לא פחדו מאיש: האחים מוצ'קין | חיי החסידים
האחים מוצ'קין
בצלאל שיף
הפרק מוגש לכבוד היארצייט של אבי, יוסף שיף, שחל ביום א' אלול.
בטשקנט גרו שני אחים, שמואל (מוליה) ויוסף מוצ'קין. הם הגיעו לטשקנט לאחר ש'ישבו' במחנות של סטלין, תקופות מאסר ארוכות. הם נעצרו בגלל ארגון היציאה מברית המועצות של משפחות חסידיות במסווה של יהודים פולניים, אז הספיקו אלפי משפחות לצאת מברית המועצות.
איתם יצאו ההורים של האחים מוצ'קין וגם האח לייבל, אשר בדרך נס קפץ לקרון האחרון. שנתיים ה-ק.ג.ב. חיפש את האחים מוצ'קין, וכאשר הם נעצרו, קיבלו תקופות מאסר ארוכות במחנות סיביר. רק הסבלנות והאמונה נתנו להם כוח לעמוד בכל הסבל.
כאשר עברתי לטשקנט ולמדתי באוניברסיטת טשקנט, היה לי מזל להכיר אותם. גם לפני כן שמעתי רבות על האחים של לייבל מוצ'קין, שעבד אצל אבי.
בשכונת "ינגי מחאלה" בטשקנט התגוררו הרבה משפחות חב"דיות. שם היה מניין מחתרתי "אצל חוני" – בחצר שכרו דירה ושם התפללו.
לא רחוק ממניין חוני היה גר ר' מאיר צילמן, שהיה חבר הילדות של האחים עוד לפני שמצאו את עצמם במחנות. וכן ר' מאיר גם ישב במחנה.
הלכתי יותר משעה כדי להגיע למניין הזה לפני כניסת השבת. אז גרתי ב"צ'ילנזר". בדרך לינגי מחאלה עברתי דרך פארק "אוזרו", זה היה ה"מקווה" שלי. הגעתי למניין ונשארתי שם עד מוצאי שבת.
בכל שבת עשו "קידוש". שם היכרתי את האחים מוצ'קין. כשהיו מגיעים לפארברענגען הכל התנהל הרבה יותר שמח. הם היו אנשים – אגדה, שנות המחנות רק חישלו אותם. ידעו הרבה שירים, מילים, ביטויים ולא פחדו מדבר. בפארברענגען תמיד למדו חסידות. בדרך נס הגיעו לטשקנט מאמרים של הרבי ודבר תורה. למדו באופן יסודי ובהפסקות שרו, אמרו "לחיים" ואפילו רקדו.
זכור לי כיצד ליוויתי את ר' יוסף מוצ'קין מ-גוליסטן עד בש-אהץ'. בדרך שר שירים: "ליובו, ברטצי, ליובו", "ניה אוסוז'דייטה ליודי זלייה", "וולנקי" ועוד. (וולנקי- זה סוג של מגפי חורף: "מגפיים ישנים, ואני לא יכול לצאת לכפור. אבל אני כל כך רציתי לראות את אהובי שאלך אליו יחפה".) והוא שר מאד יפה.
עם מוליה היה לי סיפור כזה. רציתי להרוויח קצת כסף. קישרו אותי עם אחראי הבטיחות של תחנת כיבוי האש העירונית. רציתי להציע לו לקנות פלקטים שיצרו במחלקה של אחי שלום בער גורליק. אני יושב בפרוזדור, מחכה לפגישה. פתאום נכנס מוליה מוצ'קין. שואל אותי: "מה אתה עושה פה?" הסברתי לו הכל. הוא שואל: "יש לך מסמכים, דוגמאות?" הגשתי לו תיק מסמכים. "שב פה וחכה!" – אמר. חזר בעוד חצי שעה והראה לי שהכל נחתם. ואחר כך אמר: "בגילך אתה צריך לשבת וללמוד תורה. אם התמזל מזלך ובסביבתך חיים אנשים כאלה, הנה לך עצתי: לך ולמד, ואת הכסף עוד יהיה זמן להרוויח."
כאשר הגעתי ארצה, הזדמן לי לחגוג בחתונה של מוליה.
שמעתי שכאשר האחים מוצ'קין היו בביקור אצל הרבי, הוא הבטיח להם שהשנים ש"בילו" במחנות לא ייחשבו להם, והבטיח להם אריכות ימים.
בישראל עבדתי ב"שמי"ר". בארה"ב היה ארגון "עזרת אחים" שאיתה עובדי "שמי"ר" שיתפו פעולה. אפילו כל שנה עשינו "דינר" משותף, מסיבה לאיסוף תרומות. בהנהלת "עזרת אחים" היה חבר גם לייבל מוצ'קין. כאשר נודע לו שאני בנו של ר' יוסף שיף, לשמחתו לא היה גבול. הוא הכיר טוב את אחיי ואת אחותי, וביקר לעתים קרובות בביתנו. היו לו הרבה סיפורים על אבי.
הוא היה בנו של אחד מגדולי רבני חב"ד. אך זה לא מנע ממנו, ילד בן 17, להתעסק במסחר במקום לימוד גמרא. הוא הקים מעין בית מלאכה לצבעים, והעסק הבלתי חוקי הזה מהר הפך אותו לעשיר. מכספי הרווח הראשון הוא קנה תרנגולות חיות והביא אותן אל השוחט, ואת הבשר הביא לישיבה המחתרתית בסמרקנד. תלמידי הישיבה שהיו מורעבים ונפחדים עד מוות, אמורים היו לשמוח. אבל ר' יונה פולטבר, ראש הישיבה, סירב לקבל את האוצר: "לא יהיה כדבר הזה שהתמימים יתפרנסו מאחד שהעדיף כסף על פני תורה", קבע.
כעבור 60 שנה, כאשר סיפר ר' לייבל על כך, לא עצרו הדמעות:
- השנה הוא 1941 ! רעב, כפור, פחד מוות – אבל התורה היתה בשבילו ערך עליון.
בפארברענגען אחד ישב בן משפחה של חסיד אחד, ואחרי "לחיים" אמר דברי כפירה מצחיקים. ר' לייבל צחק ואומר: - אם לא הרבי, כולנו היינו כאלה.
נתנו לנו להיות במבנה של בית ספר ממול. יצא כך שבאותו בית ספר, בקומה אחרת התקיים כינוס של קומוניסטים. השתמשנו באותם השירותים. ר' לייבל התפלא: - מי אלה (הם היו צעירים לבושים ונראים בסגנון "היפי" של אותם הימים). אני אומר לו: קומוניסטים. והוא: - קומוניסטים? חה-חה, קומוניסטים, חה-חה... הייתם צריכים לשמוע את הצחוק הזה.
לייבל סיפר כיצד אבי ארגן אסיפה בחדר העבודה שלו. זה היה בזמן "מנחה", ולאבא היה "יארצייט", וכך התפללו בחדר העבודה.
אבא קיבל הוראה לספק לבית ספר בגדי חורף. במסמך המצורף הוא הוסיף שני אפסים, והביאו לו כמות כזאת שהספיקה גם לבחורים שלמדו בישיבה.
בתוך החצר היתה מחלקה ובה ארזו צבעים (האוזבקים צבעו בעצמם את הבדים). ר' לייבל השיג באיזה שהוא מקום צבעים מגרמניה, שנלקחו בתור שלל. ערבבו את הצבע עם מלח (כדי להגדיל את הכמות, אבל מלח לא מקלקל את הצבע), ואת האריזות מכרו בעצמם בשוק. ר' לייבל הראה לי את הזרת שלו שאי אפשר היה ליישרו – הוא פרק חביות עם צבע מהקרון והזרת נלחצה.
בראש המחלקה הזאת עמד יהודי פולני בשם גנץ. פעם אחת מוקדם בבוקר הגיעה המשטרה לאבי כדי לעצור את גנץ. השוטרים ישבו בחדר העבודה של אבי וחיכו לבואו של גנץ. אבא יצא מהחדר, ניגש לשומר שעמד ליד שער הכניסה, והורה לו להגיד לגנץ, כשהוא יגיע, לבוא למשרדו של אבא ושם יקבל מכות. כאשר הגיע גנץ לשער, השומר סיפר לו את מה שאמר אבא. גנץ הבין הכל, ומאז איש לא ראה אותו עוד בסמרקנד. כך אבא הציל אותו ממעצר. היו עוד הרבה סיפורים אבל אינני זוכר אותם.
באחת הנסיעות שלי למוסקווה הכרתי עובדי אגודת "ממוריאל". הגענו להסכם שאקנה עבורם מכונת צילום, ובתמורה יתנו לי תיקי חקירה של חסידים שנעצרו על ידי השלטון הסובייטי. כך קיבלתי עשרות תיקים. כתבו על כך הרבה, וכולם יודעים.
בין התיקים האלה היה תיק אחד דק ובו תצלום של ילדה קטנה ומכתבה לחוקר של ה-ק.ג.ב. היא כתבה שאמא שלה נעצרה, ושהיא נשארה לבד עם סבתא. אמא שלה היתה המפרנסת היחידה. "אמא שלי היא אדם טוב. אני מאד מבקשת ממך לשחרר את אמא שלי כי ככה אנחנו עם סבתא נמות מרעב. אני שולחת לך את התצלום שלי: תסתכל. אני קטנה מאד".
אני לא זוכר איך אבל מצאתי את הבחורה הזאת. היא עבדה בבורסת היהלומים. היא התגוררה עם אמה בנתניה. עקב התנאים הקשים במחנה אמה התעוורה. על כך גם כן כתבו בעיתונים בארץ.
כאשר ביקרתי בניו-יורק, סיפרתי על כך ב"עזרת אחים". ר' לייבל ממש קפץ מרוב שמחה: "מה?! היא חיה, היא בישראל?! איזה מזל! תן לי את הכתובת שלה, אשלח לה כסף".
•
ר' לייבל סיפר שבלבוב מיום ליום נהיה קשה יותר להשיג דרכונים פולניים. מספר היהודים הפולניים הלך וקטן. נוסף לזה הם לא נתנו את הדרכונים שלהם, הם רק רשמו בתוך הדרכונים משפחות חסידיות. מה לעשות? ואז ר' לייבל מצא שני בחורים אמיצים מיהודי פולין שנסעו לפולין וחזרה, והביאו מפולין כסף וחפצי ערך. בראשם עמדה אישה אמיצה. ר' לייבל הגיע איתם להסכם: שהם יביאו מפולין דרכונים פולניים של אנשים שכבר עזבו את ברית המועצות. הכל היה טוב ויפה, עד שהתחילו לעצור אותם. את האישה ההיא גם עצרו.
ניסיתי למצוא את המשפחה הזאת אך עדיין ללא הצלחה. אני יודע שאת הבת קוראים רגינה טולקר. אני חושב שאמצא אותה.
קראתי ב-COL שב-ט' באב היה ה"יארצייט" של ר' לייבל (אריה לייב) מוצ'קין. ראש חודש אלול הוא ה"יארצייט" של אבי, ר' יוסף שיף.
בערעל מוצ'קין, אחיו הצעיר של לייבל שנולד בקנדה, גר במונטריאול. בשנת 2000 חזרתי למונטריאול להתקרב לעניינים, אם אפשר לומר כך. ופעם הביאו אותי אל האח הזה לפארברענגען. הוא שאל מי ומאיפה והתחיל באיזה נושא. כעבור שלש שנים הגעתי לשם פעם נוספת, לחגי תשרי, ועוד פעם נקלעתי אליו לסוכתו. הוא ראה אותי ושאל: - אתה זוכר על מה דיברנו בפעם הקודמת? אני – זוכר. והוא המשיך באותו נושא. חזק.
לא היו לי הרבה מפגשים עם אנשים אמיתיים כאלה. אבל זה נחרט בזיכרוני עד היום.
דיברו שם באיזו סוגיה הלכתית. היה שם איזה ברנש, דתי, שהתחיל לחקור ולהגיד כל מיני דיוקים. השיחה התנהלה בעברית. אני לא כל כך הבנתי על מה מדובר ושאלתי את ר' בערל – על מה מדברים, מה הוא אומר? הוא גיחך ובשקט אמר לי ברוסית – "אה, לא חשוב, הוא עושה מעצמו, מתגנדר...".
מאפשרים לכם לקבל
