הגה"ח הרב טוביה זילברשטרום, רב שיכון חב"ד בירושלים ומחנך דגול - שיחזר בעצמו עלי כתב את היחידות שלו, הבאנו את דבריו כלשונם לתועלת הקוראים:

אני משתף את הקוראים בזיכרונותיי האישיים שמלפני ארבעים-ושבע שנים:

סוף סוף הגיע יום שנכספה וגם כלתה נפשי, יום שבע"ה אוכל להכנס ליחידות, לקודש הקדשים, גן עדן העליון עלי אדמות.

כבר לפני מחצית השנה, נדמה היה לי, שכבר מוכן אני ליכנס לפני ולפנים, אבל ההשגחה רצתה אחרת. ימים ושבועות הפצרתי בהרב גרונר שי' לקבל תור ביחידות, והוא עושה מלאכתו בנאמנות, ודחה אותי בהלוך ושוב, עד לשלילה.

הביטול לגופי, ונפשי כעפר שגרם לי, עד שפרצתי בבכי תמרורים, והלכתי לחדרי הסמוך לבית חיינו, שעה ארוכה, כדי להשיב את הנפש, ואולי גם זה תרם את חלקו, שאזרתי עוז בימי הרחמים והסליחות, לנסות שוב את מזלי, ואכן היה הרב גרונר הפעם אדיב, ונקבע לי תור, - אחר לחץ האורחים בתשרי - בחודש חשוון, בסמיכות ליום הולדתי.

סוף סוף מתקרב היום הנכסף, וכרעם מגיעה שיחתו של הרבי בחודש תשרי תשל"ה, - עשרה ימים בלבד שנותרו עד לתאריך המיוחל, - ומודיע ברבים שתופסק ההנהגה שהיתה עד כה, ליכנס ליחידות מדי שנה ביום ההולדת.

לא ידעתי את נפשי, באם מכוונים הדברים גם אלי, שהרי מצד אחד נקבע בסמוך ליום הולדתי, אולם מאידך, מעודי לא נכנסתי ליחידות, וזו לי הפעם הראשונה, ואחר התלבטויות רבות, וגם עצת המשפיע, גמלה בליבי ההחלטה, להמשיך בהכנות, וליכנס כמתוכנן.

ושוב, בשבת שלאחר מכן, רק יומיים, למועד הנכסף, הגיעה שיחה חריפה עוד יותר, ....עובדים על חברי המזכירות, מספרים להם שזה יחידות נדרשת, וכשנכנסים לחדרי, והנה תוכנה יום הולדת, והרבי זעק, האם לא די בהודעתי, ומעונינים שאפסיק לגמרי לקבל ליחידות.

הפעם לא ידעתי את נפשי, וגם המשפיע התלבט, אחר שיחה כזו, מי יבוא אחר המלך,. אבל נפשי בשאלתי ונשמתי כמהה, והחלטתי להמשיך בהכנות הרגילות, ולשטוח את כל לבטי לפני הרבי, ואשר פקודתו שמרה נפשי, ולא אכנס במרה שחורה כדברי הרבי בשיחתו הקדושה, אלא ש   צמאה לך נפשי....

ביום המיועד, כהנהגת התמימים, צמתי באותו יום, הוספתי בתפלה ובתורה, והכנסתי לפני ולפנים כל השאלות והבקשות, שנועדו לערב היחידות, ובהוספת המכתב, שהרבי יכריע, באם תדחה כניסתי ליחידות.

עוד לפני תפילת מנחה, הרבי השיב לי, את מכתבי, על חלק העיר - כעצת ההנהלה, על חלק כעצת המשפיע, ועל פרטיים אישיים, תלש והשאיר לעצמו, שלא תהיה בהם עין רואה, והוסיף לי, שאי כניסתי, וקבלת הדין, יהיה בטוב הנראה והנגלה, וחיכיתי לתפילת מנחה, כדי להפגש עין בעין, שפת קודש מיוחדת, שהרבה פעמים ובעת הצורך, הייתי מקיים, (כולל בהתוועדות באמירת הלחיים), ואיך שהרבי נכנס לתפילה, עוד לפני מנחה, סובב ראשו לכל הכיוונים, ומצאני בין שני ראשי תמימים, תוהא ומתחנן, והשיב את נפשי.

אחרי תשובות בכי"ק האמורים, והפגישה האישית עין בעין, החלטתי להמשיך עד הערב את יום הצום, וכאילו נכנסתי ליחידות, אבל רק כאילו, וחיכיתי ליום הגדול.

ואכן, בעת שנקבע התור לידידי מחברי הקבוצה, החלטתי ללא התלבטות, אם לא עכשיו אימתי, וגם נמניתי ביניהם. ידעתי גם ידעתי, שהיחידות מיועדת, לקבוצה החוזרת, ואני לא יהיה ביניהם, וכשנשאלתי על-כך, השבתי, אני מהקבוצה הזאת ומקומי לא יפקד.

כבר נודע, שאם רוצים לישאר עוד בבית חיינו, תידרש הסכמת הנהלה, וזו תתאסף בעוד חזון למועד, נגשתי לחברי הנהלה, ושאלתי בפי, באת יש הסכמה לכך, והתשובה היתה - נקיים אסיפה. העזתי לומר, האסיפה מתחילה עכשיו, מה דעת הרב מ. ומיד ענה: מצידו אין עיכוב. כך עשיתי עם הרב ר. וכשבאתי לפני הרב ז. ענה לי בהגיה חסידית, בוודאי, האם כבר הספקת די לקבל מהרבי, ומקומך בבית חיינו. ועם החלטה כזו, אבוא אל המלך.

ביום המיועד כנ"ל, - כ"ה בשבט, שנת הכ"ה לנשיאות כ"ק אדמו"ר, יום  חמישי לפרשת משפטים ה' תשל"ה, - אחר יום הכנות, הוספה בתורה ותפילה, טבילה נוספת לפנות ערב, וכמובן מיעוט חלבי ודמי ביום צום ורצון, בין חברי הקבוצה, גם חלקי היה עמהם.

כפי שהורונו, שלש דפיקות על הדלת, נשיקת המזוזה, לבוש גארטעל, וברכת שהחיינו בקול, שהרבי שליט"א עונה 'אמן' על הברכה.

קרוב לשעה העשירית ערב, פסעתי מגן עדן התחתון לגן עדן העליון, אל הקודש פנימה, ליחידות, איהו ומלכא בלחודוהי, עולם אחר, נעלה מופלא מאיר וזורח.

המלך יושב על כסאו, ובעודי נכנס ואומר הברכה, לפתע מהדהד קולו הקדוש, 'ברוך הוא וברוך שמו' שבא לי כהפתעה, שלא נאמרה לי מראש, וכבר החל פולח כליות ולב.

אחר שמסרתי בידו הקדושה הפ"נ, הרים עיניו הקדושות, ופונה לצידי, בהרגשה, שאין בעולמו רק העומד לפניו, ופתח בשאלה 'האם אני דובר אידיש, או לשון הקודש - עברית', והשבתי אידיש.

והחל לברך;  'ימלא השי"ת כל משאלות לבך לטובה, והצלחה רבה ומופלגה בכל הענינים המוזכרים, לכל לראש, בלימוד התורה הן בנגלה והן בחסידות, ולהוסיף מחיל אל חיל בלימוד התורה וקיום המצוות בהידור ובעבודת התפילה, ולשמוע בשורות-טובות מכל אלו המוזכרים, ולשמש כדוגמה חיה לשאר התלמידים, וכל עניני ופרצת (פ"א דגושה) לא יפריעו בכל האמור, אלא אדרבה יוסיפו הלוך ומוסיף ואור, ולהיות חסיד ירא-שמים ולמדן, ושיהיו בשורות טובות תמיד כל הימים.

פסעתי לאחור, נתקלתי בארון הספרים עד שמצאתי הפתח, וגם ביציאתי, עדיין אפוף הרגשים, והר' בנימין קליין, שראה אותי מעט מרחף, נותן לי מזל טוב, ובשובבות האופיינית שואל אותי, מתי אני חוזר לארץ.....

השאלה הראשונה לא באה בכדי, והרי גם חלק במכתב, כתבתי באידיש, ובכ"ז שואל הרבי על שפתי המדוברת.

בהכנסי לתומכי תמימים כפר חב"ד, לפני שלוש שנים, ונתבקשתי לחבור לתלמידים שאינם דוברי אידיש, ונער ירושלמי, מאז הגמלו כל ימיו לומד באידיש, מקרא משנה ותלמוד, ומעולם לא הסברתי דברי התלמוד בשפה העברית, וכמעט נמנעתי מחברותא זו.

ופרצת -

בעת שנשלחתי בכפר חב"ד, ללמד תניא בישיבות שונות ומרוחקות, לפעמים נדרש לזה שש שעות ויותר, התלבטתי, עד. היכן דרשה המסירות - עניני ופרצת לא יפריעו...

עבודת התפילה.

טרם כתבתי הפ"נ, בחיל ורעדה, מנפה ומסנן כל מילה, התלבטתי אם לבקש ברכה על עבודת התפילה או שמא זו יוהרא, ולבסוף החלטתי לכתוב רק על הלימודים נגלה וחסידות, אך לא מפני האדון נוכל לברוח, ואכן קודם התייחס למכתב, ואח"כ הוסיף שוב ובעבודת התפילה.

את הענין האישי שבקשתי ביחידות שאמורה היתה להיות בחשוון לא העזתי לכתוב שוב, אבל במשך השנה, היתה שיחה מיוחדת על זה, וכשהרבי דיבר עם ה"קאך" (= להט) בהתוועדות, עיניו היו מופנות אלי, והשפלתי מבט, וכשהרמתי ועדיין פניו להבים אלי, וזלגו עיני דמעות כל השיחה, ואחר סיום השיחה, וכל הברכות שבכל סיום שיחה ומאמר, הרמתי יד עם כוסית לחיים, ובמאור פנים ומבט אבא רחום וחנון טוב ומיטיב השיב "לחיים ולברכה".