זה קורה כבר 24 שנים, מאז יצאנו לשליחות בקייב. בכל שנה בראשון לספטמבר עולה בי מחדש המחשבה, שהלוואי ושנת הלימודים בארץ הייתה נפתחת כמו שהיא נפתחת אצלנו באוקראינה. 

באוקראינה, יום פתיחת שנת הלימודים הוא יום חג אמיתי. כולם מגיעים חגיגיים, לבושים בחולצות לבנות, מצוידים בזרי פרחים למורים וחוגגים את "הצלצול הראשון".

תלמידי כתה א' המרוגשים עושים הקפה ברחבת הטקס, בעוד כלל המשתתפים – התלמידים, ההורים והאורחים  – מוחאים להם כפיים. הטקס מסתיים בצלצול בפעמון מקושט, ורק אז כולם נכנסים לכתות. כשהפתיחה כה חגיגית, אין ספק שהיא משפיעה על ההמשך, על התחושה שכל יום שמגיעים לבית הספר הוא יום חג.

אבל היום, בניגוד למסורת הארוכה אצלנו, לא היתה חגיגה. במקום 400 התלמידים והתלמידות המתוקים שמילאו את מסדרונות בית הספר בצהלות, פתחנו את שנת הלימודים עם 150 תלמידים בלבד, ולצד תפילה ותקווה לגאולה ולסיום המלחמה, אנחנו לא יודעים איך השנה הזו תמשיך. במקום החגיגה בחצר הגדולה התלמידים קיבלו הדרכה מה עושים בזמן אזעקה.

במהלך הקיץ נבנו מקלטים חדשים שצויידו היטב כדי לקלוט את התלמידים, הלוואי וישארו חדשים ונטולי שימוש.

אנו לא נופלים ברוחנו. העובדה שנפתחה שנת הלימודים ושהתלמידים הגיעו לבניין בית הספר, לאחר חצי שנה שהבניין היה ריק, מאז פרוץ המלחמה, זו החגיגה האמיתית!

אמנם תלמידים רבים שלנו עזבו את אוקראינה, רבים מהם לישראל והאחרים מפוזרים ברחבי העולם, אבל לאלו שנשארו בקייב הצטרפו ילדים-פליטים יהודים מחרקוב, מריופול, חרסון ומזרח אוקראינה.

כשלוחים של הרבי שלימד אותנו להקריב מעצמנו למען טובתו של יהודי אחר, נחגוג בעצם פתיחת בית הספר היום את המשך החיים היהודים בקייב; נחגוג את העובדה שלמרות הקושי להגיע משכונות בכל רחבי העיר בזמן מלחמה, ההורים לא מוותרים על חינוך יהודי; נחגוג את העובדה שנותרנו איתנים למרות הרוחות הסוערות. וכדברי הרבי חינוך הדור הצעיר זו ההבטחה לעתיד היהודי. 

למרות ביטול טקס "הצלצול הראשון" והחגיגות שלצידו, לא וויתרנו כמובן על תקיעת השופר בפני ההורים והילדים, כפי שאנחנו עושים בכל שנה.

ואנו תפילה ותקווה שמתקיעת השופר הזו נזכה כבר לתקיעת שופרו של משיח, ולשנה טובה ומתוקה, שנה של שלום ושנה של גאולה!