשרה בליובאוויטש קסמה לי מאד והייתה אתגר עבורי. ארזתי את חפציי ונסעתי לעיר ליובאוויטש. הנסיעה הייתה קשה ולקחה לי כמעט שבועיים אבל כשהגעתי למשרד הישיבה - הרבי הריי"ץ שהיה המנהל פועל של הישיבה, קיבל אותי בכבוד וסידר לי אכסניה מכובדת כיאות.

אמור הייתי למסור שיעור לפני התלמידים בזאל הגדול כעבור שבוע. השבוע ששהיתי בליובאוויטש הייתה חוויה עבורי. רוב היום הייתי בזאל בו למדו הבחורים שעשו עלי רושם רב. כולם היו מגודלי זקן, לא כפי שהורגלתי בישיבות שלמדתי ולימדתי עד עתה. כולם לבשו בגד עליון ארוך. (כפי שנודע לי אח"כ, בליובאוויטש הלכו הבחורים עם מקטורן באורך שלשת רבעי כדי לכסות את הציצית, כי פעם אמר כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע שראה בחור שהלך עם טלית קטן כשהציצית נסרכת מתחת המקטורן והתבטא "דאס איז חיצוניות" - זוהי חיצוניות. ומאז התחילו הבחורים ללכת עם מקטורן ארוכה יותר). ראיתי כיצד שקועים הם בלימוד, בזיכוך המידות ביראת שמים ובעבודת התפילה. אמנם ענין התפילה ולימוד החסידות היו רחוקים ממני וזרים אך הערכתי את העדינות והאמת הנסוכה על פניהם של התלמידים וגם הנהגתם בחיי יום יום הרשימה אותי מאד.

הייתה לי הזדמנות פז לדבר עם התמימים בענייני לימוד, כי ידעתי שיש פה בחורים גאונים הבקיאים בש"ס ובפוסקים אבל בליובאוויטש הבחורים האלו היו נחבאים אל הכלים ולא התגאו בלמדנותם ולכן לא יכולתי לזהות אותם בקלות. כן נמסר לי שבין הבחורים ישנו כעין וועד שמוסר להנהלת הישיבה את דעתם על השיעור ועל המגיד שיעור אם ראוי הוא להתקבל כמעומד לראש ישיבה זו אך לא הצלחתי להתחקות על ידיעה זו.

בגלל דרכי התקשורת הלא מפותחות לא ידעתי איזו מסכת למדו אז בישיבה והכנתי שיעור במסכת אחרת לכן כמה ימים לפני השיעור הודיעו לבחורי הישיבה בשמי, באיזה מסכת אמסור את השיעור ועל איזה ענין אתפלפל.

מסרתי את ה"מראי מקומות" כדי שהבחורים יוכלו להכין את עצמם ויהיו נהירים  בעניינים עליהם אדבר.

ה"זאל" היה מלא מפה לפה כשהתחלתי להרצות את השיעור. כמה מאות בחורים מילאו את ה"זאל" וישבו בדרך ארץ וקבלוני בכבוד הראוי. הרצאתי את השיעור במשך כשעתיים או יותר. הבחורים שאלו באמצע שאלות עמוקות ביותר שהיו אתגר עבורי והיה עלי להתאמץ כדי לענות עליהם. נהניתי מהשיעור ונהניתי מהשתתפות התלמידים. מרוצה מעצמי עמלתי על השיעור הרבה זמן, מסרתי הרבה חידושים שחידשתי, ועל כל הקושיות ששאלו באמצע השיעור עניתי בטוב טעם, לכן הייתי משוכנע שיקבלו אותי כראש ישיבה.

למחרת נפגשתי עם המנהל פועל של הישיבה הרבי הריי"ץ.  הוא הודה לי על טרחתי ועל השיעור ואמר לי שבעוד כמה ימים אסיפת ההנהלה תחליט ולאחרי כן ימסרו על החלטתם לרבי הרש"ב ויכתבו לי במכתב אם הישיבה קבלה אותי לראש ישיבה.

ממשרד הישיבה נתנו לי כסף עבור כל הוצאות הדרך הלוך וחזור שכרו את "פיישע בעל עגלה" שיסיע אותי לתחנת הרכבת ברודניא ומצד כבוד ודרך ארץ שלחו הישיבה את הבחור התלמיד הגאון אברהם אליהו פלוטקין ללוות אותי לתחנת הרכבת כדי שלא אסע לבד.

אחרי כברת דרך התחלנו לדבר בדברי תורה הרגשתי שהררא"א פלוטקין למרות גילו הצעיר הינו מלא וגדוש בש"ס ופוסקים, גאון ובקי בכל חדרי התורה. תוך כדי דיבור מתוך נימוס ודרך ארץ נגע ר' אברהם אליהו בענין עליו ביססתי את השיעור שמסרתי בישיבה, הוא שאל אותי כמה שאלות וכשניסיתי למצוא תשובות ותירוצים התחוור לי לפתע שהבחור הצעיר שלפני מוטט בעצם את יסודות הבנין עליו בניתי את הפלפול שלי.

הבנתי, (יותר נכון "הרגשתי") שאברהם אליהו הוא אחד הבחורים שכנראה את דעתו על השיעור בפני ההנהלה, ולפי הקושיות שהציג בפניי הבנתי שמן הסתם לא יקבלו אותי להיות ראש ישיבה בליובאוויטש, וכמו שחששתי כך היה.

למען האמת היטב חרה לי הדבר. מורגל הייתי להערכה בידיעותיי בלימוד ובהרבצת התורה בין חבריי, ידידיי ובני משפחתי ובליובאוויטש נראה היה שנכשלתי. אבל את הדרך ארץ, העדינות ואהבת ישראל של הבחור שליווה אותי לתחנת הרכבת ושאל את השאלות - לא שכחתי. בחור כזה אם היה בישיבה אחרת היה מבזה ורומס אותי עד עפר לעיני כל תלמידי הישיבה כדי שאסע משם בבזיון. אבל הוא – להפך. לא שאל כלום בזאל לעיני כל אלא נסע במיוחד ללוות אותי לתחנת הרכבת, כי חיכה להזדמנות שנהיה לבד. רק בדרך אגב התחיל לשאול שאלה על השיעור שלי עליו בניתי את הפלפול שלי והראה לי בדרכי נועם ובכבוד שטעיתי.

כאן התחילה הידידות בינינו והנני אסיר תודה עד היום על החסד של אמת שעשה עמדי ועל כן הרגשתי חובה וזכות לסייע להרב ר' אברהם אליהו. וכשזיכני השי"ת בשנת תרצ"ב לצאת מעמק הבכא במשך השנים שלחתי לו חבילות מזון להחיות נפשו ועד היום הנני מוסיף לשלוח עזר וסיוע לו ולזוגתו.

» להורדת קובץ PDF מאוצר החכמה הקליקו «