פרק ב'

מסירות הנפש שביטלה את הגזירה

הצאר ניקולאי לא שכח את אותו החייל החכם. זמן קצר לאחר מכן הוא העלה אותו לדרגה גבוהה יותר ושיבץ אותו במשמר המלכותי שלו. לא היו ימים מרובים, עד שחייל זה נעשה קרוב למלכות והצאר נוהג היה לחטוף עמו שיחה מפעם לפעם, ולהתפעל מחריפות שכלו.

פעם שוחח אתו הצאר על ענייני אמונה ולפתע שאל אותו: "האם אתה באמת מאמין גדול כל כך, שהנך תמיד מדבר על ה'? האם אתה מבקר בכנסייה?".

"כן, אני מאמין בה', אולם לכנסייה אינני הולך, כי אני יהודי".

"מה? אתה יהודי? ואני חשבתי שאתה נוצרי והעליתי אותך מדרגה לדרגה?" – שאל הצאר משתומם.

"הצאר, ירום הודו, מעולם לא שאל אותי על אמונתי" – הצטדק החייל – "אולם איך שלא יהיה, אני מוכן לחזור ולשרת את הצאר בתור חייל פשוט".

"לא, לא, זה לא יכול להיות ככה" – אמר הצאר – "אני חוזה בשבילך עתיד טוב יותר. הנה אני מציע לך להתנצר ואני אעלה אותך לדרגת גנרל ואתה תהיה ידיד שלי. אחרת לא אסלח לך על שרימית אותי. אולם אם תקבל את עצתי ותסכים להיטבל לנצרות, אהיה אני והקיסרית הסנדקים שלך לקבלת הנצרות ולא יחסר לך כבוד ועושר".

החייל הקנטוניסט היסס רבות מה להשיב להצעה זו. הוא אמנם נקרע בגיל צעיר מהוריו ולא ידע אפילו אם הוריו עדיין בחיים. אולם הוא ידע כי הוא יהודי, והוא רצה להישאר יהודי. אולם הצאר שידל אותו מצד אחד ואיים עליו באיומים שונים מאידך – עד שהוא הסכים בסופו של דבר להיטבל ולהיות נוצרי, כהעמדת פנים בלבד, כי בלבו, חשב, הוא תמיד יישאר יהודי.

חיילים קנטוניסטים יהודים בצוותא (מתוך עיתון יהודי)

בשעה היעודה יצאו, איפוא, הצאר ורעייתו והחייל היהודי, מלווים בפמליה גדולה לקייב, שם עמד הבישוף לערוך את טקס הטבילה. טקס זה עמד להיערך ברוב פאר והדר. אין זה דבר של מה בכך, שהצאר והצארית ישמשו סנדקים ליהודי שנטבל לנצרות! פירושו של דבר יהיה, כי בכך הוא יהפך בן המשפחה המלכותית!

בדרך, ביושבו במרכבה המלכותית, מוקף בני משפחת הצאר ובחושבו על הרגע המתקרב והולך – ברגע זה התעוררה אצל החייל הקנטוניסט הנקודה היהודית. הוא התחרט על הסכמתו והחליט כי בשום פנים ואופן לא יסכים לצאת לשמד ויהי מה! הוא יישאר יהודי וימות כיהודי – הייתה החלטתו נחושה.

וכאשר הכרכרה עברה בדרכה על גשר, שמתחתיו גאו מימי נהר סוערים, קפץ החייל הקנטוניסט מהמרכבה ובקוראו בקול רם "שמע ישראל" הוא קפץ לתוך הנהר.

נבהלים ומשתוממים ראו הצאר וכל המלווים, כיצד טובע החייל היהודי במימיו הזועפים  של הנהר, עד שנעלם מעיניהם...

נרעש מהמקרה שהתרחש לנגד עיניו, חזר הצאר ניקולאי לעיר בירתו. הוא חשב על המקרה רבות והגיע למסקנה כי אם בכל הקנטוניסטים בוערת אמונה עמוקה כזו, הרי שכל תכניותיו לעקור את היהודים מיהדותם ולהפוך אותם לרוסים נאמנים – נחלו כישלון חרוץ...