בכ"ה אב תרט"ו בוטלה גזירת הקנטוניסטים הנוראה. הגזירה שריחפה כחרב מעל ראשי האימהות היהודיות וקרעה מהן את בניהם מי יודע עד מתי. בסדרת כתבות חדשה שתחת הכותרת "סיפרוי קנטוניסטים" – COL צעיר יסקור את דברי ימי הגזירה והסיפורים שבעקבותיה. תחילה נביא בשני חלקים את הסיפור על הקנטוניסט שבמסירות נפשו הביא לביטול הגזירה, הסיפור הועתק מילה במילה מגליון "שיחות לנוער" במסגרתו פורסם.

קריאה מהנה!

הצאר ניקולאי הראשון, שליט כל הרוסים, היה ידוע בציבור כשונא ישראל גדול. היה זה הוא שחוקק את החוק שהתפרסם לשימצה בכינוי "קנטוניסטים" ושהכוונה מאחוריו הייתה להוציא בחורי ישראל לשמד. ילדים רכים נקרעו בגיל צעיר מהוריהם, נשלחו למקומות מרוחקים, ששם חונכו ונתגדלו כגויים ומאוחר יותר גוייסו לצבא הרוסי לתקופת שירות של 25 שנה. בנסיבות כאלה נתרחקו רבים מהילדים ממקור מחצבתם וחלק מהם, שלא יכלו לעמוד בנסיונות הקשים, אף יצאו לשמד. לעומתם היו גם כאלה שמסרו את נפשם על קידוש השם והתאבדו, עד שבסופו של דבבר נאלץ הצאר בעצמו לבטל את הגזירה. גיבור סיפורנו הפעם הוא חייל כזה, של הצאר ניקולאי, או במילים אחרות: "קנטוניסט".

***

מספרים, כי לצאר ניקולאי הראשון היה מנהג לחקות את הכליף המפורסם "הרון אל ראשיד", שליט בגדד, שנוהג היה מפעם לפעם ללבוש בגדים פשוטים, כאחד העם, כדי להתערב בין האזרחים הפשוטים, להאזין לשיחותיהם ובצורה כזו "למשש את הדופק" ולעמוד על הלך רוחו של העם.

גם ניקולאי הראשון עשה כך מפעם לפעם, בעיקר כדי לדעת מה חושב העם עליו. פעם אחת נכנס הקיסר המחופש לבית מרזח, שבו ישבו חיילים ואכרים, זללו וסבאו, ואחדים מהם כבר עברו את גבול השיכרות. הצאר התיישב ליד אחד החיילים, שכיבד אותו בכוסית משקה וכשם שהחייל לא ידע, שההלך, היושב מולו, הוא הקיסר בכבודו ובעצמו, גם ניקולאי לא ידע כי החייל הוא אחד הקנטוניסטים. החייל עצמו מתוך ששהה שנים רבות בקרב איכרים וחיילים, היה מגושם למדי, ולא ניכר בו מוצאו היהודי.

הצאר הריק את הכוסית והניח אותה על השולחן. עתה הפתיע החייל את הצאר בנותנו לו מכת אגרוף.
"מה אתה מרביץ פתאום?" – שאל הצאר המחופש את החייל.
"אצלנו נוהגים, כי לא משאירים על השולחן כוסית ריקה, אלא יש למלא אותה מיד מחדש" – השיב החייל.

הצאר מילא את כוסו והם חזרו ושתו, עד שבקבוק המשקה התרוקן לגמרי. או אז הזמין החייל בקבוק חדש וגם אותו הריקו חיש מהר. כאשר הגיע הזמן לשלם את החשבון התברר לחייל כי אין אצלו מספיק כסף כדי לסלק את חובו, לאחר ששתה כנראה יותר מדי. בלית ברירה הוא שלף את חרבו מנרתיקה ונתן אותה לבעל המרזח בתור משכון.

הצאר שאל את החייל מאין הוא ובאיזה גדוד הוא משרת וחרת את הזברים בזכרונו. שניהם היו שיכורים למדי, כאשר נפרדו איש מרעהו וכל אחד הלך לדרכו.

***

למחרת היום הודיעו למפקד הגדוד שבו שירת החייל כי הצאר ניקולאי עומד להגיע כדי לערוך ביקורת ביחידה. כל החיילים, בעלי כל הדרגות, נתקפו בפחד גדול, ביודעם כי הצאר הינו קפדן גדול ומי שנמצא עובר על ההוראות בכהוא זה, מתחייב בנפשו. התוצאה הייתה כי כל החיילים התחילו להתכונן לביקורת כאילו שחייהם תלויים בתוצאותיה.

יותר מכולם היה נרעש ונפחד החייל "שלנו", שמשכן את חרבו בבית המרזח. הרי בלי חרב אין הוא יכול להתייצב כלל במסדר הביקורת! ומה הוא יעשה?! בצר לו עלה בדעתו רעיון: הוא גילף לעצמו חרב מעץ והכניס אותו לנדן, במקום החרב האמיתית. זאת עשה בלית ברירה ומתוך תקווה שהצאר לא יבחין בתרמית.

והנה הגיעה שעת המסדר. הצאר הופיע במדיו המלכותיים, עטור אותות הצטיינות ורכוב על סוס אציל, כשהוא מלווה פמליה של קצינים בכירים. הוא התייצב היישר מול החייל שעמו  הוא שתה יחד ולבו של החייל כמעט שחדל מפעום מהפחד הגדול שנפל עליו.

אולם הצאר לא פנה אליו, אלא דוקא אל החייל שעמד לידו. הוא אמר לו שהמדים שלו אינם בסדר והלה החוויר כסיד. לרמות שהיה בטוח כי במדים שלו אין כל דופי, ידע גם ידע, כי עם הצאר אי אפשר להתווכח, וכי כל מה שהצאר אומר חייבים לקבל כאמת שאין עליה לעורר. הוא החל, איפוא, להצטדק באזני הצאר, בהבטיחו ששוב לא יקרה דבר כזה ובתוך כך ביקש סליחה ומחילה. אולם הצאר העמיד פנים כאילו כועס הוא עוד יותר ולפתע פנה אל החייל שעמו שתה בבית המרזח ונתן לו פקודה:
"שלוף את חרבך וכרות את ראשו של החייל הועמד לידך!".

החייל שלנו, שבנדנו הייתה חרב עשויה עץ, היה נתון עתה במצב קשה מנשוא: לא לבצע את פקודת הצאר – הרי זה מוות בטוח. כן לבצע את הפקודה – רק ישלוף את חרבו מנדנה ומיד יראו כולם את התרמית והוא יהיה נתון בצרה גדולה...

כל המחשבות הללו חלפו במוחו תוך שבריר של שניה ופתאום עלה בדעתו רעיון:
"אדוני המלך!" – אמר החייל לצאר – "את פקודת הצאר חייב אני למלא ואני מוכן למלאה מבללי להרהר אחריה. אולם אם חברי הוא חף מפשע, הרי שיתערב בורא העולם בכבודו ובעצמו לטובת החף מפשע, כי לא נבצר מה' להפוך את החרב העשויה פלדה לחרב העשויה עץ!".

באמרו זאת שלף החייל הקנטוניסט את חרבו מנדנה וראו זה "פלא": להשתוממות כל הנוכחים התברר, כי אכן מחזיק בידיו חרב של עץ!...

הצאר התפעל עמוקות מהמצאתו של החייל. הוא הרי ידע היטב את סוד ה"נס" שאירע לחרב, אולם עשה את עצמו כמי שאינו יודע ואמר: "אני סולח לחבר שלך ואותך אני מעלה לדרגת סמל".

המשך יבוא...