תזכיר סודי ביותר שלאחר המלחמה מספר לנו על המערכה הסובייטית נגד חב"ד.

מאת דוד מרגולין, אתר חב"ד. אורג

אחד השמות הבולטים של המחתרת הסובייטית חב"ד-ליובאוויטש היה ר'  מנדל פוטרפס, שהיה מנהיג הבריחה הגדולה מברית המועצות ב-1946.  הוא נעצר בינואר 1947, ונראה כאן בתצלום שלא פורסם בעבר. יש לציין שהכיפה שלו הוסרה בכוח על ידי המשטרה החשאית הסובייטית.  (צילום: Chabad.org)

ב-6 ביוני 1950, האלוף. מיכאיל פופרקה, סגן שר הסניף האוקראיני של המשטרה החשאית הסובייטית - המשרד לביטחון המדינה - ניסח תזכיר בן 11 עמודים על מצב החקירה המתנהלת בפרשת "החסידים" ושלח אותו לויקטור אבקומוב, שר לביטחון המדינה של ברית המועצות. מסומן בכתב יד "סודי ביותר", הדו"ח סיכם מידע שנאסף על ידי הק.ג.ב. במהלך חקירתו על "הארגון האנטי-סובייטי שניאורסון" באמצעות סוכנים זרים, מודיעים וחקירות. "מרכז אנטי-סובייטי בראשות ה"צדיק שניאורסון" - קיצור של האדמו"ר השישי, רבי יוסף יצחק שניאורסון, במסמכים סובייטיים - הוקם בניו יורק על ידי המודיעין האמריקני במסווה של ישיבה, שלוחה אירופית שהוקמה בצרפת, וכל זה קשור לרשת אנטי סובייטית ענפה בתוך ברית המועצות". כך, לפחות, ראה זאת מנגנון הביון של ברית המועצות.

בזמן שקיבל את התזכיר הזה, ויקטור אבקומוב היה אחד האנשים החזקים בברית המועצות. חבר בדור צעיר יותר של צוותי המפלגה הקומוניסטית הכפופים לחלוטין לסטלין, הוא הצטרף למשטרה החשאית בגיל 24 בשנת 1932, עלה בסולם הדרגות והפך לסגנו העליון של לברנטי בריה הידוע לשמצה, ראש המשטרה החשאית ואיש סוד קרוב של סטלין.

ב-1943 מונה אבאקומוב לראש ארגון ה-SMERSH החדש שהוקם (ראשי תיבות רוסיים של "מוות למרגלים"), ארגון הביון הנגדי הצבאי האכזרי במיוחד של סטלין בזמן המלחמה, והחל לדווח ישירות לסטלין. לאחר המלחמה, ב-1946, מוזג SMERSH למשטרה החשאית ואבאקומוב, עד אז אחד החביבים על סטלין, הועלה לראשות המשרד לבטחון המדינה.

במילים אחרות, הסכנה שנשקפת מה"חסידים" - אותם כינו "שניורסונים" במסמכי המשטרה החשאית הסובייטית - לביטחון המדינה של ברית המועצות ואולי לגורל המהפכה של לנין עצמה, הדאיגה, פשוטו כמשמעו, את הדרגים הגבוהים ביותר של הכוח הסובייטי.

הרב הגולה והמשורר שהוצא להורג: סיפור יהודי סובייטי

הדו"ח לאבקומוב, המובא להלן בצורתו המקורית ולראשונה באנגלית, מתמקד בהשלכות של מה שמכונה היום הבריחה הגדולה, פעולה מתוחכמת ומסוכנת שהגו והוצאה לפועל על ידי חסידי חב"ד-ליובאוויטש כדי להימלט שלא כחוק מברית המועצות לאחר מלחמת העולם השנייה. בברכת הרבי הריי"צ, החל מאביב תש"ו ועד לסיומה בראש השנה תש"ז, כ-1,200 חסידי ליובאוויטש רכשו מסמכי אזרחות פולניים מזויפים ונמלטו מברית המועצות דרך עיר הגבול האוקראינית לבוב.

המעבר המוצלח האחרון התקיים ב-1 בינואר 1947 (ט' בטבת, 5707), ולאחר מכן, כפי שהוזכר במסמך ובפירוט רב יותר בתולדות הבריחה הגדולה, נלכדו ונעצרו שאר מארגני המבצע.

אבל המוקד העיקרי של תזכיר המשרד לביטחון המדינה זה הוא ניסיון שני, הרבה פחות ידוע של חסידי ליובאוויטש, לברוח מברית המועצות בהמוניהם דרך רומניה. התוכנית נוסתה בדצמבר 1948, כאשר ארבעה חסידים - משה חיים דוברובסקי, מאיר יוניק, יעקב לפקיבקר ומשה גרינברג - עזבו את העיר צ'רנוביץ שבאוקראינה הסובייטית, במרחק של פחות מ-40 קילומטרים מהגבול, והבריחו את הגבול לרומניה.

הפעם, התוצאות היו טרגיות.

לבוב, אוקראינה, הייתה בעבר למברג. בעידן שלאחר המלחמה תחנת הרכבת שלה, שימשה שער להחזרת פולין לפולנים אמיתיים ופיקטיביים כאחד.

הרקע: חזרה של פולנים לאחר השואה

מתחילת מלחמת הבולשביקים בדת, הוביל האדמו"ר השישי, רבי יוסף יצחק, את ההתנגדות היהודית. בגין פעולה זו הוא נעצר בקיץ 1927 ונידון בתחילה למוות. עונשו הומתק תחילה ל-10 שנות עבודת פרך, לאחר מכן לשלוש שנות גלות, ולבסוף, בי"ב- י"ג בתמוז, לשחרור מלא. באוקטובר 1927 נאלץ רבי יוסף יצחק לעזוב את ברית המועצות "אך לא לפני שהכשיר מורים רבים שהשפעתם הורגשה בברית המועצות זמן רב לאחר עזיבתו".

במהלך הגיהנום המוחלט של שנות ה-30, המשיכו חסידי ליובאוויטש לסכן את חייהם כדי לשמור על החיים והלמידה היהודית בברית המועצות, כפי שהאדמו"ר השישי הואשם. רבים, כולל רבי לוי יצחק שניאורסון - אביו של האדמו"ר השביעי, הרבי, ועד למעצרו הרב הראשי של דנייפרופטרובסק, אוקראינה - שילמו את המחיר האולטימטיבי.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, חלק נכבד מקהילת חב"ד-ליובאוויטש נמלט מההסתערות הגרמנית ומלהטם של משתפי הפעולה המקומיים על ידי הגירה לטשקנט ולסמרקנד שבאוזבקיסטן הסובייטית. שם, יחד עם עשרות אלפי פליטים יהודים מברית המועצות ומפולין, הם שיחזרו את החיים היהודיים, פתחו ישיבות, בנו מקוואות והתפללו יחד בבית הכנסת. חסידי ליובאוויטש לא רק דאגו לעצמם אלא גייסו באופן פעיל ילדים יהודים ללימוד תורה, רבים מהם בפעם הראשונה בחייהם. הילדים, שטופלו גם מבחינה חומרית, שאבו מהרקע הרחב ביותר, ביניהם מקומיים בוכרים, פליטים פולנים וחברי המפלגה הסובייטית.

בין תלמידיהם היה אפילו קרוב משפחה בן 16 של סטאלין.

כך מתאר התזכיר לאבאקומוב את התקופה הזו: "על פי הנחיותיו של שניאורסון, החסידים הגבירו את פעילותם האנטי-סובייטית ויצרו בתי ספר לא חוקיים בערים סמרקנד וטשקנט, שבהם למדו בני נוער יהודים שנפלו בהשפעתם. רוח דתית ולאומנית".

שנות המלחמה באוזבקיסטן לא היו קלות בשום פנים ואופן, כשהמשטרה החשאית המשיכה לפעול, ומבוגרים וילדים מתו ממחסור וממחלות. אף על פי כן, זו הייתה תקופה יחסית של שלום עבור חסידי ברית המועצות הנצורים. אולם עם תום מלחמת העולם השנייה התברר שמצב זה לא יימשך זמן רב יותר. אז צצה לראשונה הזדמנות נדירה להימלט מברית המועצות.

תמונה קבוצתית של כמה מחסידי ליובאוויטש שיצאו מלבוב בט' כסלו תשע"ז, צולמה במשרד בריחה בקרקוב, פולין.  במרכז, נחום שמריהו ששונקין. נראים בתמונה גם בני משפחת צייטלין, נחום זלמן גורביץ' ואלקה חן (צילום: ארכיון קלמנסון)

חודשים ספורים בלבד לאחר המלחמה, ב-6 ביולי 1945, חתמה ברית המועצות על הסכם עם הממשלה הזמנית של הרפובליקה של פולין המסכם על חילופי אוכלוסין. אזרחותם הפולנית של רוסים, אוקראינים, ביילורוסים וליטאים יוחלפו באזרחות סובייטית, בעוד שפולנים אתניים ויהודים פולנים שמצאו עצמם כעת בברית המועצות יוחזרו לפולין.

"הוראה סודית מדצמבר 1945 קבעה שפולנים ויהודים (כלומר, לא אוקראינים ובילורוסים) שחיו בשטח פולין עד 17 בספטמבר 1939, עשויים לחזור מברית המועצות".

משמעות הדבר היא שאפילו אנשים זכאים שהיו בעבר תושבי החצי המזרחי של פולין, אשר לאחר הסכם אי-התוקפנות היטלר-סטלין סופחה לברית המועצות (ועד היום היא חלק מבלארוס), יכלו לוותר על אזרחותם הסובייטית באופן חד צדדי ולחזור "הביתה" לפולין.

ועדות פולניות-סובייטיות משותפות מיוחדות הוקמו כדי להקל על החזרה זו, וככל שהתקדמה ב-1946, גדלו מספרים של אנשים קיבלו אישור לעזוב. רבים נסעו לפולין בקרונות נפרדים המחוברים לרכבות קבועות. אלברט קגנוביץ' מעריך שבמשך 1946 כ-147,000 יהודים הורשו לעזוב בדרך זו את ברית המועצות. זה אולי נראה נדיב מצד סטלין, אבל האמת הייתה שהממשלה הזמנית של הרפובליקה של פולין, שנקראה בעבר ועדת לובלין, הייתה ישות בובות פרו-סובייטית שסטלין השתמש בה כדי לעקוף את ממשלת פולין הגולה, בתוכניתו להפוך את פולין שלאחר המלחמה למדינת לווין קומוניסטית. יהיו הסיבות של סטאלין אשר יהיו לאפשר ליהודים לצאת, העובדה נותרת בעינה שהחזרה פולנית היווה חלון הזדמנויות מוגבל לעזוב את ברית המועצות.

החסידים במרכז אסיה ומקומות גירוש אחרים ברחבי ברית המועצות חיו במשך המלחמה זה לצד זה עם פליטים יהודים פולנים. כעת פנו היהודים הפולנים ללבוב כדי לחזור מחדש לפולין, ממנה יכלו להמשיך לארץ ישראל, ארצות הברית או מדינות אחרות במערב. כאזרחים סובייטים, חסידי ליובאוויטש לא היו יכולים לעזוב, אבל בסוף 1945 חלחל הרעיון לנצל איכשהו את החלון הזה. 

הבריחה הגדולה מלבוב לפולין

בראשית 1946 הגיע ללבוב תלמיד ישיבה בן 22 בשם לייבל מוצ'קין כדי לסייר בעיר. בעזרת אחיו הגדול, שמואל (מולי) מוצ'קין, וחבר הפרלמנט היהודי-לטבי לשעבר מרדכי דובין, שהיה אז במוסקבה, הוא יצר קשר עם יו"ר הקהילה היהודית בלבוב, אשר בתורו פתח דלתות הכרחיות להצלחת המבצע. הטפטוף הראשון של החסידים הגיע ללבוב באביב 1946 והחל אט אט לחצות את הגבול. הצלחתם עודדה אחרים. ככל שחלפו החודשים הגיעו ללבוב יותר ויותר חסידים שנטשו את מקום עבודתם, בתיהם, הרהיטים וכל ממון אחר למען ההזדמנות לצאת.

אשר ששונקין המכונה על ידי ה-MGB סוסוקו-בטומסקי, נעצר למעשה שלוש פעמים במהלך תקופת חייו בברית המועצות. הנה צילום המסמך שלו ממעצרו הראשון, כשהיה תלמיד ישיבה בשנת 1929

זה כבר לא היה עניין של רכישת קומץ דרכונים כוזבים, אלא מאות, ותשתית מילוט גדולה ומורכבת יותר התלכדה במהירות. מנהיגיה למדו לשפץ דרכונים, ארגנו נישואים מזויפים, וכמובן שיחדו פקידים נחוצים, כולל אלה שעבדו בתחנת הרכבת וקציני המשרד לביטחון פנים המקומי.

בין ראשי חב"ד שנעצרו בעקבות המבצע היו ר' מנדל פוטרפס (נעצר ברכבת שיצאה מלבוב ב-1947, שוחרר מהגולאג ב-1956); יונה קהאן ("פולטאבר", נעצר ב-1948, מת בגולאג ב-1949); ומרדכי דובין (נעצר ב-1948, נפטר במעצר סובייטי ב-1957). לא נזכר בתזכיר זה, אך נעצר באותה רכבת עם פוטרפס גם שמואל נוטיק, בעבר מורה חסידי אהוב בישיבות המחתרות של חב"ד ברחבי ברית המועצות, שנספה בגולאג בראשית תש"ט.

הניסיון השני: תוכנית צ'רנוביץ-רומניה

לאחר סיום הבריחה הגדולה, עברו מספר חסידים לעיר צ'רנוביץ שבאוקראינה הסובייטית, שלפני 1940 הייתה חלק מרומניה, ולפני כן הבירה האזורית של חבל בוקובינה של האימפריה האוסטרו-הונגרית. על אף שהייתה עתה בגבולות ההתפשטות של ברית המועצות, צ'רנוביץ עדיין הייתה קרובה לגבול רומניה, וחסידים שהיו מעורבים בבריחה הראשונית דרך לבוב. מהם: משה חיים דוברובסקי, משה וישצקי, חיים זלמן קוזלינר, אשר ששונקין ואחרים, שמעו שאפשר לעבור משם באופן בלתי חוקי לרומניה.

בין פברואר לאפריל 1946, 22,307 יהודים היגרו באופן בלתי חוקי ממחוז צ'רנוביץ לרומניה, תהליך שאושר על ידי סטאלין עצמו ואורגן על ידי השלטונות הסובייטיים.

זה היה אבאקומוב שבאוקטובר 1946 התריע לראשונה בפני סטלין על האיום שנשקף לקומוניזם על ידי "הלאומיות הבורגנית היהודית" ופתח במערכה האנטישמית שלאחר המלחמה נגד "קוסמופוליטיים חסרי שורשים", כלומר היהודים.

תקופה אפלה זו תביא לחיסולה של הוועד היהודי האנטי-פשיסטי - הארגון היהודי שסטלין הקים במהלך המלחמה כדי לגייס תמיכה לעניין הסובייטי ולגייס כספים נחוצים, שחבריו נעצרו ונורו לאחר המלחמה - וההקדמה למזימת הרופאים, שבה הוכרז על רופאים יהודים כי היו חלק מקונספירציה עצומה להרעלת ההנהגה הסובייטית, שהתפתחותה נעצרה רק עם מותו הפתאומי של סטלין ב-1953.

בתקופה זו של טירוף, היה זה אך טבעי שהמשרד לבטחון המדינה ישים שוב על הכוונת את חסידי ליובאוויטש, קבוצה חתרנית לפי האידיאולוגיה הקומוניסטית וגם לפי המדיניות הסובייטית הוותיקה. פרשת ה"חסידים" הייתה אפוא חלק חשוב בחקירת "הלאומנים הבורגנים היהודים" שבוצעה על ידי המ.ג.ב האוקראיני, שפעלו בהתאם להנחיות שקיבלו מהחטיבות של המשרד לבטחון המדינה של ברית המועצות בדצמבר.

אם יהודים שהלכו באש כדי להמשיך ולעבוד את ה' כפי שעשו אבותיהם, באמצעות לימוד תורה וקיום מצוות, היה מעשה אנטי-סובייטי, אז חב"ד-ליובאוויטש אכן הייתה איום על המשטר. ובמובן הזה, ראשי הביטחון הסובייטים צדקו בהחלט.