תיאטרון

אחרי שסיימתי את התיכון 'אלון' - תיכון לאמנויות - התגייסתי לצה"ל ומאד רציתי לעשות שירות קרבי אבל הפרופיל שלי לא אפשר לי. עשיתי מבחנים לתיאטרון צה"ל, היה מאד קשה אבל ב"ה בסוף התקבלתי. בשירות הצבאי עשיתי את המסע הבלתי ייאמן של 'להכיר את עם ישראל' – עברנו בהמון בסיסים, המון חיילים והרבה מקומות וזה היה פשוט דבר שאי אפשר לדמיין מבחינת ההיקף שלו. הופענו קרוב לשלוש-מאות פעמים בשנה. היה מאד קשה וגם מאד מאתגר והייתה הרגשה של סיפוק.  יצאתי עם ניסן הס שהיום הוא חסיד ברסלב ועם עוד נהג מונית שהיה במילואים ועברנו בכל המוצבים של צה"ל בלבנון מאל"ף עד תי"ו. זה היה מרתק. שם למדתי להכיר עוד אנשי מקצוע.

'הבימה'

ב'הבימה' עבדנו על כמה הצגות, בין היתר על 'מלחמת אחים' – הצגה של 3 שעות שבזכות העבודה עליה למדתי להכיר הרבה מושגים ביהדות. זו הייתה הצגה שעשתה השוואה בין המצב בעם ישראל לפני 2000 שנה בתקופת בית שני לבין מה שקורה היום עם הקיטוב שיש בעם.

חזרה בתשובה

אז, בהצגה הזאת, התחילו הניצנים של ה'חזרה בתשובה'. הגעתי פעם לכפר חב"ד בהשגחה פרטית וחסיד חב"ד שאל אותי "איפה אתה עובד?", השבתי "ב'הבימה'". אז הוא אמר: "הבי-מה". שאלתי אותו: "מה הכוונה?", הוא הסביר ש'הבי-מה' הכוונה ש'אני, האגו שלי – מה הוא שווה?'. אמרתי לו: "אתה טועה, 'הבי-מה' – ככל שהאגו שלך גדול יותר אתה נחשב יותר"...

בעצם הכל בזכותו יתברך, צריך לראות את המהלך כולו, השגחה פרטית בלתי רגילה דבר אחרי דבר.

הרב יוסף שמואל גערליצקי

יהודי צדיק, משכמו ומעלה, גאון, בעל זיכרון בלתי רגיל, עם יחס אישי מחמם את הלב. עשה כל-כך הרבה דברים שהם הרבה לפנים משורת הדין. רק היום בדיעבד אני יכול להבין כמה הוא השקיע, וכמה הוא טרח וכמה הוא עושה את זה לכל יהודי ויהודי, לכל מקורב שלו. משפחת גערליצקי על כל ענפיה היא משפחה מדהימה. אפשר לומר שהוא ה'אבא הרוחני' שלי כי תחילת ההתקרבות שלי הייתה בזמן שאבא שלי נפטר והאבהות הבלתי רגילה של הרב גערליצקי עשתה דברים יוצאים מן הכלל, היחס האישי והמתון - הוא תמיד אמר לי 'לאט', 'מטוס שממריא מהר מדי מתרסק' – ואני רציתי באיזשהו שלב לעזוב הכל ולהיכנס לישיבה אבל הרב גערליצקי אומר לי 'אתה לא עוזב שום דבר, רק דבר אחד אנחנו עושים: מחזקים חוט שנקרע בשני קשרים, אנחנו נלמד פעם בשבוע', למדנו תניא, זה היה בסביבות 12 בלילה כשחזרתי מהצגות ב'הבימה', ועוד פעם במשך השבוע. הוא אמר לי: תלמד שולחן-ערוך. ואלה היו שני הקשרים. ואחר כך קרו עוד הרבה דברים בתהליך שקצרה היריעה מלספר.

ישיבת חזון אליהו

ישיבה שקמה בעקבות החלטה של קהילת חב"ד תל-אביב שבאמת הגיע הזמן, ואני זכיתי להיות אחד מהתלמידים הראשונים, היינו שלושה. זו הייתה תקופה מאד מיוחדת. מאד מגבשת והרגשתי שאנחנו נמצאים בתוך אי, זה בין דיזנגוף לשדרות רוטשילד ואנחנו היינו שם כמו איזה 'אי של קדושה'.

"יש דין ויש דיין"

יהודה גרובייס לקח אותנו לקייב, אוקראינה. וליד קייב יש כפר שבו צילמנו – כפר עתיק שהוא לוקיישן של צילומים. מי שעזר לנו בזה הוא הרב גבריאל גורדון שכיום משחזר את העיירה ליובאוויטש. צילמנו שם ארבעה סרטים: "יש דין ויש דיין", "הנקמה היהודית", ו"איך עושים סרט" והיה עוד איזה משהו מאחורי הקלעים. וב"ה הוא הצליח בשבוע אחד לעשות הרבה דברים. ב"יש דין ויש דיין" הושקעה הרבה מחשבה והיה חשוב לנו שיצא  טוב וברוך-השם אני חושב שיצא סרט שנכנס לתודעה של הציבור החרדי.

"גזירת הקנטוניסטים"

כשעשינו את הסרט אמרתי ליגאל (הושיאר, הבמאי והמפיק של ערוץ "ניצוצות של קדושה",) "לא עשיתי את כל הדרך כדי לשחק גוי טיפש שרוצה להוריד ילדים מיהדותם חס ושלום", אז יגאל אמר לי: "כשיש כישרון למישהו צריך לנצל אותו לקדושה ואתה מתאים לזה." אז אמרתי לו "בא נגייר אותו בסוף" ובאמת ישנה סצנה שהכנסנו אותה שפטרוב מתגייר בסוף. הלואי שבכל הסרטים כל הרשעים האלה ירצו להתגייר...

שליחות

כל אחד עם השופר והכישרון שלו כדי לעשות את השימוש הכי טוב במה שהוא יכול וזה מה שהרבי מעודד כל אחד לבוא ולקחת את היכולות שלנו ולנצלם לקדושה.

כשאני מדבר עם ילדים שמצטרפים להצגות אני מבקש מהם "חבר'ה, אנחנו שלוחים, כשאתם משחקים תזכרו שאתם לא עושים את תפקידכם עבור תהילה או פרסום חס וחלילה וכל מיני דברים שהם רע, אלא להיות מרוכזים וממוקדים בשליחות שלנו לעשות את מה שהרבי מלמד כל אחד ואחת "טופח על מנת להטפיח". לקרב עוד יהודי ליהדותו.

קולנוע חרדי

אני מתפלל שרק ימשיך ויתפתח ולא יתפתה לבוא ולהיות רדוד בשביל אותם נותני כספים וקרנות שמעודדים ריקנות, 'צהובות' ודברים שהם כל כך מביישים אותנו.

אכזבה

האכזבה שלי לפעמים מעצמי ומסביבתי על חוסר מקצועיות. לפעמים אנחנו מוותרים לעצמנו, אני חושב שאנחנו צריכים לשאוף דוקא בציבור החרדי למקצועיות אמיתית.

פעם שאלתי את המשפיע הרב נפרסטק ע"ה לגבי עבודה אצל אנשים שמארד רחוקים מהיהדות, שאלתי אותו האם כדאי לי בכלל לעבוד שם. הוא חשב וחשב ואמר: "כן. תלך. אל תגיד להם מילה ביידישקייט, ותהיה הכי מקצועי שאתה יכול – אם תהיה הכי מקצועי שאתה יכול זו תהיה השליחות שלך והצורה בה את התקרב אותם." ואמר לי דבר נוסף שמאד ריגש אותי: "ואני בטוח שאם היית נכנס עכשיו ליחידות אצל הרבי זה בדיוק מה שהרבי היה אומר לך."

חלום

שבעזרת השם יבוא היום שאנחנו נהיה מאוחדים בעם ישראל, שאנשים יראו האחד את השני רק בעין טובה, לפרגן, להבין שיש מקום לכולם. אני חושב שקוראים לזה ימות המשיח, לא?

משהו שלא ידענו עליך?

משהו מאד אישי. באמת אישי. כשהייתי ילד היה לי דובי שישנתי איתו. אבל מעבר לדובי היו לי בערך שמונה או תשע בובות בד כאלה: ברווז, גמד, כבשה, כל מיני כאלה... שקראתי להם בשמות והייתי לפני השינה מסדר אותם כך שאמא שלי אמרה לי: "מיכי, לך לא יהיה עוד מעט מקום במיטה..." הייתי ישן מצונף במיטה מרוב בובות והייתי נותן מקום לכולם. הייתי מאד יצירתי איתם, ומאד אהבתי אותם, יש לי עד היום כמה מהם.  המעניין הוא שאחרי הצבא התחלתי לעסוק בהפעלת בובות והיום אחד הדברים שאני עושה – אני מפעיל ב'מאחורי הדבש', מקום שצדיקים מפעילים אותו, שלומי ושושי ריבקין שאני מודה להם כל כך! זה 15 שנה שאנחנו עובדים יחד ויש לי שם הצגה – שבה אני מפעיל בובה, את 'סבתא מתוקה' האגדית שכבר שנים רבות אני מופיע איתה, ואני רואה בזה איזה תשובת גומלין שהבובות האלה נתנו לי. מקווה שלא יתפרש כאיזו גחמה להגיד שהדומם הוא גם חי... למרות שהאריז"ל אומר שבכל דומם יש גם כן חיות אלוקית וסוג של נפש.