דודו פישר הוא חזן, אמן וזמר בעל שם עולמי ומוכר בעיקר להורים רבים כמי שהוביל את תכנית הילדים ברוח היהדות "בגן של דודו".

לדודו קשרים ענפים עם חב"ד, עוד מימי הרבי הריי"צ כאשר אמו נולדה בברכתו, ועם פתק הברכה הוא מסתובב בכיסו.

לימים הרבי ינחה אותו להצלחה בקריירה המוזיקלית שלו והוא יהפוך למאמין גדול של הרבי וחב"ד.

קריאה מהנה!

לאחרונה היית בניו-יורק. ספר לנו על כך.

דודו פישר: נכון. איך אתה יודע? מישהו ראה אותי בציון? אין פעם שאני הולך בלי להיות בציון ובמיוחד לפני ג' תמוז. זה היה מאד מאד חשוב להיות שם. ובאמת היישר משדה התעופה הגעתי לציון, להתפלל ולהגיד תודה על כל הדברים שהרבי עשה למעני מאז הפעם האחרונה שהייתי שם.

כתבתי לו מכתבים. וברוך-השם שהכל התקיים ובאתי להגיד תודה. זה היה מאד מוקדם בבוקר, המטוס נחת בחמש בבוקר והגעתי לשם בשש וחצי, אמנם היו שם הרבה אנשים אך זה לא היה השיא.

אוחז בידית. דודו פישר בגן עדן התחתון, 770

ישנם עשרות אלפי ילדים שגדלו עליך?

"עשרות אלפי? מכרנו מיליוני עותקים מהדיסקים! בטח מאות אלפי ילדים, אולי מיליונים בכל העולם.

שמעתי על הסיפור המופלא של לידת אמך בברכת הרבי הריי"ץ, ואשמח שתספר לי על כך עם כל הפרטים.

"סבתא שלי עליה השלום הגיעה לריגא כדי ללדת את הלידה הראשונה שלה, והעניינים הסתבכו. היא הייתה בבית חולים והרופאים כולם אמרו שצריך לסיים את הלידה. שאי-אפשר להמשיך כי יש סכנה לתינוק ויש סכנה לאמא וכדאי מאד להפסיק את הלידה.

סבתא שלי, פרידא גיסא ביקשה מאחותה שהייתה יחד איתה באותו מעמד שתלך להתפלל באיזשהו בית כנסת לפני שעושים משהו. ואז הדודה שלי, לאה, הלכה לחפש בית-כנסת באמצע הלילה, זה היה באמצע ינואר, קור אימים, שלגים, היא הלכה לחפש בית כנסת פתוח.

היו הרבה בתי כנסת אז בשנת 1932 ועד שהיא מצאה בית כנסת. היא נכנסה לעזרת גברים ונעמדה לפני ארון הקודש, אמרה תהלים והתחילה לבכות.

לפתע היא חשה יד על מונחת על כתפה, כנראה זאת הייתה המנקה של בית הכנסת. היא שאלה אותה: למה את בוכה? הדודה סיפרה לה בתגובה את כל הסיפור, שאחותה יולדת והרופאים רוצים להפסיק את הלידה וישנם בעיות. האישה הזאת אמרה לה: "בואי איתי". היא לקחה אותה לבית של הרבי הריי"ץ. (שהיה לי את הכבוד להיות שם לפני שנה וחצי וצילמתי שם סרט דוקומנטרי והלכתי לראות את הבית.)

היא הכניסה 'קוויטל' וסיפרה על המתרחש. ואחרי כמה דקות יצא קוויטל, והיה כתוב שם ביידיש: "אל הגברת פריידא גיסא שתחיה, השם יתברך זאל אייך העלפן אונס וועט געבוירן ווערן אגעזונטע לעבדיקע קינד" – השם יתברך יעזור ויוולד ילד בריא ושלם.

היא לקחה את הפתק והלכה לבית החולים וברגע שהיא נכנסה לבית החולים כל הרופאים רצו אליה ואמרו לה: "תשמעי גברת לאה, אנחנו לא יודעים מה קרה כאן, היה כאן איזה משהו מעל הטבע, לפני חצי שעה בערך" – זה היה באותו זמן שהיא הייתה אצל הרבי – "התחילה לידה רגילה, ונולדה בת". והבת הזו זאת אמא שלי!

מענה הרבי הריי"צ ללידת אמו. דודו שומר את הפתק בכיסו לכל מקום אליו הוא הולך.

"אכן זהו סיפור מדהים. אני אמרתי לאמא שלי שתחיה שאני מתפלא – תגידי: איך זה שרק מהסיפור הזה לא נהיית חב"דניקית וניהלת אורח חיים חב"די לחלוטין? אך זה לא קרה, ורק בשנים האחרונות חלה התקרבות מאד גדולה, וגם זה בעקבות סיפור נוסף שהיה לי עם הרבי:

אמא שלי הייתה בניו-יורק, ובאותו זמן עשיתי אודישנים (בחינות) להצגה מאוד מפורסמת בעולם, Les Misérables – עלובי החיים. היא ישבה בבית קפה בשם "ג'רוזלם" בברודווי, הייתה פעם מסעדה חלבית כזאת, ממש מול המשרד של מיסטר ברודווי.

היא ישבה שם ופתאום היא ראתה מישהו חב"דניק יושב לידה, היא אמרה לו "הו, תעשה לי טובה" – ורשמה לו על מפית את השם שלי, "תבקש מהרבי ברכה בשביל הבן שלי, הוא עושה עכשיו אודישנים בשביל המחזמר". לא מזמן פגשתי את הרב הזה כאן בארץ והוא סיפר לי את כל הסיפור עוד פעם. זה היה מאד מדהים.

בכל אופן, אני עשיתי את האודישנים והתעוררה בעיה של שבת, המפיק קמרון מקינטוש – המפיק העולמי של המחזה בכל העולם, (היה זה אחרי שכבר גילמתי את התפקיד במחזה בארץ במשך שלוש שנים,) הוא בזמנו ביקש ממני לעשות את התפקיד בברודווי, ועשיתי את האודישנים, והכל היה בסדר – אך לא שמעתי מהם יותר.

אני אמרתי להם שאני לא מוכן להופיע ביום שישי ובשבת. חזרתי לארץ אחרי האודישנים והתחלתי להיכנס לדיכאון כי הם אמרו לי שיתקשרו אלי וידברו איתי, אך אף אחד לא צלצל ולא התקשר.

אז אמא שלי אמרה לי: תיסע לרבי! תקבל ברכה מהרבי. אמרתי לה: "אמא, בחייך, אנשים באים לרבי עם בעיות אמיתיות של בריאות ופרנסה ועם ילדים ועם נישואים, מה אני ילך לבלבל לרבי את הראש עם ברודווי?". אז היא אמרה לי: "תשמע, זה הדבר שהכי מטריד אותך כעת, נכון? לך תדבר עם הרבי!".

טוב, אז חיפשתי דרך לדבר עם הרבי, אבל בזמנו כבר הרבי לא קיבל ליחידות, הוא קיבל רק אנשים שהיו סנדקים בברית לילדים שהגיעו מרוסיה. מדובר על שנת 1992. אמרתי "בסדר אני מוכן להיות סנדק", אמרו לי כמה זה עולה ושילמתי. "אני מגיע".

נסעתי במיוחד. הכניסו אותי לדירה חשוכה בקראון הייטס, ואני מחכה שיביאו את התינוק. אחרי כמה דקות נכנס איזה בחור "ז'לוב" כזה גדול, בגובה מטר ותשעים וחמש סנטימטרים, אני מחכה לראות את העגלה, אני אומר לו "איפה התינוק?", הוא אומר לי: "תינוק? אני התינוק!". אמרתי לרבנים: "אין סיכוי שאני מחזיק את הבנאדם הזה בזמן שאתם עושים לו ברית. אם אני יראה דם אני אמות, אני אתעלף." אמרו לי: "אל תדאג, לא תראה דם. אנחנו נשים וילון ואתה רק תחזיק את הראש. הכל יהיה בסדר". ובאמת חמש דקות אחרי זה הוא קפץ מהמיטה ואומר לו: "לך לרבי!".

אמא של דודו אצל הרבי

הלכנו לרבי, נכנסנו לחדר, הוא קיבל ברכה מהרבי, הגיע תורי. לא ידעתי בכלל איך להתחיל לדבר עם הרבי על ברודווי, אז אמרתי לו: "רבי אתה מכיר Les Misérables?". הרבי חייך אלי. אני שכחתי שהרבי למד בסורבון. הרבי אמר: "כמובן, ויקטור הוגו כתב את זה..."

ואז רווח לי. אמרתי לו שיש מחזה בברודווי ושאמרתי להם שאני לא מופיע בשבת ואני מבקש ברכה מהרבי שיקבלו אותי לשם. הוא הסתכל עלי ואמר לי ביידיש: "אלץ אייך שטארק מיט אידישקייט און אלץ וועט זיין גוט!" – אחוז חזק ביהדותך, אל תתבייש להגיד שאתה יהודי ואתה לא עובד בשבת ובחגים, אל תתבייש בזה בכלל והכל יהיה בסדר! –

היה זה חצי שנה שחיכיתי לטלפון מהם ולא קיבלתי. שבוע לאחר מכן קיבלתי טלפון שהתקבלתי. היו להם מלחמות שם עם איגוד השחקנים ואיגוד התיאטראות זה היה סיפור שלם. אין מה להגיד, זה היה נס! כי עד אז זה לא קרה מעולם – ששחקן ראשי במחזמר לא נוכח ביום שישי ובשבת, ומאז זה לא קרה יותר עד היום! כלומר, זה היה משהו של פעם בחיים. ובאמת, אני לוקח את זה כנס אישי שקרה לי מהרבי.

אין ספק שזו אחת הזכויות הכי גדולות שלי, זה דבר שכשאגיע לבית דין של מעלה – יש לי קלף חזק שיתנו לי ללכת למקום טוב שם...

אי אפשר שלא להתייחס לסדרה בכיכובך "הגן של דודו".

'בגן של דודו' התחיל בתור בדיחה, גם הרבה הורים לא דתיים קונים לילדים שלהם את הוידיאו, הילדים בארץ לא מקבלים חינוך יהודי, אין להם זיקה ליהדות.

בגנים לא דתיים אין חינוך מינימלי, ילדים לא יודעים מה זה סוכה, מה זה סכך, מה זה הדסים... כלום. והקלטות שלי ברוך השם הביאו וזה מגיע לילדים בגילאי 4-5 שהזכרון נשאר לילד לכל החיים.

דודו עובר אצל הרבי

אבקש לשמוע על ילדותך וראשית הקריירה המוזיקלית.

אבי עלה לארץ לאחר השואה, הוא ניצל על ידי משפחה פולנית בבונקר מתחת הבית שלהם. אמא שלי הגיעה לארץ לפני השואה בשנת 1934. אבא ואמא התחתנו, נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, הסבא שלי היה חזן שני בבית הכנסת הגדול בפתח תקווה, והוא זה שנתן לי את היסודות הראשונים לעולם החזנות. הוא שכנע אותי להיות חזן ובגיל שש-עשרה כבר הייתי חזן בבית הכנסת הגדול בפתח תקווה. אז, זה היה דבר מאד גדול.

אחר-כך הלכתי לישיבה, ישיבה תיכונית של 'בני עקיבא', התגייסתי לצבא, מדובר על השנים שלפני מרדכי בן דוד ואברהם פריד, נבחנתי למקהלת הרבנות הצבאית – והתקבלתי. שם שלוש שנים הופענו בפני חיילים. זה נתן לי המון חינוך על במה, איך מתנהגים על במה, איך תופסים את הקהל – אתה מופיע בלילות לפני חיילים, כולם עייפים, כולם רוצים ללכת לישון, אתה צריך לדעת איך לתפוס אותם כדי שיישארו בהכרה. שם הייתה אבן היסוד של השירה והבמה.

סבא של דודו פישר.

לאחר הצבא רציתי להיות רופא שיניים, נרשמתי לאוניברסיטה בירושלים. בכלל לא חלמתי על קריירה מוזיקלית. יום אחד הייתי בחתונה של חבר, וידעו שאני שר ושהייתי בלהקת הרבנות הצבאית, אז עליתי לבמה ושרתי את השיר המוכר: "שהחיינו, וקיימנו, והגיענו לזמן הזה...", ואחרי שירדתי ניגש אלי אחד, הוא אומר לי (באנגלית): "שמי הוא מוריס הירש, אני בא מוויליבד קנדה. איפה אתה חזן?". אני אומר לו: "אני לא חזן. אני הולך ללמוד רפואת שיניים."

הוא אומר לי: "אתה השתגעת? עם הקול שלך אתה הולך להריח פיות של אנשים? אני הנשיא בבית-כנסת בוויליבייט. אני רוצה להחתים אותך שתבוא אלינו להתפלל בראש השנה ויום-הכיפורים." האמת היא שלא ידעתי להתפלל את התפילות האלה באופן נכון ומדוייק, אז הלכתי ללמוד, היו לי חודשיים עד החגים. למדתי ובחגים נסעתי לוויליבד קנדה ודוקא מצא-חן-בעיני. אתה יודע, כולם באים להגיד לך "שכוייח!", ואנשים נהנו. אמרתי טוב אוותר על רפואת השיניים ואני אהיה חזן. וכך היה.

המשרה הראשונה שלי הייתה בבית הכנסת הגדול בתל-אביב, ברחוב אלנבי. בגיל 22. בגיל 23 הייתי חזן בבית הכנסת הגדול בנתניה. ובגיל 24 התחתנתי ונסענו לדרום אפריקה, הייתי חזן בדרום אפריקה שלוש שנים. אחר כך עזבתי, החזנות לא כל כך משכה אותי. חזרתי לארץ והחלטתי שאני רוצה לשיר שירה חסידית על הבמה.

השיר הראשון שכתבתי היה "רחם נא השם אלוקינו על ישראל עמך", מונה רוזנבלום היה חבר טוב שלי כי היינו יחד בלהקת הרבנות הצבאית, הוא עיבד את התקליט וכתב גם כן כמה שירים וכך התחלתי לשיר על במות, שרתי בחתונות – הייתה לי תזמורת חתונות.

הייתי נוסע הרבה  עם התזמורת לחוצה לארץ לשיר בחתונות ובבר-מצוות. במיוחד באירופה. עשיתי הרבה הופעות עם קרליבך זכרונו לברכה. עד שנת 1986 שנסעתי ללונדון לקונצרט חזנות והלכתי לראות בטעות את "עלובי החיים" ומאז החיים שלי השתנו.

ואז חזרתי לארץ וישבתי עם האמרגן שלי נחום בייטל, אמרתי לו: "אני לא רוצה יותר לשיר יידיש", (שרתי אז המון יידיש, היה לי רפרטואר שלם ביידיש, ואז הייתה לזה דרישה מאד גדולה, גם באירופה, גם בדרום אמריקה, גם באוסטרליה.) "אני רוצה עכשיו לעשות את התפקיד של ז'אן ולז'אן ב-Les Misérables".

הוא שאל אותי: "איך קוראים למחזה הזה בעברית?". "אני לא יודע". רצתי לחנות של סטימצקי שאלתי את המוכרת "תגידי מה זה Les Misérables בעברית?" – היא אמרה לי "עלובי החיים". קניתי את הספר ושבתי לנחום אמרתי לו. "עלובי החיים?" הוא השיב, ושלף מודעה של התיאטרון הקאמרי וכתוב שם שבשנה הבאה עולה המחזה 'עלובי החיים'. הוא אמר לי: "אתה אף פעם לא למדת משחק, ואתה רוצה לשחק תפקיד ראשי בהצגה בתיאטרון הלאומי?". אמרתי לו "כן. זה מה שאני רוצה לעשות."

הוא סידר לי אודישן, ואף-על-פי שכל התפקידים כבר היו מאויישים להצגה, בכל אופן הם אמרו 'יש פה משהו אחר. אנחנו נחכה לבמאי שיבוא מלונדון והוא יגיד מה לעשות.'

הבמאי שמע אותי. אמר להם: "ברור שדודו צריך לעשות את התפקיד!". הם אמרו לו 'אבל הוא לא למד משחק! אתה יודע מה? עד שהמחזה יעלה אנחנו נצמיד לו מורה למשחק שילמד אותו.'

הוא אמר להם: "אל תגעו בו. אני רוצה אותו כמו שהוא." ובאמת את כל הבסיס של משחק הוא נתן לי, קראו לו סטיבן פימלוט זכרונו לברכה. וזהו. ואז התחלתי לשחק.

במבט לאחור, כיצד אתה רואה את הרבי ואת מפעל השליחות?

"אוי מה אני יגיד לך... כמובן שזה שינה את כל היהדות בעולם. שינה את כל הכללים ושבר את כל הכלים. אני זוכר שהייתי נוסע לפני שלושים וחמש שנים והייתי מגיע למקומות כמו אורגואיי וכל מיני חורים, לא הייתה שם קהילה, לא היה איפה להתפלל ואיפה לאכול. הייתי סוחב איתי צנצנות של געפילטע פיש וחזרת ואחר כך כל הבגדים שלי היו מסריחים והייתי מופיע ככה...

והיום ברוך השם, לאיפה שאתה נוסע, איפה שאתה בא, לכל חור בעולם, יש לך בית חב"ד עם קהילה, בית כנסת, יש איפה לישון, איפה לאכול כשר וזה שינה את כל עולם היהדות. וזה לא נגמר. זה ילך ויגדל. מה שהרבי עשה, מה שאדם אחד מסוגל לעשות – זה לא נתפס.

איפה הופעת אצל חב"ד?

"הופעתי באינספור בתי חב"ד. במיוחד אני זוכר את הרב קנטור בתאילנד. (אני זוכר שהגעתי אליו והילדים הקטנים שלו ראו בלופ את "בגן של דודו". זו הייתה חוויה לא נורמלית. להגיע לתאילנד ולאכול אוכל תאילנדי כשר. הוא אדם מאד נחמד. אני מאד אוהב אותו.) באוסטרליה, בארגנטינה, בברזיל, ואפילו עכשיו כשאני גר בנתניה – אני מתפלל עם חב"ד...

האם אתה לומד חסידות?

"אני שומע שיעורי תניא. כשגרתי בתל-אביב למדתי חברותא עם שליח חב"ד. אני מאד אוהב לשמוע את השיעורים של הרב שניאור אשכנזי ואני לומד דרכו.

מאז הקורונה אני מאד שומר על עצמי וכמעט לא נפגש עם אנשים אז קשה יותר ללמוד באופן בלתי אמצעי.

אשמח שתספר לי על סדרת הוידיאו לילדים "בגן של דודו" ככלי לחינוך יהודי?

"הכל התחיל כבדיחה, אני הייתי רגיל לשיר למבוגרים, פתאום הגיע אישה בשם אורית וגנפלד, ומסרה לאמרגן שלי קסטה ואמרה לו 'תן לדודו לשמוע את השירים אני מאד רוצה לעשות איתו סרט לילדים'. הייתה לו קופסה גדולה מתחת לשולחן, והוא זרק את הקסטה שם איפה שזרק את כל הקלטות שקיבל מאנשים שרצו שאשמע את שיריהם.

וכשישבתי אצלו יום אחד היא התקשרה, ואמרה: 'נחום נתת לדודו את הקסטה עם השירים?', הוא אמר 'כן-כן-כן, הוא ישמע את השירים', הוא סגר את הטלפון ונתן לי לשמוע את השירים. 'תגיד לי מה אתה חושב' הוא אמר לי. לקחתי את הקסטה ושמעתי אותה באוטו. התקשרתי אליו ואמרתי לו: "נחום, תעשה איתה עסק כי השירים יפים מאד. ואני  מאד אוהב את הרעיון הזה".

הקלטת הראשונה שעשינו אפילו לא הייתה לה מספר. המספרים התחילו ממספר 2. כי ההצלחה הייתה כל-כך גדולה עם הקלטת הזו, וכל-כך הרבה אנשים קנו אותם. אז היו קלטות וידיאו גדולות, אחר כך זה עבר לדיסקים, והיום זה און-ליין. גם דיסקים כבר לא מוכרים. ברוך השם עשינו 19 קלטות כאלה.

רק היום הלכתי עם הילד שלי ברחובות נתניה ואיזה עשרה אנשים פנו אלי, עוצרים אותי ואומרים לי כמה שהם נהנים. אלה הורים שגדלו על הקלטות האלה ועכשיו הם מגדלים את ילדיהם עליהם. זה באמת דבר מדהים.

ההנאה הכי גדולה שלי, הלכתי לאחרונה בירושלים ברגל לבית הכנסת בשבת בתשע בבוקר ועצר לידי אוטובוס ואנשים ירדו מתוכו, אחד ניגש אלי ואומר לי: "אתה הבייבי-סיטר הכי טוב של הילדים שלי!". זה עושה לי כל-כך טוב, כי אני יודע שהילד הזה כבר ידע מה זה שמע ישראל, מה זה חגים, הוא כבר ידע הרבה יותר ממה שהחברים שלו בגן יודעים. זה עושה לי נורא טוב.

אתה שר רבות ביידיש "מאמא לשון" – האם השפה הזו עדיין דומיננטית?

היידיש קיימת עדיין בציבור החרדי. אצל זמרים חרדיים. היידיש תישאר. היא תישאר בבני ברק ובבורו פארק. אבל הקהל שהיה שלי, יוצאי אירופה, שבאו אחרי השואה, בשבילם היידיש שפה כל כך נהדרת וכל כך חבל שהתרבות שלה נעלמת, הסופר "שלום עליכם", כל השירים הישנים והאהובים האלה.

למשל לפני שלושים שנה היה מתקשר אלי אמרגן בארגנטינה, היה אומר לי 'דודו, תגיע לארגנטינה, אנחנו רוצים לשמוע את כל השירים שהקלטת...", היום הוא יכול לצלצל אלי ולהגיד לי 'דודו, אנחנו יודעים שאתה אוהב מאד יידיש, אבל שיר אחד מספיק." – אין יותר קהל. כמו שללאדינו אין יותר קהל היום. אלה שתי שפות שנכחדות בציבור הכללי. יש כאן תיאטרון יידיש בארץ, פעם היינו עושים מאה הצגות, שמונים הצגות, היום יש בקושי 25, 30 הצגות. הקהל הזה נגמר.

כיצד אתה רואה את השליחות שלך במוזיקה?

אני אף פעם לא חשבתי על שליחות. עד למאורע אחד שקרה לי: לפני כמה שנים הייתי בסדרת מופעים בפלורידה, ואמרו לי שמישהו אחד מבקש לבוא לדבר איתי אחרי ההופעה.

זה היה באולם מאד גדול של 1800 מקומות. אמרתי להם 'בבקשה תכניסו אותו', הוא אמר לי: "תשמע דודו, אני לא בנאדם דתי, אבל כשהנכד שלי בא ואמר לי שהוא יוצא עם שיקסע, עם גויה, זה אכל אותי. זה שיגע אותי. אני יודע שאני צריך לבוא לעצמי בטענות בסך הכל, כי לא נתתי להם חינוך יהודי. אבל כשבא ואמר לי שהוא יוצא עם גויה ומאד התאכזבתי, מאד כאב לי. ואז שמעתי שאתה בא לכאן להופעה, קניתי 15 כרטיסים. לכל המשפחה שלי. הכרחתי את כל הנכדים שלי שלא מכירים אותך לבוא ולשמוע.

אחרי ההופעה ניגש אלי הנכד שיוצא עם הגויה ואומר לי: 'סבא! אני מעולם לא הרגשתי כל-כך יהודי כמו שאני מרגיש עכשיו, ואני מודיע לך עכשיו שאני לא הולך לצאת עם הגויה הזאת יותר." וכאן אני הבנתי שאולי באמת יש לי שליחות.

תראה במופעים אני מספר על הרבי ואני מספר שאני לא מופיע בשבת, ושאני גר בארץ ישראל... אז כנראה שאני כן עשיתי איזושהי שליחות בחיים. והיום אני לוקח את זה עוד יותר ברצינות. מאז הסיפור הזה אני אומר לעצמי: אולי אני עושה משהו בשביל העם היהודי.

מה אתה חושב על הנגינה החב"דית?

אבריימ'ל הקליט כל-כך הרבה שירים חב"דיים. ואני מאד אוהב אותו ואותם. יש בהם הרבה שמחה והרבה כוונה. יש שירים, למשל, כשאתה שר את 'אנעים זמירות' או את 'צמאה לך נפשי' אתה... אתה נמצא בעולם אחר. זה זורק אותך לעולמות אחרים...

משהו אחרון שאתה רוצה להגיד?

משיח נאו! שיבוא כבר אנחנו רוצים אותו! עכשיו זה הזמן!