בשבוע שעבר פנה אליי אחד מידידיי הותיקים באילת ושפך לפני את סגור ליבו, בבחינת 'דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים', וכה היו דבריו:

בני חביבי אהובי מכיר את בת גילו זה שנים רבות, ומשום מה כנהוג בעולם הכללי שאינו שומר תורה ומצוות הוא אינו ממהר להתחתן. הוא עובד למחייתו וגם היא עמלה לפרנסתה והם מתגוררים כיום באיזור חיפה.

בחודש אוגוסט הנוכחי הם הגיעו אלינו לביקור ממושך. בשיחות הארוכות שלי עם בני שאלתי אותו על תכניותיו לעתיד ומתי הוא מתכונן להנשא כדת משה וישראל. בני היקר שהוא ממש 'מלח הארץ' ענה לי לתדהמתי כי הוא לא מוצא בכך כל ענין ומצידו הוא וגם פלגא דגופא שלו מוותרים על רעיון הנישואים כלל. לדבריהם, הם אנשים צנועים ושקטים ולא מחפשים חגיגות ורעש סביבם.

כיון שבני הוא ילד מנומס ותרבותי מאין כמוהו, אצילי ממש, הפעלתי עליו מכבש לחצים וביקשתי ממנו כי יעשה זאת למען הוריו, אני ואמו. אמרתי לו: "גדלת בבית שכל כולו ערכים יהודיים, התחנכת על ברכי המסורת היהודית לכל דבר וענין, אנא עשה זאת לפחות למעננו".

בני ענה לי כי אם זה כל כך חשוב לנו, לי ולאשתי, הוא לא מתנגד וגם בת גילו אינה מתנגדת לעשות זאת למעננו. אך דא עקא, הוא התנה זאת רק באם נצליח לסדר לו את החתונה תוך עשרה ימים שכן הם חייבים לחזור לחיפה טרם ה-1 לספטמבר.

בנימת יאוש הוא שואל אותי מה ניתן לעשות? אולי אצליח למצוא פתרון יצירתי כדי שההזדמנות הזו של הסכמת בני הזוג לא תברח לו מהידיים כי אם לא עכשיו מי יודע אימתי?

אמרתי לו שבע"ה הכל יבוא על מקומו בשלום וגם אם יהיה צורך לנסוע לחיפה להשיא אותם ניסע כולנו לחיפה ונשמח בשמחתם. אמרתי לו כי מחר בבוקר יגש החתן ללשכת הרבנות באילת ויפתח תיק נישואין.

בד בבד קבעתי לכלה מפגש עם רעייתי הרבנית שתחי' כדי להכין אותה לקראת הקמת בית בישראל. רעייתי המנהלת את בי"ס חב"ד בעיר, פינתה לה ערב מלא למרות העומס של פתיחת שנת הלימודים הקרובה. אף הכלה נרתמה לעזרת הרעיון והגיעה למפגש ככל בנות ישראל העומדות להנשא, וכך בסייעתא דשמיא נקבעה החתונה ליום רביעי האחרון.

החופה התקיימה בבית ידידי אשר לא חסך כל מאמץ והקים בחצרו אפריון מושקע לתפארת כאילו באים מאות איש להשתתף במעמד החתונה וזאת למרות שקהל הבאים לשמחה היה מצומצם ביותר לבקשת החתן והכלה שביקשו לצמצם ככל הניתן.

היה שם צלם, תקליטן וכל האביזרים והתפאורה שמכבדים שמחת נישואין, שכן ההורים השקיעו בה ככל יכולתם שכן אין זו שמחת חתונה רגילה ושגרתית כי אם חתונה מיוחדת במינה שמתקיימת למרות שכלל לא היתה מובנת מאליה.

החופה לא ארכה זמן רב אך היתה מלאה ב"אנרגיות של קדושה" כדברי האב. קטנה ומצומצמת אך מלאת הקשבה והאזנה ממוקדת. בתחילת החופה אף הוקראה ברכתו של הרבי בנוסח הברכה הקבוע לחתנים.

החתן שהניח תפילין לפני חופתו ושמע מפי שחתן וכלה מוחלין להם על כל עוונותיהם, לקח זאת ברצינות יתירה ושמח על ההזדמנות המיוחדת שלו ושל הכלה. 

כמדומני שהאיחולים והברכות לזוג הצעיר שיקימו בית על אדני התורה והיהדות נפלו על אוזניים קשובות ולא אתפלא אם אשמע בקרוב שהם עולים במעלות סולם התורה והמצוות.

מעולם לא זכורים לי נישואין שמתחילת הרעיון לקיים אותם ועד העמידה בתוך החופה לא חלפו יותר מעשרה ימים ואין בלבי ספק שגם מלאכי מרום הביטו בקנאה משמיים ובפמליה של מעלה רוו נחת וקורת רוח.

•

ומחופה לחופה. לפני שנים רבות התבקשתי לסדר קידושין לזוג צעיר שבא בברית הנישואין. לאחר כל התיאומים, ההדרכות וההערכות האחרונה לקראת טכס החופה ביקשו ממני החתן והכלה אם אוכל לבוא בבגדים לבנים מכף רגל ועד ראש. לדבריהם בכל ההזמנות המודפסות ששיגרו למכיריהם ולבני משפחותם הם ביקשו מכל אחד מהם מבלי יוצא מן הכלל לבוא אך ורק בבגדים לבנים, כדי לשוות לשמחתם מראה צחור, נקי וטהור.

בתחילה סרבתי ואמרתי להם כי הרב הוא מחוץ למשחק ואין אני מתכונן לוותר על חליפתי השחורה, אך כשהבחנתי באכזבתם הגדולה שאני הורס להם את שלימות הגוון הלבן בחופה, הודעתי להם כי בע"ה אבוא אף אני בבגדי לבן ושיסירו דאגה מליבם.

במועד הצפוי ובשעה הנקובה הגעתי אל החופה שהוקמה על חוף הים דים סוף ובידי ה'קיטל' השמור רק לתפילות יום הכיפורים. כשעליתי במדרגות לערוך את החופה הוצאתי את הקיטל מנרתיקו ולבשתי אותו באיטיות ובהבלטה אל מול מאות האנשים, נשים וטף שבאו לשמוח עם הזוג הצעיר.

הקהל הרחב אכן כיבד את בקשת החתן והכלה והגיע כולו ללא יוצא מן הכלל בבגדים לבנים ולמותר לציין שאף החתן הלבין את עצמו מכף רגל ועד ראש. 

כשפתחתי בדברים אמרתי למשתתפים כי רק עתה אפשר לגלות את הסוד מדוע נתבקשתם כולכם לבוא עם בגדים לבנים. חז"ל אומרים כי יום חופתם של חתן וכלה הוא כ"יום הכיפורים" שלהם ומוחלין להם על כל עוונתיהם. כיון שעמיר וליאורה הם כעת צדיקים גמורים, אנו כולנו לובשים בגדי לבן לאות הזדהות עמם כי כך נהוג ביום הכיפורים ללבוש בגדי לבן. 

אף אני הבאתי עמי את חלוקי הלבן אותו אני לובש אך רק אחת בשנה ביום הכיפורים ועמו אני מעביר את כל התפילות והתחנונים דיום זה. אנו עושים זאת כולנו כדי שהחתן והכלה יקרינו ויאצילו עלינו מן האור הגדול ששורה עתה עליהם במעמד קדוש זה.

ממחיאות הכפיים ומהדמעות שזלגו מעיני החתן והכלה הבנתי שכל המשתתפים בטוחים וסמוכים שבקשת בגדי הלבן היא פרי יוזמתי שאני הוא זה שבקשתי מהזוג לבקש מכולם לבוא בלבן כדי להתטהר ולהתקדש והם 'זרמו' איתי כצעירים הכנועים לפני הרב. ואם אינני טועה כמדומני שגם החתן והכלה חשו שהם זכו לכוון לבקשה קדושה בבחינת ניבא ולא ידע מאי ניבא.

אינני צריך לתאר לכם את תחושת הקודש והשמחה היהודית ששררה כל עת החופה וכיצד ניצלתי את החופה להעביר מסרים של תורה ומצוות בדברים היוצאים מן הלב שנכנסים אל הלב הפתוח - שנפער לרווחה כ"שהבינו" מדוע הם באו בבגדים לבנים... - ופעלו את פעולתם.