״א ווילדע חיה - חיה רעה״ ביטוי ששגור כבר דורות בפיה של ה יידישע מאמע, כל אימת שאחד מילדיה (ובמיוחד ילד של שכנותיה) משתובב יתר על המידה. האמת שזה הגיוני, יש דמיון לא מבוטל בין האדם לבין החיה.

מעניין שהתורה בפרשת שופטים משווה את האדם דווקא ל״צומח״, לעץ ״כי האדם עץ השדה״. 

השאלה למה? הרי הדמיון בין האדם ל״חי״ הרבה יותר ברור מאשר ל״צומח״? לא יודע עליכם, אני לפחות לא זוכר ששמעתי פעם מישהו גוער בילד ואומר ״אתה צמח בר!״

במילים אחרות: איזה מסר מעבירה לנו התורה בהשוואה ל״עץ״ ולא ל״חיה״?

•

הרבי מבאר שיש רמות שונות של ״דמיון״ או השוואה. יש דמיון חיצוני, אולי אפילו שטחי ויש דמיון פנימי, מהותי.

נשוב ברשותכם אל היידישע מאמע. נהוג מדורי דורות, שכשתינוק נולד, מייד היא קובעת קווי דמיון ״האוזן הימנית מזכירה את הסבתה רבא״ ו״האף בכלל דומה לזה של סבא חיים״ וכדומה. אבל לאט לאט עם השנים מגלים קווי דמיון פנימיים ומהותיים בין הילד לבין הוריו וזקניו, ״הוא מהיר מחשבה כמו אבא שלו״ או ״טוב לב כמו הסבתא שהאכילה את כל עניי השטעטל״. כלומר, כבר לא מתייחסים כל כך לדמיון החיצוני אלא בעיקר לדמיון הפנימי והמהותי.

ל״עץ״ יש תכונה אחת מהותית גלויה וברורה ״החיבור התמידי למקורו - אמא אדמה״. ברגע שהעץ ייחתך הוא לא יצמח עוד, לא יחיה. ה״חיה״ לעומת זאת, נראית תלושה ממקורה, היא נראית עצמאית ובלתי תלויה.

המסר של התורה בפסוק ״כי האדם עץ השדה״ הוא: דע לך, הדמיון שלך ל״חי״, הוא שטחי וחיצוני. לעומת זאת הדמיון שלך ל״צומח״, לעץ, הוא הוא הדמיון הפנימי והמהותי - גם אתה בדיוק כמו העץ חייב כל הזמן את החיבור למקור חיותך! 

ומקור חיותו של היהודי הוא: הקב״ה, התורה והמצוות, הנשמה, העם והארץ, וכמובן המשפחה - אבא ואמא - יידישע מאמע. 

שבת שלום,
הרב זלמן וישצקי