מאמר מאת הרב אלישיב קפלון

ביקור הרבי הריי"צ בליובאוויטש לאחר החורבן

לפני מאה שנה – בכ"ח מנחם־אב תרפ"ב – ביקר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע בעיירה ליובאוויטש, בפעם הראשונה והיחידה לאורך כל שנות נשיאותו.

וכך תיאר את הביקור הרה"ח ר' ישראל דזייקאבסאהן ע"ה:

"אחרי חג הפסח [תרפ"ב] התחילו להתחזק הרדיפות על הדת והתחילו הגזירות על ישיבות וחדרים אך עדיין לא הורגלנו ולא הבינו דרכיהם.

 . . בינתיים נתפשטה השמועה אשר כ"ק אדמו"ר נבג"מ יהי' בער"ח אלול על אהלי האדמו"ר בליובאוויטש. בשנה הזאת כבר הוסרו ההגדרות והותרה הנסיעה לכל מקום בלי דרישת רשיון. תיכף באתי בכתובים עם אנ"ש שדרו אז בליובאוויטש, התמים ר' יוסף וויגאן (נכדו של ר' זלמן משצערבינא) והתמים ר' משה חיים בלינער (נכדו של ר' מיכאל בלינער), ובקשתי מהם שכשיתאמת הדבר יודיעוני ע"י טלגרם.

ביום כ"ח מנ"א שעה 11 בוקר קבלתי טלגרם מהם אשר כ"ק אדמו"ר יבוא על ער"ח אלול לליובאוויטש, ובשעה הרביעית אחרי הצהרים יצאנו במסלת הברזל מהומיל לליובאוויטש (לפנ"ז לא היתה רכבת), אני, הת' ר' שמואל פויזנער (בנו יחידו של ר' מרדכי פויזנער, ואביו של המדפיס ר' שלום דובער פעווזנער [ע"ה], שותפו של ר' מרדכי שוסטערמאן), ר' זלמן חסדן שו"ב, ר' דובער באבראוו מלמד ור' אברהם קצנלסון (אביו של שלמה'קע אוואראוויצער). באנו לקראסניא בער"ח אלול בשעה התשיעית בוקר. כשיצאנו מן הרכבת והנה כ"ק אדמו"ר נבג"מ עומד נשען על כותל הבית־נתיבות כנגדנו. נגשנו קרוב וכ"ק אדמו"ר נבג"מ נתן שלום לר' זלמן שו"ב, לר' אברהם קצנלסון ולר' דובער באבראוו, ושאל אותנו: "מה שלומך? מה שלומך?", ואמר: "קחו כרטיסים וסעו".

פניתי להתמימים יוסף וויגאן ומשה חיים בלינער, ואמרו שכ"ק אדמו"ר נבג"מ בא אתמול לליובאוויטש ואמר דא"ח בבית החומה (מויער), כי שם הי' ביהכנ"ס העירוני (יתר הביהכנ"ס נשרפו), והיום בבוקר התפלל והי' על האוהל, ובא אל התחנה, ונוסע הוא ברכבת זאת למוסקבא, ואתו עמו הגביר ר' שמואל אבא דוליצקי . .

אח"כ נגש יצחק (אחיו של פסח דוב), הנקרא איצ"ע פייסאצאנאק [השם פייסאצאנאק הי' על שם ר' פסח דוב הנ"ל. הוא הי' איש אמיד ותקיף בדעתו, גבאי בביהכנ"ס שהי' נק' 'בנימין'ס שטיבל', ממנהיגי העיר, הי' גבאי ח"ק משך זמן, ועל שמו נקרא אחיו ומשפחתו פייסאצאנאק], ואמר: "רבי איר קאנט מיר?" [= רבי, הנכם מכירים אותי?], ואמר כ"ק אדמו"ר: "יע [= אכן], יצחק". ואמר הנ"ל: "פסח בערע'ס ברודער [= אחיו של פסח־דוב (־בער)]". ואמר כ"ק אדמו"ר: "איך ווייס" [= יודע אני].

מי שהי' יודע היחס של מיעוט דרך ארץ עבור בית חיינו בכלל, ובפרט מהמשפחה הנ"ל, ידע להעריך את גודל הביטול של הנ"ל בשאלתו, ואופן עמידתו בביטול כחסיד מלידה.

נגשנו לקנות כרטיסים ואין מוכרים לנו. בקושי השיגו כרטיסים עבור כ"ק אדמו"ר נבג"מ ור' שמואל אבא, ואנחנו הלכנו אחר אדמו"ר, וכשהתחילו להכנס, הנה השלושה שנתן להם כ"ק אדמו"ר שלום - לא הניחום להכנס. כל הוואגאן הי' פנוי, רק מרשעתם לא חפצו למכור כרטיסים.

כשהתחילה הרכבת לנסוע נכנסו תיכף הקאנדוקטאר לבקש הכרטיסים, ושילמנו פי עשרה - מהתחנה ארשא, שהיא התחנה המרכזית.

כל הוואגאן הי' פנוי כנ"ל, כ"ק אדמו"ר הריי"צ נבג"מ ישב במקומו ור' שמואל אבא דוליצקי ישב כנגדו. בכל ספסל הי' מקום לשלושה אנשים.

עמדנו ולא ידענו מה לעשות. פנה אלינו אדמו"ר ואמר: "לקבל על יחידות? יתקרב ר' שמואל פויזנער, ער איז דאך עלטער [= הוא הרי המבוגר יותר]".

אדמו"ר קם ממקומו והתיישב במחלקה שני' שבאותו וואגאן שבה הי' כסא למושב איש אחד, ור' שמואל הי"ד ניגש [אדמו"ר אמר לו שיסע למוסקבא] . .

במכתבו המיוחד והמפורט לדודו הרה"ח הרמ"מ שניאורסאהן נ"ע (בג' כסלו תרפ"ד), מתאר כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע גם את רשמיו מביקור זה (נדפס באגרות־קדשו ח"א ע' שכו):

"ובשיחה ההיא [כארבעה חדשים קודם הסתלקותו] - אמר [כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע] עוד דבר, אשר מתחלה לא הבין איש דבריו הק': "אז איך בין גיפארין פון ליובאויטש בין איך גיפארין אדעתא דהכי, אז ווייטער זאהל איך ניט, סאיידין אז מיא זאל פאהרין צואריק אין ליובאוויטש, נוא, ווייס דער אייבערשטער" [= כשנסעתי מליובאוויטש נסעתי אדעתא דהכי, שהלאה לא אסע, לבד באם יסעו חזרה לליובאוויטש, נו, השי"ת יודע]. בחדש ניסן [תרפ"א], ככלות שנה ראשונה להסתלקות הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, בין יא"צ שלו ויא"צ הוד כ"ק אאזמו"ר הרב צמח צדק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע, שלח ה' אש ממרום, ובחצי שעה נשרפו כל הבתים, אשר הי' לנו בליובאוויטש. בהזאל הגדול הי' [באותה תקופה] הטיאטער העירוני, בחדר הוד כ"ק אאמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע - בית המשפט, בחדרי הוד כ"ק אאזמו"ר הרה"ק זצוקללה"ה נבג"מ זי"ע - ועד ההנהגה העירונית, בחדרי - בית הפקידות העירוני, ובהבית חומה - בית הספר העירוני, ונשרף הכל, הביהמ"ד עם כל הס"ת, והשוק עם הרבה רחובות; וכאשר הייתי שם בקיץ תרפ"ב נבהלתי על המחזה השמם ר"ל".

המאמר המוזכר לעיל שנאמר באותו ביקור מיוחד בבית־החומה שב'חצר', הוא ד"ה 'אני אל אלקים אקרא' שנדפס בספר המאמרים תרפ"ב (ס"ע תעא). הוא המאמר היחיד של הרבי הריי"צ שנאמר בליובאוויטש.

                                   ('זכרון לבני ישראל' ע' פז־צ. וראה גם "ליובאוויטש – העיירה של חב"ד" פרק כ"ה)  

משמעותו של הביקור האחרון בליובאוויטש לפני מאה שנה

אוסיף כמה מחשבות בנושא בקצרה, והחפץ יקבלם:

כחודשיים לאחר הביקור היה סוכות תרפ"ג, שבו הגיע כ"ק אדמו"ר נשיא דורנו אל חותנו לעתיד לראשונה. היה זה לפני שנעשה השידוך, בקיץ אותה שנה.

אולי יש קשר בין התפלות שנשא הרבי הריי"צ נ"ע באוהל הק' בליובאוויטש, לתחילתו של השידוך המתקרב, שעתיד להיות, כפי שיתברר, אירוע רב משמעות עם השלכה ישירה על גורלה-נצחיותה של חסידות חב"ד בדורות הבאים.

הביקור עצמו היה כעין פרידה, אף שהיה הביקור הראשון שהתאפשר לאחר שהמדינה שקטה מהקרבות והחורבן שהיו במלחמת האזרחים, ולא היה נראה כביקור אחרון.

הרבי הריי"צ הגיע מרוסטוב שבה התגורר והנהיג את חב"ד באותה תקופה, ויכול היה לגשת פעמים רבות לציון אביו אדנ"ע, אך לא הסתפק בכך ונסע לליובאוויטש, בירת חב"ד לדורות עברו, ואף גם לדורות הבאים, כמקור השראה.

מכך ניתן גם להגיע למסקנה הבאה:

כדי לאפשר את הפיכת המקומות הבאים שאליהם נדד: רוסטוב, לנינגרד, ריגא, וורשא, אטווצק, ניו-יורק – לליובאוויטש ("ע"ד כבליובאוויטש" בלשון הידוע אודות תו"ת בצרפת) – היה מן הצורך להיפרד מליובאוויטש, כענין הבדלה, שענינה (כמבואר בלקו"ש) המשכת הקדושה לימי החול, ולא הבדלה ופירוד ח"ו. וזה נעשה על ידי אמירת חסידות בפעם היחידה בתור רבי – בליובאוויטש.

הדיבור-המתחיל עצמו שבו בחר לפתוח את המאמר - מעורר רטט: אני אל אלוקים אקרא והוי' יושיעני. כמי שחווה לא מזמן את ההסתלקות בב' ניסן, חורבן ליובאוויטש, חורבן יהדות רוסיה ואוקראינה! כשהעתיד אינו צופה טובות כלל – הרי הוא קורא וזועק: אני אל אלוקים אקרא והוי' יושיעני!

מעניין כי הפרידה נעשתה בסוף חודש מנחם אב, והביקור באוהל הק' היה לכאורה למחרת בער"ח אלול (לפי המובן מהרשימה), באותו יום שבו עזב אדה"ז את ליאדי בתקע"ב, ויתכן שיש לדברים האלו גם משמעות.

לפי זה ניתן להפנים:

כל מקום שבו נמצא הרבי נעשה ליובאוויטש, הגם שקראון-הייטס אינה עיירה ציורית כמו המקום המופלא ההוא, ואף שבליובאוויטש התהלכו חסידים נעלים לאין ערוך מאשר אנשים כערכנו, אבל מה שעושה את ליובאוויטש היא זה שהוא מקומו של הרבי שאומר חסידות ומגלה אלקות, ואליו נוסעים מכל המקומות, עד שמקומות נעשה "בית המקדש שלנו" בזמן הגלות, עד לגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

יחד עם זאת, וכפי שאמר הרבי כמה פעמים (שיחת ואתחנן תשמ"ה. ועוד) עלינו ללמוד מההתעוררות שהיתה באלול בעיירה ליובאוויטש, הגם שהיה זה זמן אחר ומקום אחר וכו'.

ידוע גם שהרבי התייחס שלוש פעמים (ממנחם-אב ועש תשרי תשנ"ב) לנסיעת השלוחים לעיירה ליובאוויטש בשנת תנש"א, והיה ניכר שרצונו הק' שיידעו להעריך נכונה את מעלת המקום, ולקחת ממנו דוגמא וכוחות, ובפרט ששם נמצאים אהלי הקודש של רבותינו נשיאינו.

ללימוד המאמר "אני אל אלקים אקרא תרפ"ב" הקליקו

הרב אלישיב קפלון מדבר ב-770